Sub Stance

אנחנו מזדעזעים מהעובדה שהורים שוכחים את ילדיהם למות מחום בתוך מכוניות. מדובר במקרים מצערים וקורעי לב, אך למען האמת ולנחמתנו במקרים בודדים בלבד. אין זו תופעה המונית או מכת מדינה חלילה.  אבל כנראה שדי בכך כדי לייצר תהודה תקשורתית רחבה. זה סוג אירוע שמפיק ריגוש – דרמה טרגדית. אב מסור אם למופת ברגע של הסח הדעת, משאירים את ילדם הפעוט בודד למותו, ולא סתם מוות – למוות אכזר במכונית סגורה ולוהטת. זה עובד עלינו חזק – מחובר בנימים דקים המוליכים לאחור אל ימים שבהם אבותינו הקדומים נהגו להקריב את ילדיהם להפיס את חמתו של האל או לרצות את המולך: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"  (ירמיהו ז, ל"א). ברדיו הסופר-נני-איזו-ממי מככבת בתשדיר שירות למניעת נטישת ילדים במכוניות. בקולה שהפך זה מכבר לסמכות החינוכית של המדינה לנחמן שי של ההורים בחדר הילדים האטום. היא מציעה להניח תיק ליד הילד מאחור, היא מכירה אותנו היטב ויודעת שאת התינוק אולי נשאיר אבל את התיק או הסמרטפון לא ולא. ואולי גם כדאי להתקין עליו אפליקציה "איפה הילד" או "קו-קו מי שכח את הילד באוטו ? קו-קו". וכולם מחכים בקוצר רוח לשמוע שאף אחד לא שכח היום את ילדו, ואם לא מחר אז מחרתיים.

ומה על הנערים שמעשנים או מסניפים את עצמם לדעת בחומרים הסינטטיים שהשד יודע מהם. אלה שמכונים "סמים חוקיים", שרוכשים אותם בדוכנים ובפיצוציות, תחת כל עץ רענן – שמשנים חדשות לבקרים את שמם והרכבם: קטורת, נייס גאי, מבסוטון, חגיגת, מסטולון ואמסטרדם. מה עליהם ? מדוע להם אין תשדיר שרות ? מדוע סופר-נני-איזו-ממי לא אומרת להם ברדיו": "דיר באלאק ילדים, זה לא גראס זה לא אקסטזי, זה חומר רע מאוד ממכר דופק את השכל והחיים". ומה עם מאות המתאבדים ? למה כאן לא מגייסים את הסופרנניאיזוממי שתגיד להם איזו מילה שתעשה גם להם סדר בחיים. ברור שלא, למות או להתחרפן ממסטולון או מהתאבדות, זה לא אותו דבר. בהתאבדות, אין אין את זה. זה לא חזק כמו לשכוח תינוקת אל מותה. זה לא אותו דבר. מה אני בכלל משווה.

נו, תגידו לי איפה אנחנו חיים ?

איך אנחנו יכולים לשבת איש תחת אוהלו וגפנו כאשר ה' אין לו בית, כשהוא נעבעך הומלס ? איך זה קרה שהאל הגדול, מלך מלכי המלכים, השוכן במרומים, נפל ככה, כמו אחרון הקלפנים שהפסיד את התחתונים, את אשתו וגמר על הספסל. האם הימר לא נכון ? אולי חלילה שם את כל הכסף על הסוס הלא נכון ? מכיוון שבתוך עמי אני יושב, יש לי הרגשה שאכן כך קרה. אדוני עשה בחירה רעה מאוד, הוא הימר כפייתית על עם שלא נדע. כבר מהרגע הראשון הוא היה צריך לראות את הנולד. אברהם, יצחק ויעקב אצל כל אחד מהם היו סימני שלומיאליות מוקדמים שלא לדבר על נטייה להסתבכויות. אחר כך הופיעו סדרות של בלגנים – עגל הזהב ופרשיות מין ושחיתות למיניהן. מלכים, כהנים, שופטים ומצביאים ועד אחרון זבי החוטם בשוק בכולם פשה הנגע. כשהרחום והחנון, מביט בנו ובמעשינו, אין ספק שהוא מצקצק וסופק כפיים. עם חוטא ומחטיא, חרא של עם. מי שהלך על כל הקופה המרקיבה – ואדוני צבאות  עשה זאת, לא פלא שהוא מוצא את עצמו הומלס ר"ל.

