Sub Stance

ביום חמישי הקרוב בשעה 9 בערב יוצא לדרך פרויקט חסר תקדים בארה"ב ADDICTION, כך מבשרים יוזמיו. מבצע רב מערכתי רב ערוצי המשתמש בכל הפלטפורמות הדיגיטליות ובמרכזו סדרה דוקומנטרית בת 14 פרקים בהפקת ה HBO. מטרתו : "לסייע לאמריקאים להבין את ההתמכרות כמחלה כרונית הניתנת לטיפול" – מחלת מוח. את המבצע הענק והמושקע הזה מלווה בין היתר ספר שנקרא אף הוא ADDICTION וכותרת המשנה שלו שואלת : "מדוע הם אינם יכולים פשוט להפסיק ?". קיבלתי היום את הספר ולבטח אדון כאן בו ובפרוייקט (לא התאפקתי, ניגשתי לאינדקס לאות H חיפשתי HARM REDUCTION והתאכזבתי: יוק !). מדפדוף ראשוני בספר יכול כל מי שנמצא סביבי לשמוע את אנחות הקנאה שלי – איזה עיצוב חכם ! עיצוב שמזמין את הקורא, מפנק, מגיש לו סיכומים מודגשים, אינו נותן תחושה של גודש ויחד עם זאת משרה תחושה של רצינות ומכובדות. אמרתי מעורר קנאה ? אני אומר זאת שוב.

השחיתות אינה תופעה חדשה אלא מימדי חשיפתה. השחיתות במערכות השילטון המרכזי והמקומי נבנתה על בסיס רחב ועמוק – המפאיניקים היו דור המייסדים והליכודניקים דור ההמשך. השאלה המטרידה באמת היא האם היקף השחיתות והעומק אליו הגיעו שורשיה, מאפשרים תיקון של ממש. או שמא אנו עומדים בפני בור ללא תחתית – זה יוצא וזה בא. תפקיד העיתונות חשוב ביותר בחשיפת השחיתות, וחשובים במידה רבה מיצוי הדין ופעולה מקצועית של רשויות האכיפה והשפיטה. במקביל תידרש הטמעת ערכים תקינים של שילטון ומינהל ציבורי. יתכן שאנו עומדים בתחילתו של תהליך ארוך וחשוב ולא נוכח פעולה חד פעמית ומכאיבה. לא ניקוי אורווה אלא עקירה מייגעת ושיטתית של שורשים עמוקים, עיקשים ומפותלים. יש לשמור ולהגן מכל משמר על הרשות שופטת שהכל ימשיך ויהיה שפיט לפניה, על חופש מבקר המדינה, על משטרה חוקרת ומקצועית ועל עיתונות חופשית. ההיסטוריה לימדה אותנו שהשילטון מתמודד לא אחת עם בעיות פנים באמצעות העברת מרכז הכובד אל בעיית חוץ. לדאבוני מצבנו הפוך –  ראש הממשלה אינו מקדיש את תשומת הלב הראויה לבעיות הקשות מחוץ, הוא נדרש חדשות לבקרים להתמודד עם חשדות כבדים להתנהלות מושחתת. אנו זקוקים לראש ממשלה שמקדיש את זמנו ומרצו להתמודדות עם בעיותיה של מדינת ישראל. מר אהוד אולמרט בין אם הוא מושחת ובין אם לאו אינו פנוי כיום למלא את תפקיד ראש הממשלה. לו רק בשל סיבה זו עליו להתפטר.

