Sub Stance

קבוצות דתיות קיצוניות וכתות מסוכנות עוסקות לא רק בגיוס מאמינים חדשים אלא גם במניעת זליגה מתוכן. לשם כך, הן משתמשות בכלים ובאמצעים רודניים. אחד מהם הוא העוני. קהל מאמינים עני ללא מיומנויות מקצועיות, ללא השכלה כללית המאפשרת ניוד והסתגלות, ללא רכוש או ביטחון כלכלי, הופך להיות תלותי ופסיבי. ככל שהמשפחות גדולות יותר צרכיהם רבים יותר ואז תלותן הכלכלית במוסדות החינוך, בריאות והסעד של הארגון הדתי גדולה יותר. לא רק הקבוצות הדתיות הקיצוניות או הכתות המסוכנות יוצאות נשכרות מכך אלא גם מפלגות. עבורן זהו ציבור מצביע מובטח – צייתן וחסר דעה עצמאית. כנראה שלציבור המאמינים העדרי אין זה מפריע ששליחיו במפלגות ולעיתים גם רבניו ומנהיגיו המוארים חיים בעושר ומתענגים על מנעמי החיים.

ראשי שירותים חשאיים, שירותי ביון וריגול, סוכנים בכירים, זוטרים ודומיהם, משרתים בנאמנות ובהקרבה את מדינתם.
מטבע הדברים, הם אמונים על שיטות עבודה "מגוונות", משתמשים בכלים להטעות, לאחז עיניים, לצותת, לסחוט, להוליך שולל ולפתות בתחבולות מסוגים שונים ומשונים. לא אחת הם פועלים בצל החוק או בניגוד גמור לרוחו. לעיתים הם "מעורבים" בחיסול, חטיפה, הוצאה להורג ועינוי של בני אדם.
אותם אנשי ביון, ריגול, חיסול ועינוי, עוסקים במלאכתם לאורך שנים ארוכות בצל ובמחשכים. המדינה, כך אנו שומעים, חבה להם על תרומתם "למען המולדת", על נכונותם להוציא לפועל מעשים שמעטים מאוד יכולים או מוכנים לבצעם.
צצות ועולות הבוקר שאלות כמו מהן ההשלכות שיש לתפקידים מעין אלו על נפש האדם, ערכיו, על מנגנוני קבלת ההחלטות שלו ? האם מי שעשה את מה שעשה בתאים חשוכים נשאר אותו אדם שהיה קודם לכן ? האם במרתפים הטחובים חל גם שינוי במבנה אישיותו ? האם איש שרות חשאי יכול להשתחרר מתפקידו ? או שהוא נשאר במרבית שס"ע גידיו איש השרות גם כשהוא כביכול פורש ? או ברוח הימים האלה,- האם דיסקין הוא דיסקין או קפטן יונס שמתחזה לדיסקין ? וסתם שאלה (ממש לא לעניין) מהו שיעור נשאי הטוקסופלסמה בקרב אנשי השרותים החשאיים ?
ועוד משהו, – מהן המשמעויות הנגזרות מכך שבעלי "תפקידים מיוחדים" כאלה, משתלבים במערכות הפוליטיות, החקיקה והמשפט ? (תזכירו לי לכתוב פעם פוסט על ש"ט).

זה פוסט שכתבתי לפני שנתיים. היום ערב יום הזיכרון אני מביא אותו שוב.

הבוקר בחלקה הצבאית בבית העלמין סמוך לחוף הים בנהריה, נערכה אזכרה ליד קבר האחים שבו קבורים שרידיהם של תשעה חיילי גולני שנהרגו באסון בית המכס העליון ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. שני חיילים נוספים קבורים בהר הרצל ובקרית שאול. לאזכרה הגיעו שמונה בני משפחה, קצינת נפגעים של חטיבת גולני, כתת חיילים מגדוד 13, חזן צבאי ואני. אחרי שהסתיים הטקס הדתי קראתי קטע קצר שכתבתי:

