Sub Stance

שאלה: למה אתה מתנגד למלחמה ?

תשובה: אני מתנגד למלחמה.

ש: נו ?

ת: באשר היא מלחמה.

ש: יורים עליך טילים ?

ת: טילים זה אקט מלחמתי ?

ש: ודאי !

ת: אז אני מתנגד לטילים, זה ברור. אמרתי אני מתנגד למלחמה.

ש: ואם יורים עליך ?

ת: תגיד לי קרה לך שהלכת ברחוב ותקפו אותך סתם ?

ש: לא קרה לי, אבל קרה לאחרים.

ת: תקפו אותם סתם ?

ש: שדדו אותם, גנבו אותם.

ת: זה שגנב או שדד עשה את זה סתם ? מה אתה חושב ?

ש: אני מבין לאן אתה חותר, אז לחמאס יש סיבה לתקוף אותנו ?

ת: יש לו סיבה. ואני מתנגד למלחמה.

ש: אני הבנתי, מה הלאה ?

ת: או עכשיו התחלנו את הראיון. צריך לדבר.

ש: עם החמאס ?

ת: גם עם איראן.

ש: אחמדינאג'אד ?

ת: לדבר גם עם אסאד ומשעל וגם עם נאסרללה.

ש: היית מדבר עם היטלר ?

ת: ודאי.

ש: אתה רציני.

ת: התוצאה הסופית של השואה היתה שואה.

ש: נו, באמת.

ת: תאר לעצמך שבעקבות הדיבור עם היטלר, היית יכול להציל מאה יהודים ובהם את סבתא וסבא שלך.

ש: טוב. עכשיו יש מלחמה. זו עובדה.

ת: אני מתנגד למלחמה ותומך בהפסקת אש מיידית.

ש: אין הפסקת אש. הלחימה ממשיכה. מה אז.

ת: נו לא ברור לך ?

ש: אתה מתנגד למלחמה, בעזה עומדת יחידת צה"ל מול לוחמי החמאס ?

ת: אני מבין לאן אתה חותר.

ש: כן.

ת: יש לך ספק ?

ש: אתה מתחמק ?

ת: זה שאני מתנגד נחרץ למלחמה, זה שאני משוכנע שניתן היה למנוע אותה, זה שאני בעד הפסקת אש מיידית מכל סוג, לא אומר שאני בוגד במדינה שלי ושאני רוצה שחיילי צה"ל ינגפו.

ש: חייל צה"ל עומד מול חייל חמאס.

ת: אני נגד מלחמה. בסיטואציה המתוארת, אני מאוד ארצה שחייל צה"ל יירה ראשון. שצה"ל ינצח ולא יפסיד, מה זה לא ברור ?

ש: לא ברור.

ת: ועכשיו זה ברור לך שאני נגד המלחמה ?

ש: נו, כן.

ת: ברור לך שאני לא מזוכיסט ולא בוגד. ולא עוכר ישראל ?

ש: שמת לב שאתה שואל שאלות ולא אני.

ת: או קיי.

ש: ואם נניח שתוקפים אותך סתם ולא רוצים לדבר איתך.

ת: אז אני בעד להתקיף בחזרה.

ש: להלחם בהם ?

ת: בכל הכוח כדי להפסיק את התוקפנות.

ש: אני לא מבין אותך.

ת: אני נגד מלחמה, ויחד עם זאת לא מוכן בנסיבות שתיארת להיות קרבן ולא לגונן על עצמי.

ש: למרות שאתה מתנגד למלחמה.

ת: בדיוק, באשר היא מלחמה.

ש: וואללה.

ת: וואללה.

אין ספר טוב יותר לעת מלחמה, לעת שלום ולכל עת, מהספרון האנטי מלחמתי של ז'ורז' פרק "איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר ?" (תורגם מצרפתית על ידי חגית בת עדה, עריכה מיכל סבו, בהוצאת בבל בשנת 2001) על העטיפה תצלום של פרק במדים מתקופת שרותו בצבא צרפת, ללמדך שספר אנטי מלחמתי זה נכתב על ידי מי שהיה חייל קרבי, שאיבד את הוריו במלחמה – במלחמת העולם השנייה, בהיותו בן ארבע.

גיבור הספר חייל ששמו משתבש כל העת לאורך כל הספר, חפ"ש שמשתוקק להשתמט מהמלחמה:

"היה אחד 'קראו לו קאראמאנליס, או משהו כזה: קאראמי ? קאראכמה ? טוב, בקיצור, קאראמשהו. בכל מקרה, שם לא כל כך שכיח, שם שאומר לכם משהו, שלא שוכחים בקלות."