למלחמת לבנון השניה, שממשלת ישראל החליקה לתוכה בקיץ האחרון אין באופן רשמי שם. בויקיפדיה טוענים: "הממשלה לא אישרה לכנות את חילופי האש בשם "מלחמה" והם מכונים בפרסומים הרשמיים "מערכה". טוב שכך, על פני השם הלעגני "מלחמת שלום הגליל" הלא היא מלחמת של"ג, מלחמת פתותים לבנבנים רכים לסמא עיני פתיים. ההתעקשות לכנות את המלחמה "מערכה" הוא ניסיון מעורר גיחוך למזער את המחדל הנורא למימדים של אפיזודה, או של אי הבנה מקרית ומצערת, ולא היא. עוד לפני שועדת וינוגרד אמרה את דברה, ניתן לקבוע שמלחמה הזו שהרגה את מיטב בנינו והשאירה אחרים נכים, פגעה אנושות בכושר ההרתעה של מדינת ישראל. חשפה את צפון ישראל לירי טילים מבלי יכולת לספק הגנה לתושבים. רשויות המדינה שהיו מחויבות לספק לתושבים במצב חירום שירותים חיוניים כשלו. חיילי צה"ל בחזית והתושבים בעורף תחת אש הופקרו על ידי בלתי ראויים בעליל. מתברר שלא כל כריש נדל"ן ספקולנט דירות מבריק ולא כל ראש לועדי עובדים, בוחש מופלא במסדרונות ההסתדרות – לא זה ולא זה מוכשרים להיות ראש ממשלה ושר ביטחון של מדינה בעימות חשוכת שלום. ראוי שהמלחמה הכושלת הזו תישא למען הדורות הבאים את השם "מלחמת אולמרט", להזהיר את המתרוצצים אל הכסא הרם והנכסף, וכדי שכל מי שישב על כסא ראש הממשלה מעתה ואילך ידע, שהמלחמה שיחליק אליה בלא משים לא תהיה יתומה. אביה של מלחמת לבנון השניה הוא ראש הממשלה אהוד אולמרט.

צפיתי הערב בתכנית הטלוויזיה "רקדן נולד", ולמדתי מהשופטים בתחרות שהרקדנים בריקודי הסולו צריכים להתאבד. אחת מהרקדניות לא התאבדה מספיק ואילו השניה התאבדה יופי. האם באמת השפה שלנו כל כך דלה עד שחבר השופטים לא מצא מילה טובה יותר מאשר "התאבדות" על מנת לבטא את ציפיותיהם מהרקדנים.  פרופ' ישראל אורבך מומחה בעל שם בתחום ההתאבדות, אומר שיש בהאדרה (גלוריפיקציה) של המתאבד כדי לגרום לעידוד האבדנות. אפשר בהחלט לומר, שכאשר המילה "התאבדות" נכנסת לתוך ה"פריים טיים" ומקבלת שם משמעות חיובית יש בכך כדי להוות מקור לדאגה. ואכן, הערב בתכנית הטלוויזיה היתה בלא משים, ולבטח שלא בכוונה רעה, האדרה של מושג "ההתאבדות". למרות שרק לעיתים רחוקות עולה הנושא על סדר יומנו התזזיתי, הרי שתופעת האבדנות אינה שולית כלל וכלל, היא נחשבת ברוב מדינות המערב לגורם תמותה שני או שלישי אצל מתבגרים. אנו יכולים לעשות כדי לצמצם אותה כלומר למנוע מעשי התאבדות גם בתקשורת. התכנית נולד לרקוד עשתה הערב את ההיפך.