כל כך הרבה עבר עלינו מאז, אך הם נשארו באותה נקודת זמן שקפאה, באותו יום שהוא יום מותם הנורא, באסון שגזר עליהם להכלא בצעירותם, וגזר עלינו מאותו היום שוב לא להיות מי שהיינו. חמש דקות הפרידו ביני לבינם. ביני לבין מותי. כמה שלא ניסיתי לברוח מהידיעה הזו מהמגע ההוא עם כמעט מותי, אך דבר לא עזר. שוב ושוב לאורך חיי אני עומד מול הפיצוץ הנורא שהחריד את אזור בית המכס העליון ושומע את האבנים השחורות הניתכות כגשם רע על האדמה ועלינו, ואין מהם מפלט. שוב ושוב אני עומד מול חמש הדקות שהפרידו ביני לבינם בין חיים למוות בין להיות או לחדול, לעיתים אני אסיר תודה על כך ששפר עלי גורלי ולעיתים מתחלחל. אחד עשר החיילים הצעירים שתשעה מהם מונחים כאן לפנינו בקבר אחים, היו יכולים להיות בדיוק כמוני. הביטו בי היטב, אני זה הם, בני שישים ויותר, לבני שער, אבות לילדים שבגרו, סבים לנכדים בעלים לנשים שהיו לסבתות, בעלי חכמת חיים, תבונה ופייסנות שנרכשת עם השנים שעוברות, ועם חולשות ומגרעות שמתחפרות בעקשות ומתקבעות . אני זה הם שלא יהיו לעולם, שנשארו שם מאחור שדמותם ניבטת מתוך תמונות. הם היו יכולים להיות כמוני ואני הייתי יכול להיות בדיוק כמותם כאן מתחת לאבן. אני נושא בתוכי את הידיעה הזו שהחיים הם כה פריכים, שזכיתי בחיי מן ההפקר ההזוי בדרך כל כך לא מובנת בזכות חמש דקות מקריות, ושחייהם התרסקו באותו אסון נורא באותו אופן לא מובן ובעיקר כה מיותר ומקומם. אני יעקב איטח ויוסף אלישע ואליהו בן יקר ואברהם בסון ואהרן ג'מיל ועובדיה זנדני ושמואל לוי ויעקב עזר וניסים צאיג ואליהו קרן וגבריאל תמאם כולם אני.

שנה ועוד שנה עשור ועוד עשור חלפו, עברנו כל כך הרבה, העולם כל כך השתנה מאז. כולנו כל כך השתננו והם עוד מתים, ובעיקר חסרים למשפחותיהם. לפעמים נדמה שהחיים ממשיכים והם נשארו מאחור, אך האמת היא שמרגע מותם החלו להצרב בכאב החיים שלא יהיו, – כל שנה שחלפה היא שנה שהם לא חיו אותה. כל עשור הוא עוד עשור שנים שלא הושלם שלא נחווה, וההחמצה הזו הלכה לאורך השנים ועוד הולכת ומתעצמת, של כל כך הרבה לא, אין ושהיה יכול להיות ולא היה – ואת אלה, את הידיעה הזו נושאים החיים ובעיקר אתם בני המשפחה הנוצרים את זכרם ומונים אחת לאחת שנה אחר שנה,- את השנים שלא חיו.