שלא שוכחים בקלות ? שהוא נשכח כבר בפתיחה. שאולי הוא אינו חשוב אלא מייצג, את המוני הקראמשהם שכמוהו עשויים להעיד על עצמם:

…"אני לא אוהב את המלחמה, אני לא רוצה להילחם, אני לא רוצה ללכת לאלג'יריה; אני רוצה להישאר בפאריס, איפה שגרה הנערה שנכנסה לי לדם; אני רוצה לחבק אותה בזרעותי הגדולות והחזקות."…"שבור לי את הרגל כך שלעולם לא אוכל להשתמש בה למטרות רצח קטלניות. ואלך לי גורר את ייסורי ומכאובי מבית החולים החילי לחיל בית החולים. שפיית ההחלמה תיגע בי בשרביטה. שתיתן לי את מירב הגימלים שביכולתה. ואני אעביר אותם, כן, אני אעביר אותם על יצועה של הנערה שנכנסה לי לדם ואז נראה. אנחנו עוד נבלע את הגלולה האלג'יראית. ואולי אפילו ממש עכשיו נחתום חוזה שלום"…

זה ספר בו מתוודע הקורא לצעירים פריסאיים, שתוך כדי נסיונותיהם לסייע לחייל (חבר של חבר) למצוא דרך להחלץ מהמלחמה, פותחים צוהר לעולמו ולעולמם, הם "אזרחים נטולי דרגות" שמתאבים את המלחמה, שנונים חמושים בהומור כחלחל-לבנבן-אדמדם הנוגע בבוז עצמי :

"…ניסינו לדובב אותו ושאלנו בין לבין במפתיע, מה הוא חושב על המלחמה, אם הוא בעד או נגד. היתה זו, הקורא אולי יזכור, שאלה אופנתית מאוד בעת ההיא וכל כמה ימים היא עוררה איזשהו ויכוח, ציבורי או פרטי. אבל לנו היה ענין מיוחד להציג אותה, והקורא השנון הבחין בכך בלי כל ספק, מכיוון שלא נמנענו ישמרנו האל, מלפזר, כאילו באקראי, אי אילו רמזים מרושעים, ולפעמים נכלוליים אפילו, בקשר לעניין, כי כמו שכבר אמרתי, היינו קצת מוטרדים מכך שהתרועעות עם איש חסר תווית פוליטית עלולה להכתים את שמנו הטוב; הרגשנו אשמים על שאנחנו מפגינים מאמצים רבים כל-כך כדי לגונן על שלוותו של מי שכל מבוקשו אינו אלא להמשיך ולעשות חיים במיטתה של הנערה שנכנסה לו לדם, בזמן שהחברים היקרים עושים שמירות בפתח מוסדות ומסכנים את כבודם, ושנראה כי הוא מייחס חשיבות  מוגבלת בלבד, שלא לומר שולית, לחירות, לדמוקרטיה, לערכי האנושות הנעלים, לסוציאליזם ולכל הבלגן."…."ואולם, האם בסופו של דבר באמת היה צורך להסתכן כל כך כדי להגיע להיבט הפוליטי-במובהק של הפרשה ? האם לא די היה להיות סתם בנאדם, בחור קטן וטוב, צנוע ועניו, סתם בנאדם מהשכונה, שהולך לקנות חלב בנעלי בית, שלא אוהב את המלחמה, למה שהמלחמה זה פויה, שאוהב את השלום, למה שהשלום זה אחלה, שאוהב לרקוד בליל שבת לנעימת כושי כלב קט, לצלילי האקורדיאון, בכיכרות, תחת פנסי הרחוב בשלושת צבעי הדגל. וחוץ מזה – האהבה ! האם לא די בכך שיש לו נערה בדם כדי שיינצל? ".

תיאוב המלחמה הוא ארצי מקורותיו נובעים מאהבת החיים, מהתשוקה והתאווה. הרעיונות האנטי מלחמתיים אומר לנו פרק אינם רק משובת אופנה או גחמה סלונית, אלא תאוות חיים ייצרית, פשוטה לעיתים גמלונית כמו כל קראמישהו זה או אחר, שבאמת ובתמים לא רוצה למלחמה, ויש לו את הכח לקום ולומר בפה מלא תעזרו לי, אני לא רוצה למלחמה.