שלוש וחצי בלילה. חושך. קריר. גלגלי המזוודות שלנו הפרו את השקט בשביל המוביל מביתנו בירושלים אל הרחוב. המפגש עם השניים היה בלתי צפוי לחלוטין. אחר כך מטריד ומעורר מחשבות. דיברנו על זה אבל זה עוד עומד ומציק. תקוע בראש לא מרפה. גם כאן עכשיו, יום אחרי שהגענו ללונדון לחופשה קצרה.

באמצע הלילה פגשנו על השביל ששוחת שיחי לבנדר לאורכו, שני ילדים. הם נראו כאחים כבני שמונה ושש. בעוד כחמש שעות הם אמורים לשבת בכיתה וללמוד. ילדים בני גילם ישנים עכשיו. השינה חשובה להתפתחותם וגדילתם. ילדים לומדים טוב יותר אחרי לילה של שינה. אבל הילדים האלה היו ערים לחלוטין. הם היו ערים כבר שעה או יותר קודם לכן. הם פלטו איזה הימהום ברכה חטוף כשחלפו מהר על פנינו. יתכן שהמפגש איתנו הפתיע גם אותם אך הם המשיכו בדרכם. ואנחנו ? אנחנו גילגלנו את המזוודות אל הרחוב, אל המכונית בדרך לשדה התעופה.

עיתון ״הארץ״ הוא בעיני עוגן חשוב במדרון החלקלק שבו גולשת הדמוקרטיה במדינתנו. אי של נאורות ופתיחות. הוא לא נטול חולשות וחסרונות, אבל הוא יחיד מסוגו ויקר ערך. באמצעות עיתונאים מוכשרים הוא אינו מרפה ומעמיד שוב ושוב לדיון שאלות גם משולי חברתנו. עיתון הוא ארגון מורכב. הוא עושה דרך ארוכה עד שהוא מגיע לשולחננו. אין לי ספק שמערכת עיתון הארץ היתה מזדזעת אם היתה יודעת שבקצה מסלולו של העיתון אל פתח בית הקורא עומדים שני ילדים כבני שמונה ושש, בשלוש וחצי לפנות בוקר.

די מהר התברר לנו ששני הילדים הקטנים מחלקים את העיתון. איש מבוגר, אולי אביהם, נותר לשבת במכונית המוארת ברחוב, הוא שקד על גילגול העיתונים וקשירתם באמצעות גומיה. הכין בזריזות עוד ועוד עיתונים שהילדים יניחו על המרבד הרך בפתח הדירות בהן נמו משפחות שלוות את שנתן.

הכי טוב להפסיק כאן.

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו בונה על הזיכרון הקצר של עמו. הוא לא שונה מראשי ממשלה אחרים. העם אכן שוכח. גזירות כלכליות משכיחות מיטה מעופפת ושאר גחמות, ואת הגזירות הכלכליות השכיח רצח מתועב בבנק וחדשה תרדוף אחרי אחותה ותשכיח אותה. מצוקת הדיור ויוקר המחיה יעוררו את המחאה, ואת המחאות יעלימו איומי המלחמה, ואחרי האיומים תפרוץ מלחמה, ואת המלחמה לא שוכחים. סביב מדורות המלחמה נספור שוב את מתנו, נלקק את פצעינו ונזכור את כולם. ומי בכלל ירצה אז להתעסק בקטנות ולזכור כמה מבזבזים בבית ראש הממשלה על שטויות.