מאז שאני זוכר את עצמי מפחידים אותי.
זה התחיל ברודן המצרי גמאל עבד אל נאצר והפידאיון. הם היו אכזריים, חסרי מצפון, שרצו להשמיד אותנו ולזרוק אותנו לים. אתם לא מבינים מה זה בשביל ילד בן תשע לדמיין שזורקים אותו את אחיו הקטן, אבא שלו ואמא שלו שלא יודעים לשחות לתוך המים בחוף ג'אבלייה, אתם לא מבינים.
כך בכל דור ודור קמו עלינו להשמידנו. ואנו שארית הפליטה, קיבוץ הגלויות, עם הסגולה, יפי הבלורית, טהורי הנשק, ש"מי ימלל גבורות ישראל אותן מי ימנה" נדונים לחיות על חרבנו, למלא את גרוננו בניחוחות באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו שיירות, נוכח הפתח והחמאס וחיזבאללה והטרור, קאסם וסאדם, יאסר ערפאת, ג'ורג' חבש, אחמד ג'יבריל, לילה חאלד, חאלד משעל, סלאח שחאדה, והמחבל המתאבד הרצחני, המהנדס יחיה עייאש, אחמד יאסין, אל קעאידה, גדודי עז אדין אל קאסם וגדודי חללי אל אקצה, עימאד מורנייה, הטרור העולמי, אוסמה בין לאדן. שלא לדבר על על חאפז אסאד ובנו ייבדל לחיים קצרים באשר, איסמעיל הנייה ומחמוד א זהאר הג'יהאד האיסלמי. על ברכי כל אלה ועל אל תירא עבדי יעקב, גדלתי, התבגרתי ובשערי המועט אפילו זרקה השיבה. עכשיו, אחרי שכמעט השתכנעתי שזה בלתי נסבל שמתחת לאף שלנו מקים הצורר הנקמני חד הלשון נסראללה אימפריית טילים ארוכי טווח, שבלחיצת כפתור ירססו אותנו מדן ועד ירוחם, פתאום מזניחים אותו ולא מדברים עליו בכלל. אז זהו זה, יום הדין קרב, סוף סוף הגענו אחרי היומן הארוך לסרט ,- לאיום הגרעין האיראני שבשליטת האייטולות החשוכות ומכחיש השואה ההזוי אחמדינאג'אד. סוף העולם. חיזבאללה וחמאס זה קפצונים ליד הפרסי עם הצנטרפוגות.
שנה אחר שנה עשור אחר עשור, צומח לו חדשות לבקרים איום חדש נורא ומסוכן מקודמו, שכל מטרתו להשמידנו ולמחוק אותנו מעל פני האדמה. הפעם ממש, אבל ממש "עומדים עלינו לכלותינו". הפעם זה לא צחוק, זה לא סתם לזרוק אותנו לים, לפוצץ אותנו, לשחוט אותנו, לגנוב לנו את הרכב, לפתות את בנותינו ולפוצץ את מטוסינו, הפעם זה רציני. הפעם זה לא סתם טילים או יריות, פיצוץ של מחבלים מתאבדים, דקירות של סכינים, הון שלטון, ריכוזיות המשק ושאר חארטות, הפעם זה פצצת אטום. הפעם זה נשק לא קונבנציונלי. אתם רואים מה שאני רואה ? פטריה ענקית מעל תל אביב ? היטלר, הימלר, אושוויץ, גבלס, מיידנק, דכאו, סוביבור, תאי הגזים זה ארגז חול, גן ילדים לעומת מה שילך כאן.
אני זוכר היטב את המשל על הרועה שקרא יום אחר יום "זאב זאב". אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי.

1. יום שישי ה 30 בדצמבר 2011 החומוס אצל לינה היה טוב כמו החומוס אצל לינה. מיץ התפוזים הטרי היה מיץ תפוזים טרי שנסחט ממש במקום. משם הלכנו בסימטאות העיר העתיקה, ואז נקלענו בין המון אדם שזרם בתום התפילה במסגד אל אקצה מהרחובות סוק חאן אז זיית (בית הבד) ואל וואד (הגיא) בואך שער שכם. שם במפגש שני הרחובות, עמדנו נפעמים כעשרים דקות, נוכח המראה של נחיל אנושי צפוף ואינסופי, שנהר בינות לרוכלים שהכריזו בקולי קולות על מרכולתם. הרגשנו בטוחים כמו תיירים אחרים וכמו שני צעירים חובשי כיפות שנקלעו לתוך הזרם.
אני מעלה היטב בדעתי מה היה קורא לי ולזוגתי (שתחיה, ודאי שתחיה) אם היינו נקלעים יום למחרת לכיכר השבת. או איך היו נראים שני צעירים ערביים עוטי כאפיות אם היו מוצאים את עצמם לפתע בקרב המון חרדי משחיר. בלשון פשוטה – אם צריך לבחור בינהם,- מומלץ מאוד להיקלע להמון מוסלמים היוצא ממסגד אל אקצה ובשום פנים ואופן לא להמון חרדים המתגודד בככר השבת.
2. נכון שהחרדים אינם עשויים מיקשה אחת. ויש בהם עדיני נפש, אוהבי אדם וצדיקים משכמם ומעלה. יש בתוכם מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה ואינם משחיתים עיתותיהם בהבלי קווי מהדרין ושאר מרעין בישין. אבל אנחנו בעוונותינו, לוקים בנטיה להכליל ולשמוע את הצעקה והיריקה ולא את לחש התפילה ורישרוש הדף היומי. כנראה שבשולי הדת היהודית מתגבשות כתות יהודיות, שיש לנהוג בהן כמנהגנו בכתות מסוכנות.  כנראה שאליאור חן וחסידיו צמחו מתוכן או לידן.
3. אנו, הרוב הלא חרדי הזמני ביותר, במקום להאבק בשולי, שומה עלינו להתמקד בעיקר ולפתוח במבצע הצלה – הפרדת הדת מהמדינה! אם לא נעשה זאת מיד, יקיץ רחמנא ליצלן הקץ על חופש הרוח. יש להנהיג את הפרדת הדת מהמדינה תוך הבטחת חופש הפולחן הדתי, ובד בבד לאסור את קיומן של מפלגות דתיות. המדינה לא תממן ולא תקיים פעילות דתית. מוסדות דת יוכלו לגבות מס חבר מקהל המאמינים.
4. הדת היהודית היא מיסיונרית, ועושה מאמצים עקביים ושיטתיים להעביר יהודים חילוניים אל שורותיה ("החזרה בתשובה") תוך שימוש בכל האמצעים. קיים חופש פעולה מיסיונרי מוחלט ורובו המכריע במימון משלם המיסים. הגיעה העת שהמדינה תממן גם את התנועה בכיוון ההפוך – תסייע לחוזרים בשאלה. אני מציע לתכנן סל קליטה לחוזרים בשאלה. לית מאן תפליג, שהחוזרים בשאלה באים בשערי העולם החופשי כשהם חסרי כל. כמו פליטים מארצות נדחות – בודדים, חסרי שפה, נטולי כישורי חיים וללא עורף כלכלי וחברתי. עלינו לעשות הכל ע"מ לסייע לכל מי שחפצה נפשו לעזוב את החברה החרדית שיהיו בידיו התנאים הבסיסיים להקלט ולהשתלב בחיק העולם החופשי.

