Sub Stance

הקרב בתל מוטילה התרחש בשנת 1951 כעבור 37 שנה בשנת 1988 הוקמה באלמגור אנדרטה לזכר הנופלים.

אסון בית המכס העליון ארע בשנת 1967 כעבור 50 שנה בשנת 2017 הוקמה בחצר בית המכס העליון אנדרטה לזכר הנופלים.

בקרב בתל מוטילה נפלו 41 חיילים ונפצעו 72.

באסון בית המכס העליון נפלו 11 חיילים.

את הקרב בתל מוטילה ניהלו מפקדים מרמת מ"פ ומטה כאשר הדרגים הגבוהים יותר נעדרו מזירת הקרב ומניהולו בפועל.

בבונקר מול בית המכס העליון שהתפוצץ בעת פינויו מתחמושת שלל היו חיילים מדרגת סמל ומטה.

לקרב בתל מוטילה ולמהלכו גרסאות שונות  וסותרות שהתפרסמו ברבות השנים.

לאשר ארע לפני ואחרי אסון בית המכס העליון גרסאות שונות וסותרות. גירסת המ"פ מול גירסתו של המג"ד וגירסאות של לוחמים.

הפיקוד הבכיר תרץ את מחדלי קרב תל מוטילה באיכות הירודה של החיילים שהיו עולים חדשים ברובם.

מג"ד גדוד 13 ניסה להסביר את האסון בבונקר בבית המכס העליון בכך שאולי מישהו מהחיילים שיחק בתחמושת.

למשפחות השכולות בתל מוטילה ובבית המכס נמסרו גירסאות שונות למות בניהם.

חללי בית המכס העליון נקברו ללא נוכחות בני המשפחה.

הקרב בתל מוטילה ואסון בית המכס העליון לא נחקרו, הושתקו וטויחו.

מלחמה קשה לחקירה. חיילים ומפקדים ששורדים אותה מתנהגים לעיתים כפוסט טראומתיים. יש להם תמונה אישית וחלקית של שדה הקרב או אירוע אסון. מלחמה היא זירת אירועים שלא ניתן לחזות אותם מראש. היא רצופה בשיקולי דעת שגויים בכל הרמות. קשה לצפות כיצד יגיב ויתפקד מפקד או חייל תחת אש. המלחמה היא כאוטית. במלחמה מתרחשים אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם הפקודות ושניתן להגדיר את חלקם כפשעי מלחמה. לפיקוד יש צורך ואינטרס לתת הסברים ע"מ להסיר את אחריותו למחיר הכבד. זמן לא ארוך אחרי המלחמה או אירוע הביטחוני מתחילה להתפתח אצל החיילים והמפקדים דפורמציה של זיכרון האירועים.

בחלוף הזמן ולבטח שברבות השנים, הזיכרונות עוברים עיבודים ושינויים שונים שאינם תואמים את מה שאירע בפועל. חלק מהלוחמים מודעים מצד אחד לחמקמקותו של הזיכרון ומצד שני תומכים בזיכרונותיהם שעברו דפורמציה.

לכן, יש חשיבות רבה לתיעוד מפורט של ההכנות למלחמה ולפעילות שוטפת, תיעוד בזמן אמת, ותחקיר מתועד מיד בסיומם. ככל שחולפות השנים יש לפקפק בערכו של תחקיר המבוסס רק על זיכרונותיהם של הלוחמים.

יש חשיבות רבה לתיחקור שנעשה מחוץ למערכת על ידי גורם בלתי תלוי ובלתי מוטה ככל שניתן.

קרוב לודאי, ששילמנו מחיר יקר במלחמות ופעילויות בטחון שוטפות שלאחר קרב מוטילה ולאחר אסון בית המכס העליון משום שאלה לא נחקרו ולפיכך לא הופקו מהם לקחים.

 

 

חמישים שנה של שתיקה והשתקה תמו. חנוכת האנדרטה בבית המכס העליון מסמלת את קץ ההסתרה וההעלמה של אסון בית המכס העליון, בו נפלו 11 חיילי גדוד 13 בפיצוץ מחריד של בונקר סורי. אלה הדברים שאמרתי בטקס ואחריהם דברים שאמרו מיכל אונה אחותו של עובדיה זנדני ז"ל, משה צאיג אחיו של ניסים צאיג ז"ל וזאב שרון שהיה בעת האסון חייל בפלוגה:

 

משפחות שכולות יקרות, מפקדים ולוחמים, אורחים יקרים.