אז זהו, זה אני שזוכר שראש הממשלה שופך את כספי הציבור כמו מים, ושהוא השתפן ולא יצא אל העם המוחה, לא הישיר מבט ולא אמר את דברו. רק שלח מטעמו עו"ד אחד שסיפר לנו שבבית ראש הממשלה הצבע מתקלף ומחליד.

אין מנוס, על ראש הממשלה להתפטר.

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו חייב להגיש את התפטרותו. התנהלותו האישית הבזבזנית שוללת ממנו את התוקף המוסרי להטיל על אזרחי המדינה גזירות כלכליות שעלולות להביא רבים עד פת לחם ואת האחרים ירחיק מהגשמת חלום לרכוש דירה קטנה, לוותר על רכישת תרופות, על חימום חדרם בחורף או טיפול בשיניהם.

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו חייב להתפטר משום שבמערכת הבחירות האחרונות העלים נתונים באשר למימדי הגרעון שנפער בקופת המדינה, נתונים אלו היו עלולים להשפיע על תוצאות הבחירות. במעשהו זה פגע בחופש המידע שגרם להטיה בהליך הדמוקרטי.

התנהלותו הבזבזנית והראוותנית של ראש הממשלה, אינה עולה בקנה אחד עם ערכי החברה הישראלית – מתן דוגמא ומופת אישי, הצנעת לכת, הסתפקות במועט ודחיית סיפוקים ופיתויים. המגמות המסתמנות כמגפה של שחיתות בחיים הציבוריים בישראל, מדאיגות ומאיימות על התנהלותה התקינה של המדינה. כדי לעצור את גל השחיתות וליצור מפנה, אנו זקוקים למנהיג שיכול לתת באורח חייו דוגמא מובילה.

את הדרישה לפיטורי ראש הממשלה חייבים להוביל בראש ובראשונה חברי מפלגתו הליכוד, על חברי מפלגות הקואליציה להצטרף לדרישה זו. ולא, יהיה נכון, שנשיא המדינה יזמן אליו את מר בנימין נתניהו ויודיע לו שאם ראש הממשלה לא יגיש את התפטרותו יתפטר הוא הנשיא בעצמו מתפקידו.

אין מנוס, למען עתיד מדינת ישראל כחברה מתוקנת על ראש הממשלה להגיש את התפטרותו.

היום מלאו שבעים לפרוץ מרד גטו ורשה, שְלַמֶק היה נער, לוחם נועז עשוי ללא חת, שלמק הוא מרד גטו ורשה שלי. שלמק הוא תמונה אחת וסיפורים שאינם נגמרים. נולדתי חמש שנים אחרי נפילתו ואני חי גם בצילו. זיכרון: אני בן שמונה. אמא, אחותו של שלמק ואני נוסעים כמדי שנה לעצרת בקיבוץ לוחמי הגטאות. אמא נרגשת ופוגשת חברים מהארגון היהודי הלוחם, מההכשרה בצ'רניאקוב. צביה לובטקין המפקדת ניגשת אלינו. צביה נועצת בי מבט ועוברת לדבר פולנית. אני יודע שהיא אומרת לאמא "ראי כמה שהוא דומה לשלמק" אני לא דובר פולנית רק מילים פה ושם, אבל אני יודע איך אומרים בפולנית "ראי" וכמובן "שלמק". את השאר תרגמו המבטים מפולנית לעברית. ככה גדלנו אני ושלמק. התקרבתי אט אט לגיל שבו פרצה לשלמק מלחמת העולם השניה, לגיל שבו לחם ונפל בקרב בתעלת הביוב. ואז חלפתי על פניו, "חלפתי על פניו" – ביטוי לא מתאים ליחסים שלי ושל שלמק, מוטב לומר שמלאו לי שמונה עשרה ושלמק נותר בן שבע עשרה. כך, כל שנה התרחקתי עוד שנה מגילו. גם ילדי בגרו ועברו זה מכבר את גיל שבע עשרה. בדרכים שונות ניסיתי לגדל אותו בתוכי. זה לא כל כך הצליח. טיפוסים מיוחדים הם המורדים – תאבי חיים ששמים את נפשם בכפם. אני בן שישים וחמש, ושלמק בן השמונים ושבע ממשיך להגיח בלילות מול הגרמנים, גמיש ונמרי, עם אקדח שלוף ובקבוק מולוטוב או רימון ביד.