העיר העתיקה ירושלים

א תשרי היום הראשון בשנה החדשה.
אני זוכר היטב איך עמדתי על המיטה בלילה ליד החלון המלבני הקטן שפנה צפונה לכיוון שיכון המזרחי, והרמתי את עיני למעלה וביקשתי שבשנה החדשה יהיה למשפחה שלנו טוב. ביקשתי גם כמה דברים אישיים שנ' תחזיר לי אהבה, שאצליח לעבור 1.60 בקפיצה לגובה ושאצליח במבחן הסקר. וגם אמרתי את ההבטחה שהבטחתי להגיד כל יום עד שאתחתן ואולי גם לאחר מכן, במשך השנים לא בדיוק זכרתי את נוסח ההבטחה אבל אמרתי לעצמי שאני מבטיח. ההבטחה הזו הפכה במשך השנים לגרעין קשה ומוצק לאיזו ידיעה פנימית שיש לי הבטחה ושאני אעמוד מאחוריה ולעולם לא אתכחש לה משום שהיא מאוד מאוד חשובה.
אתמול בערב, רחובות ירושלים היו ריקים. השמים היו סגולים ורוח נעימה בישרה סתיו. מיכל גילתה בין העצים את חרמש הירח המרהיב. עברנו בטלביה ליד הבתים החדשים המפוארים, המקיפים את אתר בית החולים לחולי נפש, שכבר שנים רבות סגור. כל כך הרבה חלונות אטומים מעידים כאלף עדים שבדירות רבות לא מתגורר איש. תושבי חוץ או משקיעים עתירי ממון השקיעו כאן את מיטב כספם, שימשיך לעבוד עבורם, והם ימשיכו לעמוד מוגפי תריסים. העיר הזו הולכת והופכת להיות חשוכה וריקה.
גן השושנים. הגן שבו גדלו הילדים, גן קסום ומופלא אגור זכרונות. חנינו לידו, כדי לעבור דרכו ולהתבשם ממנו, גן זה הוא מהמקומות הקטנים מרחיבי הלב. בכניסה הדרומית לגן ראיתי איש צעיר נמוך קומה מחזיק בידיו פעוט, מניף לפתע את רגלו ובועט בכוח רב בילד כבן שבע או שמונה, וצועק אחריו "זה שתרגיש מה שעשית עכשיו לאוטו…" ועוד הוסיף דברים שלא הצלחתי לשמוע, כי מה שהמשיך להדהד באוזני היה עלבון הבעיטה שבעט בא' בתשרי אב בבנו הרך. כשעברנו על פניהם ראיתי שבאזנו של האב נעוץ עגיל ושהילד שנבעט מתנדנד בנדנדה עם עוד ילדים. אחר כך נכנסנו ל"בארוד" אני הזמנתי את סלט הבית החריף ומיכל הזמינה מוסקה, שתינו צ'ילאג קברנה. היה לנו נעים, רק שהבעיטות למיניהן אינן מרפות וממשיכות להיבעט כל החג הזה.