כולנו נפגשים איתם, במוקדם או במאוחר. לפני כמה חודשים ראיתי אישה צעירה נוהגת כאשר על ברכיה תינוק בן שנתיים בערך, ידה האחת אחזה בסלולרי שהיה צמוד לאזנה וידה השניה בהגה. או הזוג שרכבו עמד לצדי ברמזור, הבעל היה אחוז אמוק – צרח על אשתו כל הזמן, כשהוא מנופף מול פניה בידיו בתנועות מאיימות. כולנו ניפגשים איתם וברור לנו שכושר השיפוט שלהם לקוי, או שמוקד תשומת הלב שלהם אינו מצליח להיות מכוון למשימה המרכזית שאותה הם מבצעים – הנהיגה. רשות הרישוי במשרד התחבורה, המעניקה רשיונות נהיגה אינה בודקת את אחת מהתכונות החשובות ביותר של הנהג – מסוכנותו. היכולות לבצע את המטלות והמבחנים הנדרשים על מנת לקבל רישיון נהיגה אינם מספקים את צרכי הבטיחות בדרכים. כיום נוהגים להערכתי בכבישי הארץ אלפי נהגים מסוכנים. את חלקם קל מאוד לזהות – אלה הם עברייני תנועה סדרתיים, שלבטח עוד יהיו מעורבים בעבירות תנועה קלות וחמורות למכביר. אלפי נהגים אחרים לא היו זכאים לרישיונות נהיגה משום שלא היו עומדים במבחני מסוכנות. מעבר למיומנויות נהיגה טכניים, הנהג חייב להיות בעל יכולות להפעיל כושר שיפוט, לבצע הערכות מצב מהירות, לקבל החלטות נכונות במצבי לחץ, לדעת לשלוט בכעסים ועוד. בכבישי הארץ נוהגים נהגים פגיעים מאוד, שגירויים חיצוניים ופנימיים מוציאים אותם בקלות רבה מאיזון. אין שום סיבה להניח שאדם שמכה את אשתו יהיה נהג סביר. יש בסיס לכך שאסיר עולם שהואשם ברצח, יוכרז כמסוכן לנהיגה. אלו הם אזרחים שאינם כשירים לנהיגה. אחד מהמנבאים הטובים ביותר של התנהגות עתידית היא התנהגות או דפוס התנהגותי בעבר. אחת הדרכים היעילות ביותר לצמצום הקטל בכבישים היא להוריד עד למינימום האפשרי את הנפקת הרישיונות לאנשים שיכשלו במבחני המסוכנות. כמובן שיצרניות הרכב והשירותים והתעשיות הנילווים להן, הם בעלי אינטרס הפוך. וקשה להניח שנבחרי העם, חובבי הכסאות יהיו מוכנים להסתכן בצעד כה אנטי פופוליסטי כמו שנוי מדיניות הענקת רישיונות הנהיגה. בנסיעותי בכבישי הארץ אני נפגש בנהגים שברור לי שנהיגתם המסוכנת מעידה שהם כנראה נמנים על הקבוצה שהיתה נכשלת במבחני המסוכנות והיתה נשללת מהם הזכות לנהוג. לא כולנו טייסים, לא כולנו רופאים, לא כולנו אתלטים, וממש ממש אין סיבה שכולנו נהיה נהגים.

אפליה, דיכוי, ניצול, קיפוח – אלה מעט מילים שמתארות את מצב הנשים בחברה. מדור לדור משתפר מעמדן, אך עדיין יש מקום לשינוי רב, ובעיקר לשינוי תודעתי שהוא הבסיס לשינוי התנהגותי. מקרה חיים רמון מעיד בין היתר על נתק תקשורתי הרה אסון. גברים ונשים מפרשים לעיתים מחוות באופן כה שגוי, עד שהוא עלול להוביל לפגיעה חמורה שהמחוקק מכנה אותה מעשה מגונה. יש בסביבתנו הרבה מבטים, תנועות גוף והתנהגויות שאינם נקלטים כהלכה. על כל אחד מהצדדים לנסות להיות מודע יותר ואחראי למסרים העקיפים והישירים שהוא מעביר. על כל אחד להיות אחראי להתנהגותו. הבנה מוטעית של המחוות והמסרים אינה פוטרת מאחריות להתנהגות. תקשורת מילולית בוגרת, גלויה וישירה עשויה להבהיר ולשפר את הבנת המציאות. בקשת או קבלת היתר למגע מכל סוג יכולה למנוע פגיעה או אי הבנה מצערת. אם רמון היה שואל את ה' "אני יכול להתנשק איתך ?" הוא היה יכול לקבל תשובות כמו "בחיים לא", או לחילופין "על הלחי" ובכך, למנוע מה' פגיעה קשה ומעצמו את ההשלכות החמורות של מעשהו. 

נראה שכאילו ממשלת ישראל חוככת ידיים בהנאה. יש אולי אפילו מישהו בסביבתה שיאמר שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. הא ראיה הערבים הורגים אחד את השני. – בעיראק הטבח ממשיך, בעזה זה ימים שהחמאס, הפתח ועוד כנופיות חמושות יורים חוטפים והורגים זה את זה. ובלבנון הרחוב חם וכמעט ניצת. האמנם זהו אינטרס ישראלי ? לא זו בלבד שההיפך הוא הנכון, אלא שכאנשי מוסר וכיהודים, איננו יכולים לעמוד מנגד כאשר דם נשפך. אנדרלמוסיה ואנרכיה בסביבתנו מאיימת על שלומנו – זה חוק טבע. חולשת השלטון המרכזי ושיבוש הסדר החברתי באיזור יפגעו בנו ויגבירו את השפעת הכוח האיראני, שתופס תאוצה והופך לגורם גרעיני כשבראשו מנהיג תמוה ולכן גם בלתי צפוי. מההיבט המוסרי מדינת ישראל חייבת לצאת כנגד שפיכות דמים בכל מקום בעולם, לא כל שכן מתחת לחלונה. אם יש בישראל מישהו שחושב שנפיק תועלת כלשהי מהאנדלמוסיה, הטבח וההרג הוא קצר רואי ומרושע.