עטיפת הספר בעיצוב גילה קפלן

ז'ורז' פרק

אחת מהדרכים ללמוד מה קורה בעזה היא לקרוא בלוגים של עזתים. ליילה בלוגרית פלסטינאית עיתונאית במקצועה מעזה, חיה בארצות הברית עם בעלה ויחד מגדלים את שני ילדיהם יוסוף ונור. לבלוג שלה קוראים "לגדל את יוסוף ונור: יומנה של אם פלסטינאית".  ליילה מתארת את שיחותיה עם הוריה החיים בעזה באינספור קריאות הטלפון היומיות שלהם, והחרדה לגורלם. לאחרונה החל אביה מוסה רופא פנסיונר לגדל בביתו תוכי, באחד מהפוסטים תמהה ליילה ושואלת את אביה האם התוכי שורד את ההפצצות או חלילה מת מהתקף לב, האב מספר לה שהתוכי שורד גם שורד את המצב הקשה אבל במקום להשמיע את קריאותיו הרגילות משמיע קריאות "בום בום"…

"הומור תחת מצור" קראה ליילה לפוסט שלה.

דבר לא היה נגרע, לו ישראל היתה מכריזה השבוע על הפסקת אש חד צדדית. נהפוך הוא, היה ניתן למנוע את המשך הלחימה, ניתן היה לבנות הסכמות למניעת לחימה ופעולות אלימות עוינות בעתיד. הפסקת האש לא היתה מחבלת בפעולה הקרקעית אם זו היתה נבחרת לבסוף כאופציה ההכרחית, היא היתה שולחת את החיילים אל המערכה מתוך ידיעה שנעשה ניסיון רציני אמיתי להגיע להסכם ולהבנות. ישראל בחרה ללכת בדרך המוכרת לה "לא מדברים עם החמאס", כפי שבעבר לא דיברה עם אשף. אני חוזר על מה שכתבתי כאן לאורך השנים – על ישראל למצוא ערוצי הידברות עם כל אויביה כולל עם נשיא איראן אחמדינאג'ד. ההידברות אינה מתן הכשר לטרור אלא הבנה שעם אויבים צריך לנסות לדבר. שעדיף להשקיע במאמץ המדיני מאשר לשפוך עוד דם, והרי כבר למדנו שבעקבות מלחמה מגיעים תמיד אל אותה נקודה בדיוק – הסכם מדיני במקרה הטוב ועוד מלחמה במקרה הרע. היציאה לפעולה הקרקעית בעזה לא מקרבת את השלום, היא מעצימה את השנאה והעוינות ועלולה להביא לעוד שפיכות דמים והרס אצל שני הצדדים.

אחרי יומיים של הפצצות מהאוויר מאות הרוגים ופצועים והרס רב ברצועת עזה, זה הזמן שבו ממשלת ישראל צריכה להכריז על הפסקת האש חד צדדית. מהמלחמה הזו לא יצא טוב כי מהרג ומהרס לא יוצא טוב. עלינו להודיע לחמאס שאנו מעוניינים בהסדר שלום כולל במזרח התיכון על בסיס יוזמות שונות כמו הסעודית, קוראים לו לוותר על האופציה הצבאית ולשקול חתימה על הסכם שביתת נשק ושחרור אסירים.

על ממשלת ישראל לשקול מחדש את צעדיה בהתאם לתגובת החמאס על הכרזתה.

כל מלחמה היא כישלון. כי מלחמה היא מוות , פציעה, נכות, אבל, שכול, הרס, אבדן, פחד, אימה, שנאה ופשע. מנהיגים שאינם מצליחים להוביל את מדינותיהם לפתרון סכסוכים בדרכי שלום ו"נאלצים" לצאת למלחמה "צודקת" נכשלים בתפקידם.  מלחמה זורעת את נבטי המלחמה הבאה. כל מלחמה בונה את התשתיiת למלחמות שיבואו בעקבותיה. אפשר לקטוע את מעגלי המלחמות האין סופיות. מנהיגי הפלסטינים כמו גם מנהיגי ישראל מקובעים ומשותקים, הם לא הפיקו לקחים ונכשלים בשינוי גורל עמיהם, הם מובילים דור אחר דור את שני העמים בדרך המלחמה וצורבים בתודעת העמים את הנתיבים העתידיים של נחלי הדם. אחרי היום הראשון למלחמה בעזה נראה שהלקחים היחידים שהופקו הם לקחים מערכתיים מדו"ח ועדת וינוגרד, וגם בכך אני מטיל ספק. ברור כשמש בצהריים, שזכותו של אדם ושל מדינה להתגונן  להשתמש באמצעים אלימים כדי לעצור אלימות. השאלה הגדולה היא מדוע אי אפשר אחרת. מדוע אנו ממשיכים לסגוד ולכרוע ברך לפני אלהי ה"אין ברירה".