אמי הלה קרון (שוסטר) אחותו הגדולה של שלמק, היחידה ששרדה ממשפחתה, נפטרה לפני שלושה חודשים. אני לא מרים אליה הערב טלפון לשמוע אותה אומרת "שבעים שנה, כן כבר שבעים שנה" ונאנחת.

שלמק (שלמה) שוסטר 1926-1943

שיר הילדים המופלא  "גילגולו של מעיל" או ביידיש "א מאנטל פון א טונקעלן געוואנטל"  מאת קדיה מולודובסקה ובתרגומו של נתן אלתרמן קם לתחייה קורם עור, גידים, פלדה משוריינת וניקל ממש מול עינינו. מעשה ברכב משוריין מסוג אאודי איי-6 (דה מרקר, צבי זרחיה, הכל אישי 11.4.13) שנרכש לפני כשלוש שנים מכספי משלם המיסים במחיר של 1.6 מיליון שקל עבור חברת הכנסת דאז ראש האופוזיציה הגב' ציפי לבני. נסעה הגברת לבני ברכב השרד המשוריין בעמק וטיפסה בהר עד שפרשה. ואז הועבר הרכב המשוריין לשימושו של חבר הכנסת שאול מופז, שיודע להעריך רכב משוריין מהו. רמטכ"ל לשעבר אמרתי ? אמרתי. אוסיף  שר הביטחון שר התחבורה סגן ראש הממשלה לשעבר, הוספתי. נסע בו מר שאול מופז ביום ונסע בו בליל עד שפסק מלכהן כראש האופוזיציה. או אז משמונתה הגב' שלי יחימוביץ להיות ראש האופוזיציה הוצע לה האאודי איי 6 רכב השרד המשוריין, והיא אבוי סרבה. המהומה במינהל הרכב היתה כך ניתן לתאר רבה, מה עושים עם האאודי איי 6 רכב השרד המשוריין שבקושי מלאו לו שלוש ועוד כוחו במותניו ?  ישבו ודנו עד שעלה עשן לבן – הרכב המשוריין נמסר לשימושו של יושב ראש הכנסת החדש מר יולי אדלשטיין, זאת למרות שהכוונה היתה לרכוש רכב שרד משוריין חדש  ליו"ר הנכנס, משום שהרכב המשוריין וולבו ( 2002 ) של קודמו ראובן ריבלין הגיע לגבורות. כך התגלגל לו רכב השרד אאודי איי 6 המשוריין אל יו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין שייסע בו בביטחה חסין משוחרי רע, יום יום מביתו שמעבר לקו הירוק אל משכן הכנסת הלוך ושוב.

נספח:

תוך כדי הכנת פוסט זה למדתי מתומר הדר ותומר אביטל באתר כלכליסט מיום 27.1.11 שהאאודי סקיוריטי איי 6 של שר הביטחון לשעבר מר אהוד ברק עבר תהליך שריון בצ'כיה, והוא צויד "בשריון שמסוגל לעמוד בפני מתקפת ירי מנשק קל. בנוסף לשריון החיצוני, רשימת האבזור האופציונלי כוללת מערכת המאפשרת נסיעה במצב שבו ארבעת הצמיגים ריקים מאוויר למרחק של עד 50 ק"מ במהירות של עד 80 קמ"ש, ושריון מיוחד לרצפת הרכב אשר מסוגל לעמוד בפני רימוני יד. שריון זה הוא חסין מגנוט, כדי שמטעני נפץ לא יוכלו להיצמד לרצפת הרכב." ויותר מכך ברכב "מערכת חירום אשר מאפשרת לנוסעיו להיאטם בתוכו וליצור קשר עם סביבתם באמצעות מערכות כריזה ואינטרקום. בתא המטען של ה־A6 סקיוריטי מותקנת כספת חסינת פריצה המיועדת להכיל מזוודה קטנה ". אני חוזר וקורא ולא מאמין שלמר ברק היתה האופציה להיאטם גם באאודי סקיוריטי איי 6 שלו. ועוד אני  מסוקרן בעניין המזוודה שנמצאת בכספת שבאוטו, מטריד אותי  למשל אצל מי נשמרת הסיסמא לכספת ? ומה קורה אם כולם שוכחים את הסיסמא ? הרי המזוודה הזו ששוכנת בכספת שבאוטו מכילה בתוכה חומרים מסווגים מאוד. כל מיני מידעים מוצפנים, פקודות ליום הדין. למישהו כמו למשל וענונו, יש ספק באשר ליכולותיה של מזוודה כזו ?  כשכשצריך לפתוח את כספות כאלה מתברר שאיש אינו יודע את הסיסמא. מדניאל שמיל וצבי זרחיה ממוטוקאר מיום 13.5.12 למדתי ששרותי הביטחון דרשו מהשר ברק והשר ליברמן לנהוג במרצדס משוריינת. כלומר לוותר על האאודי סקיוריטי שזה עתה הורידו מעליה את הניילונים. מטעמים שונים לא מצאתי באינטרנט פירוט של סגולות השו שו של המרצדס, ובעיקר האם היא סיפקה לשרים ברק וליברמן את היכולת להיאטם מסביבתם.  מי נוהג היום באאודי סקיוריטי ובמרצדס של השר לשעבר ברק ? מה עלה בגורל הוולבו (2002) המשוריינת של יו"ר הכנסת לשעבר מר רובי ריבלין ? האם האאודי איי 6 משוריין שהתגלגל מציפי לבני ועד יולי אדלשטיין הוא לא אחר מאשר האאודי סקיוריטי של השר ברק עם היכולת להיאטם עד בלי  די ?

גילגולו של מעיל קוראת השחקנית עדנה פלידל ז"ל :

ישעיהו ליבוביץ ציטוט  ראשון : " מאחר שרוב בני האדם הם טיפשים ורשעים, הרי שגם שלטון הרוב הוא שלטון הטיפשים והרשעים “.

ישעיהו ליבוביץ ציטוט שני :  " הדמוקרטיה היא הגנת האדם מפני ממשלת מדינתו “ .

הציטוט הראשון של לייבוביץ נותן הסבר פשוט ומכאיב להתרחשותם של עוולות מתמשכות ופשעים כנגד האנושות כמו למשל השמדת עם. הוא גם נותן תשובה חלקית לשאלה איך זה יכול להיות שמנהיגי ישראל והאזור לא מצליחים לשים קץ לסכסוך הדמים הנמשך כל כך הרבה שנים וגורם לכל כך הרבה סבל וכאב.  סביר שההבטחה של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, היום בטקס ביד ושם : "אנו מצווים להבטיח שלא תהיה שואה נוספת" היא חסרת כל בסיס. כמו גם הבטחתו של מנחם בגין "ותשקוט הארץ ארבעים שנה " עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. משתמע מדברי ליבוביץ שהדמוקרטיה היא אמצעי למזער את נזקי שלטון הטיפשעים והרשעים, ותכליתה להגן ככל שניתן על האדם מפני ממשלתו, אותה ממשלה שברוב כסילותו ורשעותו בחר.

אפשר להסכים או לחלוק על דברי ליבוביץ, אבל בערב יום השואה  יש מקום להרהר בהם.

חזרתי לשם היום. עברו מאז ארבעים שנה. מקום שהזמן קפא בו.

מ"היחידה" נותרו חורבות (1), קירות חיצוניים. גד הררי שניהל אותה, איננו עוד. כמו את גדי, גם את קולנוע "אדיסון" הרסו. במקומו בונים בית מגורים מכוער (2). נכנסתי לשם. הפתק "השירותים מקולקלים" היה כבר אז. התיישבתי ליד השולחן הקבוע שלי. מהמלצריות ההונגריות של פעם נשארה אולי רק אחת, האחרות היו אולי אז ילדות קטנות, שהגיעו למגדניה מבית הספר "למל". הזמנתי קפה ועוגת שמרים גבינה.