לכבוד

ראש ממשלת טורקיה

מר רג'פ טאיפ ארדואן

מר ארדואן הנכבד,

אנא העבר בשמי לנשיא טורקיה, לאסיפה הלאומית, לממשלה, לעם הטורקי ולמשפחות השכולות את התנצלותי על מותם של תשעה אזרחים טורקים בפעולת צה"ל על אניית המרמרה. מסור נא למשפחות השכולות גם את תנחומי והבעת צערי.

נכון הוא, שאני חסר כל מעמד רשמי במדינת ישראל. אך מכיוון שבמקרה זה ממשלתי אינה פועלת באופן שמייצג את תפיסת עולמי, לא נותר לי אלא לפנות אליך כאדם פרטי באמצעות הבלוג. להערכתי, רבים מחברי וקרוב לוודאי שציבור ישראלי נוסף שותף לעמדתי זו.

בהזדמנות זו אני מבקש להסתייג מהתנהגותו המבישה של סגן שר החוץ הישראלי מר דני איילון כלפי השגריר הטורקי, להתנער ממנה ולגנותה. אנא העבר את התנצלותי לשר החוץ הטורקי ולשגריר טורקיה בישראל.

בכבוד רב

משה קרון

אזרח ישראלי, ירושלים.

הרחבת תחום המאבק \ ענר שלו

עבודתו העיתונאית של גיא רולניק היא בעיני מופתית. מאמריו יצקו שבוע אחר שבוע את הבסיס הרעיוני לתנועת המחאה. מאמרו "אתם חייבים להישאר ברחוב; עד שתגיעו למיליון" חשוב מעין כמותו.  משאת נפשה של הממשלה היא לפורר את המחאה. תנועת מחאה רעה לכל שלטון. באמצעות עבודת הועדות מתכוונת הממשלה להוציא את הרוח ממפרשי המהפכה. ממשלות יודעות לזרוק עצם, לפתות את נושאי הדגל – להגיש לפיתחם הצעות שקשה לסרב להן. בינתיים הממשלה מחבקת את מחאת האוהלים, השרים ישראל כץ וגלעד ארדן יורדים אל העם בשדרות רוטשילד משדרים סחבקיות והזדהות. בישיבת הממשלה הבאה הם יעלו על השולחן ויצעקו "העם דורש צדק חברתי" וביבי ואלי עם יובל ולימור ואהוד גם, ישיבו להם כהד עם אגרוף מונף ובקצב הנכון "העם דורש צדק חברתי". לא ירחק היום וגם יצחק ונוחי ושרי ואילן ירקדו העם דורש ויצליבו ידיים.  תנועת המחאה יודעת להבחין בין העם לבין השלטון וההון. היעד שלה בשלב הזה הוא העם. על התנועה לאסוף ולקבץ תחת דיגלה ציבור רחב ככל שניתן, לנסח את ערכיה ולא לפרוט אותם לרשימת דרישות. משמעותו של סדר היום האזרחי הוא ששוב אי אפשר להשתמש במילות הקסם "צרכי הביטחון" "מצבנו הביטחוני" וכיו"ב. אנחנו לא קונים את האיום האיראני קו נטוי החמאסי קו נטוי סורי חיזבלאי וגו'. לא שאין לנו צרכים ביטחוניים או איומים על קיומנו. יש גם יש. אבל אי אפשר עוד להשתמש בהם לרעתנו. ועוד דבר, אני מעריך שככל שהנוער יהיה מעורב בעיצוב הסדר החברתי החדש. ככל שהוא יווכח שהוא משפיע על דמותה של החברה הישראלית, כך תגבר עשרות מונים מעורבותו והתגייסותו להגן עליה בגופו. ולהיפך,- ככל שהחברה הישראלית תרחיב את הפערים בתוכה, תפנה את גבה לצעירים, כך תגבר תחושת הניכור ואיתה ההימנעות מההשתתפות בהגנה עליה. וחשוב יותר, כשנהיה חברה צודקת יותר, יהיו לנו הרבה יותר כוחות נהיה הרבה יותר חזקים. יצירתיים ונועזים, ונביא גם את השלום והרבה קודם את גלעד שליט.