היועץ המשפטי לממשלה החליט על הגשת כתב אישום חמור ביותר כנגד נשיא המדינה מר משה קצב. עד שבית המשפט לא יפסוק את דינו תעמוד לנשיא המדינה זכות החפות. התפטרות מיידית ועזיבה מיידית של בית הנשיא היא התגובה היחידה המתקבלת על הדעת, שכן ללא התפטרות אי אפשר להעמיד את הנשיא לדין, ומשום שלא ראוי שאת תפקיד נשיא המדינה ימלא אדם שחשדות כה קשים רובצים לפתחו, ושצפוי לעמוד לדין באשמות כה חמורות. היום מיד עם פרסום החלטת היועץ היה על נשיא המדינה להתפטר. והוא לא עשה זאת. עננה כבדה מאוד רובצת, בשכונת טלביה בירושלים, מעל בית האנסי, והיא מטילה צל כבד.

ברור שצריך היה לעשות משהו. כל כך קשה מחוץ וכה רקוב ומושחת מבית. אין ספק שמישהו צריך היה לעשות מעשה נועז, להנהיג, להניף, להוביל בנחישות, ודווקא עכשיו כשהשמש שוקעת ועננים קודרים משחירים את תכלת שמינו, וכשנדמה שירדנו לשפל הנורא ושהרקבון פושה בכל, חשוב היה שבעתיים שמישהו יקום וירים.
והוא אכן קם ועשה.
ועתה ימצמץ ויעפעף לו.

באחת מתכניות הטלוויזיה המדליקות חדשות לבקרים כוכבים נולדים בשמינו, כינתה כבוד השופטת בתחרות את פרח הזמרים האהוב עליה בכינוי "מושחת" – המילה הזו קיבלה לפתע גוון שובבי ממזרי, וזה כנראה גם מה שקרה ל"ממזר" שהחל את דרכו כבן ניאופים, כמוחרם, מוקצה ופסול חיתון וסיים אותה כמחמאה חביבה, שאין בה כל עלבון. וכך מן הסתם יעשה ל"מושחת" שיהפוך להיות שם תואר חביב, כינוי לפיקח, הכישרוני, הערמומי והמסתדר. ה"בוגד" היה פעם זה שהפנה עורף למולדתו ולאחיו וחבר לאויב, והיום הוא נואף. והנואף של היום הוא שובב "ממזר" ואולי אפילו בקרוב "מושחת".
כדי להדגיש את חומרת מצבנו אנו נוטים לדבר על "השחיתויות" שהן ארוכות יותר מ"השחיתות", אך נראה לי שמושג זה חסר את ריח הרקב, טעם העליבות ומגעה של השפלות הניבזית. התחושה שאצלנו במשחתת "כולם מושחתים" משחקת לידיהם של הנבלים ומאיצה את תהליך המעטת ערכן של של העבירות. ולכן מן הראוי להשיב דברים על תיקונם – לא כולם מושחתים, כלל וכלל לא. המושחתים גם אם הם מונים מאות או אלפים אחדים, הם מיעוט קטן, רקוב וניקלה.

יתכן, שאולמרט לא ירים את הכפפות שזורק לעברו אסאד הבן. הוא ימשיך להגיד שהכפפות האלה מסריחות מכוונות לא רציניות.
יתכן שבקיץ הקרוב או במועד אחר בעתיד, תפרוץ מלחמה נוספת בצפון ושהפעם הסורים יתקפו אף הם את ישראל.
ראש ממשלת ישראל יהא אשר יהיה יאמר אז שוב "הפכנו כל אבן", בעודו מישיר מבט אל עיני היתומים, האלמנות, ההורים והאחים השכולים.

לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל דחתה ישראל מספר הזדמנויות לנסות להידבר עם אויבנו. וראשי הממשלה המשיכו להישיר מבט משקר אל עיני העם.
כך היה והוא שיהיה.