ארון הקודש של השלום יקר מדי מכדי שנפקיר אותו בידי חשוד סדרתי.

את הנסיגה מהשטחים הכבושים תמורת הסכמי שלום, חשוב שתוביל הנהגה ברה, שאין בהחלטותיה חלילה מניעים זרים ושפלים, הפועלת בכוונה כנה למנוע מלחמות ומתוך חתירה להביא שלום. הנסיגה מהשטחים הכבושים תחלק את העם לשניים, תתבע מחיר כבד וכואב, בעיקר מאלה שייעקרו מבתיהם -הנסיגה מהאדמות הכבושות תפצע את נפשם. יש בחתימה על הסכמי השלום גם נטילת סיכונים רבים, – לכן, יש חשיבות עליונה לסמכותיות ההנהגה, וזו נגזרת מרמתו המוסרית של המנהיג המוביל.

אם ראש הממשלה אוהב את מדינתו יותר מאשר את כסאו, אם אכן טובת המדינה בראש מעייניו, – ישעה את עצמו. עכשיו.

אחת לכמה ימים אנו שומעים על מעצרם של פעילי טרור, אחת לכמה שבועות חודשים אנו מתבשרים על חיסולם של פעילי טרור אחרים. מומחים אומרים לנו שהמעצרים והחיסולים מונעים מהטרוריסטים מלבצע את זממם וממזערים את הנזקים העלולים להגרם. וכך שנים על גבי שנים, אנחנו עוצרים ואוסרים וגוזרים מוות על עוד ועוד טרוריסטים. מעת לעת אנו מתבשרים על מעצרו או חיסולו של בכיר הטרוריסטים או של בכיר המבוקשים, ואז לשעה קלה, מוחנו מתפמפם לו נוכח ההערכה שיקח לאירגון הטרור זמן רב עד שיצליח להתאושש מהמכה שניחתה עליו, עד שימצא מחליף שיצמיח לעצמו כפות רגליים שיתאימו למידת נעליו של הארכי טרוריסט שנתשהד לו. ככל שאנו מכים והורגים בהם, מתחזקת בקירבם האמונה בצדקת דרכם וגוברת העוינות כלפינו. ככל שהם מפגעים בנו, אנו מקבלים אישור למדיניות ה"אין עם מי לדבר" "לא נושאים ונותנים עם טרוריסטים" וכיו"ב. זהו מעגל דמים אינסופי שמזין את עצמו בדם ובשנאה תחת שנאה ודם. אחרי כל כך הרבה שנות דישדוש ודימום, זה הזמן לנסות להפסיק אש באופן מוחלט, ובתוך כך גם להפסיק מעצרים וחיסולים. המחשבה שהם ינצלו את תקופת הפסקת האש על מנת לצבור אמצעי לחימה ואירגון כוחם, היא סיכון ששווה לקחת אותו.

שר הביטחון והרמטכ"ל יכנסו מסיבת עיתונאים ובה ישראל תכריז על תאריך ושעה שבו תיכנס לתוקף הפסקת אש בעזה. ישראל תודיע שצה"ל יחדל ממועד זה ואילך מכל פעולה צבאית. אם הפסקת האש תופר, וירי הטילים יתחדש, ישראל תגיב בפעולה או באש מדויקת לשיתוק מקור הירי ולאחר שתגובתה הצבאית תסתיים היא תכריז שוב על מועד שבו תכנס מחדש לתוקף הפסקת האש. וחוזר חלילה.

רוב המתנגדים למשא ומתן עם החמאס להשגת הפסקת אש והתומכים ביציאה למלחמה בעזה הם כאלה שלא לחמו מעולם. עבור חלק מהם  "מ-ל-ח-מ-ה !!!" היא קריאת עידוד במגרשי הכדורגל.

מלחמה היא התנגשות אלימה שבה מדינה מסכנת ואף מקריבה את חיי בניה הצעירים על מנת לממש את מטרותיה ולשמור על האינטרסים החיוניים שלה. המלחמה חייבת לשנות את המצב שקדם, על מנת לאלץ את האוייב לקבל את פחות או יותר את עמדתה.