כמעט מדי יום נהגתי להיכנס לשם (3) , קורא, שותה קפה עם עוגת פירות מעוינת או שטרודל וחוזר לעבודה. המלצריות הדתיות ההונגריות בחנות הצמודה ריכלו וצחקקו. אני לא מבין הונגרית, אבל היה ברור שהן מדברות עלי. לפעמים הגניבו מבט. כך שבוע אחר שבוע חודש אחר חודש. ואז יום אחד, בדרכי למגדניה, עברתי אצל מוכרת העיתונים הקשישה הגברת ישראל (רגע, ישראל ? או חיים ? – אני לא בטוח) וקניתי את "אוי קלט" העיתון בשפה ההונגרית. צחקוקים ופטפוטים קידמו כרגיל את פני. הזמנתי כמימים ימימה קפה ועוגה, ואז פרסתי לרווחה את "אוי קלט" ושמתי עצמי קורא בו. המלצרית שהניחה את הקפה והעוגה לפני, הבחינה כמובן בעיתון ההונגרי, ונמלטה אל חברותיה, כל עוד רוחה בה.

(1)

היחידה

כאן עמד פעם בית הקולנוע "אדיסון"

(2)

"השירותים מקולקלים", כאז כן עתה.

(3)

המגדניה

בוז להם. הם לא ראויים אפילו למשפט פלילי גם לא לועדת חקירה. הם ראויים לבוז עמוק לדיראון עולם. שלא יספרו לנו על מעללי הגבורה, על שנות השירות הצבאי, על ההקרבה, על אהבת המולדת. על הלבן בעיני האוייב, על כל אבן שהפכו. שלא יספרו על מיטב חבריהם שנפלו בקרב שניצבים מול עיניהם, ושלא ישירו לנו את שירי הרעות ואין לי ארץ אחרת. הם לא משפחה לוחמת אלא משפחת פשע, הם ארגון השמדה עצמית,- עטורי דרגות קצונה ואותות מלחמה ואומץ מזה, ושרים פקידים מושחתים, יהירים, חלקלקי לשון, שקרנים, מעשני סיגרים ולוגמי וויסקי משובח מזה. אנחנו מביטים בהם ויודעים היטב, שכל הכסף שצברו בזמן קצר כל כך, הוא כסף שעולה ממנו צחנה. הם פקדו על הצבא לצאת למשימות בטחון ולמלחמות, ובו בזמן  היו עסוקים בספירת דולרים, במאבקי כוח נכלוליים, תככים ומזימות, השתכשכו במלונות פאר והתחככו בגבירים אילי הון. איך זה יכול להיות שרמטכ"ל, שר ביטחון ראש ממשלה ועוזריהם, לא מקדישים את כל זמנם ומרצם לתפקידם ?- לביטחון המדינה,- לאימון החיילים, לביצור הביטחון ולשכלול היכולת ?  הם ביקשו לעצמם את התפקיד ונאבקו עליו, הם ביקשו למלא את השליחות הקשה והחשובה. והתוצאה "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים" (משל הכרם ישעיהו פרק ה').  מתחת לאדנות, לגחמנות, לביטחון העצמי, לפתוס – התפשט רקב – שקר, גניבת דעת ואחיזת עיניים. הם גדולי המועלים, סרסורי נפשות, הם ולא אחרים יוליכו אותנו לאבדון. – לא החמאס ולא אחמדינאג'ד, לא הטרור הרצחני, ולא האויבים האמיתיים והמדומים כי אם הם,- השררה השחיתה וסיממה אותם לדעת, הורידה אותם לשפל המדרגה. אם פחות ופחות בנים ובנות מוכנים להתייצב לשמע הפקודה " אחרי !" זה בין היתר, משום שהם רוקנו את המופת את הדוגמא האישית מתוך המושג "אחרי".