חברי ממשלת ישראל,

ימים מיוחדים עוברים על מדינתנו, ימים שעוד יכתב עליהם בדברי ימי עמנו. הדמוקרטיה הישראלית מוצגת לעין כל בשיא תפארתה. אזרחים צעירים יוצאים לרחובות ומאחדים סביבם מאות אלפים מימין ומשמאל, מהעיר ומהכפר, חילונים ודתיים יהודים ושאינם יהודים. קולם הולך וגובר וקריאתם ברורה "העם רוצה צדק חברתי", ליבנו עמם. לא נוכל למלא את כל משאלות ליבם. על כלכלת העולם עוברת טלטלה ועלינו לעמוד על משמר הכלכלה הישראלית. לא נפרוץ את התקציב באופן לא אחראי. עלינו להמשיך במדיניות הכלכלית הנכונה – לחסום תהליכים מסוכנים, ולמנף מהלכים שירחיבו את היסודות הבריאים להמשך שגשוגה של מדינת ישראל. הועדות שהקמנו יגישו את המלצותיהם כדי שנמצא את הדרך הנכונה לשפר את מצב הדיור והחינוך ולחזק את מערכות הרווחה והבריאות. נמשיך להיות קשובים לרחשי העם, לא נעמוד מנגד. נתייצב לצידם שכם אל שכם. אלה ימים שבהם מוטלת על כתפינו אחריות כבדה, משמעותה – לשמש מופת. הם נושאים אלינו את קולם ואת עיניהם. עיננו פקוחה ואוזננו כרויה. לפיכך רציתי להודיע לכם על החלטתי לשנות את הרכב הממשלה. החלטתי לצמצם את מספר השרים לשנים עשר ואת מספר סגני השרים לארבעה. אין לי ספק שמהלך זה מבטא את רצון בנינו ובנותינו. אני מכיר כל אחד ואחד מכם היטב, ויודע שתקבלו צעד זה בתמיכה הנובעת מתחושת אחריות ציבורית, למרות המחיר האישי  הכבד, למרות הויתור הכואב על הזכות לשרת את המדינה והעם משולחן הממשלה. לאחר שאתייעץ עם ידידי ראשי הסיעות המרכיבות את הקואליציה, אודיעכם בתוך שבוע על הרכב הממשלה. אם המהלך לא יעלה בידי, אגיש ביום א' לאחר ישיבת הממשלה את התפטרותי לנשיא המדינה.

*לא היה ולא נברא

ראיתי אותו יושב בחזית חנות הספרים שטיין. היה לי ברור מה אני צריך לעשות.- שלפתי במהירות את המצלמה ולחצתי שלוש פעמים. חבל שלא הורדתי את החלון שהיה מאוד מאובק.  אני זוכר אותו מלא וחסון. לקחתי אותו טרמפ לפני שלושים ושתיים שנים מבית היולדות בהדסה עין כרם. אשתו ילדה באותו יום שבתי נולדה. בדרך דיברנו, הוא סיפר לי שהוא נשוי לבתו של שטיין. זו תמצית הכרותנו. ליד היכל שלמה נתתי לאוטובוס מפרקי להשתלב לפני. הנהג שמאחורי החל לצפור לעברי בטירוף. בתחנת האוטובוס מול מלון מוריה, עמד צעיר עם כיפה גדולה בצבע חום-אוקר והרבה ציציות, התנדנד בדבקות והתגרד. ילדה שהתבוננה בו זזה הצידה, התרחקה מעט. ברדיו עוד מישהו אומר משהו על אמי ויינהאוז. איך אוהבים אותה מאז שהיא מתה. הנהג שלפני  זרק מהחלון נייר מקומט לכדור, אני חושב שהוא אפילו לא הרגיש שהוא עשה את זה. מול בית מוזס שתי האחיות הקשישות פוסעות לאיטן. שין נכנסת כמו כל שבוע לויקטור לשלוח טופס רגיל. הרוח הזו שנושבת לכל הארץ מרוטשילד מפיחה תקוה. מישהו אמר בבוקר שיותר כבר לא נהיה מה שהיינו.