זכותה ואף חובתה של מדינה להשתמש בכוחה הצבאי על מנת להסיר מעליה איום.

חובתה של מדינה לנקוט בכל האמצעים על מנת להגיע להסכמה בדרך שאינה אלימה, זאת קודם שהיא שולחת את צבאה ואת בניה אל שדה המלחמה.

הטרור גורר צבאות למלחמות שקשה להכריע אותן ומכתיב שדה קרב שבו ליחסי הכוחות משמעות משנית. הטרור מעמיד בפני המדינה דילמות מוסריות קשות המטלטלות את ערכיה. מדינות שניגפו בשדה הקרב, מדינות טוטאלטריות וארגונים למדו את היתרונות שהטרור והגרילה מקנים להם.

ישראל שילמה עד כה מחיר יקר בעקבות ניצחון במלחמת ששת הימים משום שלא ידעה להפוך את הנצחון להסכמה. מנהיגי ישראל מחמיצים שוב ושוב לאורך כל שנות קיומה הזדמנויות להגיע להסכמות.

מצבנו לא היה מעולם כה רע.

מנהג נקמת הדם, אינו בא לישב סכסוכים אלא להנציח אותם. בני משפחתו של הנרצח נדרשים לגאול את דמו של יקירם באמצעות הריגת הרוצח. אורית קמיר אומרת שמדובר במעשה שמטרתו לגמול ומניע אותו "חוב של כבוד".
חיסולו בדמשק של עימאד מורנייה יגרור בעיקבותיו מעשה גמול חמור עוד יותר, וכך תמשיך שפיכות הדמים לקלוח בסכסוך במזרח התיכון. בישראל נשמעים קולות של שביעות רצון, אנחות נקמה ותחושה של קימום הכבוד שנרמס. אלא שנשאלת השאלה עד מתי. עד מתי ימשיך מסע ההרג והרצח ? כמה דם עוד יוקז ? למי יהיה העוז לקום ולומר שהוא לא משחק יותר. מתי יקום מנהיג בישראל שיאמר, שלמרות שהיכו בנו והרגו בנו, אנו מחליטים באופן חד צדדי לחדול מגאולת הדם ?

בראיון תוקפני כהרגלו, בחר השר רוני בראון להשען על הערה 8 לסעיף 17 בפרק השביעי של דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד. בדו"ח הסופי בפרק המסקנות 17 סעיפים 7 ו-8 יש הרחבה נוספת הקובעת :

7.  'ליקוי' הוא כל ממצא של פער (בלתי רצוי) בין החלטות או התנהלות בפועל ובין ההחלטותאו ההתנהלות שהיו מתבקשים, על פי אמות המידה המקצועיות להערכתם. בכל פעילות
אנושית יש מספר זה או אחר של ליקויים. בדרך כלל אין בוחנים התנהגות כזו ואין מכוונים אליה זרקור. יש מקרים בהם ליקויים מקומיים הופכים חסרי משמעות, בשל הצלחה כוללת בביצוע המשימה. יש גם שליקוי קטן גורם לתוצאות-שרשרת חמורות. לכן עצם הקביעה כי בבחינה נמצאו ליקויים, אינה אומרת הרבה על הערכת מכלול הפעולה הנבדקת

8. 'כשל' הוא ביטוי שיש בו קביעה מרחיקת לכת יותר. בכל כשל יש ליקוי, אולם לא כל ליקוי מצביע בהכרח על כשל. כאשר 'כשל' מיוחס לאירוע, להחלטה או להתנהלות, יש בדבר שיפוט כולל ושלילי על האירוע, ההחלטה או ההתנהלות. כאשר פעולתו של אדם מתוארת כ'כשל' יש בכך קביעה הערכתית כי הפעולה כללה סטייה שלילית ניכרת ובעלת משמעות של ממש מאמות המידה הנכונות להערכתה. יחד עם זאת, נזכיר ונבהיר כי הקביעה כי בהתנהגותו של אדם נמצאו כשלים, ואף כשלים חמורים, לבדה, אינה בהכרח מספקת כשלעצמה על מנת לבסס מסקנה על יכולתו של האדם להמשיך בתפקידו.

לפיכך, עולה ממסקנות ועדת וינוגרד, שגם אם בהתנהגות ראש הממשלה אולמרט נמצאו כשלים חמורים, ביכולתו להמשיך בתפקידו.