מי שנתן פקודת אש והתנהל כמותם,  ראוי למילה אחת "בוז !" שתזמזם באוזנו לעד.

יש לכולנו חבר שנוסע הרבה לחו"ל כמעט תמיד בעניינים שקשורים לעבודתו, אשתו (פסיכולוגית) מצטרפת לחלק מהטיסות, כסף לא חסר שם. לפני כמה שנים עשו לו חישובים שאם ירכוש מטוס פרטי יחסוך לעצמו הרבה מאוד כסף מדי שנה. מכיוון שאין לו ידע רב במטוסים ובתעופה (השמועה אומרת, שדווקא גילה בילדותו עניין מה בטיסנאות – אבל נשאיר את זה לביוגראפים) שכר לעצמו חברת יעוץ ששמה גולדן נמבר סולושנס או בלעז Golden Number Solutions . אני לא אוהב שמות כאלה שיש בהם זהבים וחברות בע"מ שאין להן אתר, אבל מי אני בכלל. אני לא יודע כמה החברה הזו עלתה לו עד היום, אבל אני יודע שלאחרונה הוא הוסיף לה עוד 100,000 ש"ח עבור עוד שנתיים של ייעוץ. לדעתי העניין תקוע בעיקר בגלל שהחבר שלנו עסוק מאוד בשאלה מה יגידו השכנים. וכאן הוא צודק. בשכונתנו צרות העין היא רעה חולה. כשנודע על כוונותיו לרכוש מטוס, החלו לדבר על זה שהוא דואג רק לעצמו בזמן שהילדים שלנו מסתובבים כמו חורנים וחיים בדירות שכורות ומהיד לפה. הוא גם יודע שעורכי העלון השכונתי מחכים לו מעבר לפינה, אורבים לרגע שיוכלו לכסח אותו ולרדת לחייו, ובעיקר לחיי אשתו שכולם מחפשים אותה. קנאה, צרות עין – אמרנו כבר. בזמן האחרון הוא אומר משפטים שאני בכלל לא קונה כמו "אני חזק, אני חזק" "ישראל זקוקה לי אני חזק". יש לי ניסיון לא טוב עם אנשים שאומרים על עצמם משפטים כאלה ומתמוגגים ששרים להם "אתה תותח".  ציפיתי שהחבר שלנו, שהוא באמת מוכשר ומבריק יתעלה מעל אלה, אבל כל היועצים שלו מחו"ל מחרפנים אותו ורק גורמים לו נזק. בקיצור החלטתי לקחת את העניין לידיים, חבר או לא חבר, ולעשות מה שהכי נכון לעשות לפנות לחכמת ההמונים, אנא המליצו על מטוס לחבר שלנו – מטוס גדול, אמין, בטוח שמסוגל לטוס 10,000 ק"מ ללא תדלוק, (החבר מה זה שונא נחיתות ביניים, תעלה תרד תעלה תרד). את ההצעות אעביר לגולדן נמבר והם ימיינו אותן אלעק. חוץ מיזה, אם יש לכם למכור מטוס, תרימו טלפון. אני משוכנע שאחרי הבחירות למנהלת השכונתית, העניין יעורר פחות תגובות. ולא זו בלבד, יש לי הרגשה שיש בשכונה עוד כמה אנשים בעלי מעמד (כסף זו לא הבעיה כאן – כבר אמרתי) שילכו בעקבותיו, כלומר לא ירשו לעצמם לטוס בסתם מטוס או מטוס שכור. תוך כדי כתיבת שורות אלו עולה אצלי המחשבה שאם אצליח בעזרתכם לקדם את עניין המטוס של החבר שלי, אקים חברה משלי Moishe's Brilliant Solutions (שם זמני) ואמכור מטוסים פרטיים לגבירי השכונה, ובנוסף אספק להם את הפתרונות המתקדמים ביותר לבעיותיהם.

יאללה, ביי. טוב שעוד נותר מעט לצון אחרי שקוראים את זה.