מפקד מחוז תל אביב במשטרה, ניצב דוד צור, התייחס מוקדם יותר לבריחתו של סלע: "לצערי אנחנו מהבוקר מחפשים אחר האסיר הנמלט, בני סלע. בתשע בבוקר הוא הובא לבית המשפט בתל-אביב, אנו מתחקרים את הסוגיה איך הגיע והצליח להימלט. נצטרך קודם כל לתפוס אותו ואחר כך ואחר כך לתחקר איך אירע הדבר. ממה שידוע – הוא לא היה אזוק ברגליים והסוגיה תיבדק"
(ynet 24.11.06)

בני סלע אנס אכזרי הצליח הבוקר להימלט מידי סוהריו. הפרטים הראשונים המגיעים גורמים לגבות להתרומם לשיא חדש. אני בוחר להתייחס כבר עתה לסוגיית האזיקים.
בשנים האחרונות מתנהל ויכוח בין גורמים בשב"ס לביני בסוגיית איזוק בני נוער וצעירים המגיעים לראיון לבדיקת התאמתם לגמילה מסמים ואלכוהול. אני טוען שמרכז גמילה הוא סביבה טיפולית ולכן, אני מבקש שיוסרו האזיקים מידיהם ורגליהם של הנערים מחוץ לשערי המרכז. מנגד הסוהרים מסרבים לעשות זאת בטענה שתפקידם למנוע אפשרות של בריחת הנערים. טענתי היא שמדובר בבני נוער שבית המשפט מצא לנכון לאפשר להם לבחור בתהליך שיקומי מחוץ לכותלי בתי המעצר והכלא, לכן ניתן להניח, שמדובר בעצירים ואסירים שאינם "מסוכנים לציבור" ושקרוב לודאי אינם ברחנים מועדים. שרות בתי הסוהר לא מקבל את עמדתנו ואינו מכבד את בקשתנו, שנער לא יהלך בתחום המרכז כשהוא אזוק. עמדת השב"ס נוקשה. לפיכך, הפתרון שמצאנו הוא שקודם לראיון קבלה פונים הסניגור או קצין המבחן לבית המשפט ומבקשים מהשופט לקבוע בהחלטתו שיש להסיר את האזיקים מעל ידיו ורגליו של הנער מחוץ לשערי מרכז הגמילה. ההסדר הזה רצוף בקשיים ובבעיות – שוב ושוב מסרבים הסוהרים להסיר את האזיקים בכניסה למרכז, ויש אף כאלה שדורשים שהנער יקיים ראיון קבלה כאשר הוא אזוק. וכשהדבר אינו מסתייע, כבר אירע שהם שבו על עקבותיהם לבתי הכלא וחדרי המעצר, והראיון לא נערך. מדובר בבני נוער וצעירים שהתיקים שנפתחו להם הם בדרך כלל על עבירות הקשורות בשימוש בסמים. לא מדובר בכרישים, לוויתנים או ברוני סמים. חלקם המכריע הם בני נוער קשי יום, השרויים במצוקה ריגשית קשה זועקים ממש לעזרה, ונענים לכל יד המושטת להם לעזרה.
הבוקר כששמעתי שהאנס האכזרי בני סלע הובל כאשר הוא אזוק חלקית לא הופתעתי כלל. היה לי ברור זה מכבר, שכל הקשור לאיזוק עצירים ועבריינים נעדר כל שיקול דעת הגיוני. לא אופתע כלל אם מחקר יגלה שככל שהעבריין כבד יותר ומעמדו בעולם הפשע בכיר יותר יש יותר סיכוי שינהגו בו במנהגי איזוק מקלים. כך היה, כשזאב רוזנשטיין הובל אל המטוס שהטיסו לארה"ב ! הוא פסע על המסלול בנתב"ג ללא אזיקים. רק משנכנס למטוס אזקו אותו נציגי החוק האמריקאי. וכך אירע כנראה הבוקר כשהאנס בני סלע הובל על ידי שרות בתי הסוהר לחופשי.
האצבע הקלה האוזקת בני נוער, ללא כל אבחנה, חייבת להתחלף בשיטה אחרת. פעולת הכבילה באזיקים של ידיו ורגליו של נער היא פעולה העלולה לפגוע בנפשו. הובלת הנער או הנערה בריש גלי כאשר הם כבולים היא פעולה משפילה ומבזה. לא יתכן, שפעולה זו תתבצע באופן אוטומטי, ותחול על כל עציר ואסיר.