כאן, היום לפני 50 שנה, מעבר לכביש, מול בית המכס העליון ארע אסון בו נפלו אחד עשר לוחמי פלוגה ד' מגדוד 13 של גולני. פיצוץ מחריד הרעיד את האדמה ואת חיינו. מול עיני, גשם של אבנים שחורות בישר את הרע מכל. לפני ימים אחדים שוחחתי בטלפון עם גרשון בלהורן, מ"כ שהיה באותה שעה בכח שתפס את החרמון. גרשון סיפר לי שמשם שמע וראה את הפיצוץ, מהחרמון. חיים צעירים באו לקיצם, חיי משפחותיהם נצרבו בכאב השכול והאבדן. אחד עשר חיילי צה"ל נפלו – מילה לא נכתבה בעיתון וידיעה לא שודרה ברדיו. עלינו חבריהם נגזרה שתיקה ארוכה.

ליד המאהל הפלוגתי בבסיס האימונים של הטירונות במחנה בן עמי, קידמה אותנו הכתובת "קשה באימונים – קל בקרב". מי שעבר בשדה קרב, יודע היטב שלכתובת הזו אין שחר. מהקרב יוצאים מובסים, גם המנוצחים וגם המנצחים. בן שנפל, חבר שלא יחזור לעולם, קולות הקרב, הריחות ומראה המוות שאינו מרפה – כל אלה אינם "קלים". קשה באימונים, אכן קשה, אך קשה עד מאד בקרב, עצוב מאד וכואב גם כשקולות הקרב נדמו. רבים ביננו נושאים צלקות ויש אף כאלה שפצעם מסרב להגליד.

חמישים שנה עברו, והיום אנחנו עומדים כאן נרגשים מול האנדרטה לזכר אחד עשר הלוחמים שמותיהם בליבי. הוריהם לא זכו לרגע הזה. לא עומדים עמנו כאן באתר זיכרון זה האימהות והאבות שליבם נשבר: חנה ושמעון הוריו של יעקב איטח, שרה ואלישע הוריו של יוסף אלישע, נוילה ויעקב הוריו של אליהו בן יקר, חביבה ומאיר הוריו של אברהם בסון, יונה ויפת הוריו של אהרן ג'מיל, זוהרה ויחיא הוריו של עובדיה זנדני, סולטנה ואברהם הוריו של שמואל לוי, שרה ומשה הוריו של יעקב עזר, ברכה ושלמה הוריו של ניסים צאיג, רבקה ואברהם הוריו של אליהו קרן, נסיה ובכור הוריו של גבריאל תמאם עליהם השלום.

מי יתן ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

משה קרון.

 

---

---

דברים שכתבה ונשאה מיכל אונה אחותו של עובדיה זנדני ז"ל

בטקס חנוכת האנדרטה לחללי אסון בית המכס העליון

עת שהירי והסער נדמו

ותמה המלחמה ובא השקט לרמה

וירדה השלווה וכבר היה

נדמה כי הושלמה המשימה ותם הקרב

או אז הגיעה אחת. רק

עוד אחת. המשימה האחרונה

סדורים בשורה פסעתם

אחינו המופלאים אל בטן האדמה

זקופים וגאים אחד עשר

עלמים אחד עשר פרחים

לפתע רעש רועם קול נפץ

אדיר למרחקים נשמע

והמתה האדמה ועשן עלה

ומטר אבנים ירד

ואז שוב דממה עוטפת

ושוב השקט בא אך לא השלווה

כי הדממה דממת מוות

היא

והנשמה גועשת רועשת

שואלת: מה היה מה קרה

ועולה שוש ושוב השאלה

אך היא נותרת כחידה

את התשובה לעולם לא

נדע. ואיך נדע ? ואתם אינם

המוות פגש אתכם טרם

זמנו שירת חייכם נפסקה

אחינו האהובים

והמופלאים חצי מאה עברה

אתם בני עשרים ואנו

כבר כפופים קמעה

העצב את ליבנו לוחץ אך

עוד חי בנו הזיכרון

לו רק התקיים בכם

הפסוק: וראה בנים לבניך…

לו רק חלקו התקיים אך

אתם גם בנים לא ראיתם

ואם מלמעלה אתם צופים

הן תראו שהשרשרת נמשכת

שאנו אחיכם קיימנו

למענכם וצאצאנו חלקם אף נושאים את

שמכם

במעמד זה אנו מבקשים

את סליחתכם

מאז לכתכם יובל עבר

וכל העת לא הונצח שמכם

כראוי לכם ולא נעשה

דבר

אך היום זה היום

קיווינו לו הגיע ומשאת נפשנו

התגשמה

בזכות חבריכם הנפלאים

בזכות אנשים רבים וטובים אחרים

יחד הגענו עד הלום

במרחק פסיעות אחדות

מהמקום בו עליתם בסערה השמימה

בדיוק היום לפני 50 שנה

וכאילו רק אתמול כל זה קרה

עומדים אנו ומוקירים

את זכרכם ליד גלעד שהקמנו המנציח

את שמכם

גלעד המדמה לשונות אש

וסביבו חרוטים שמותיכם

זה לצד זה במעגל אחד

שאין לו סוף ואין לו התחלה

גלעד ופינת הנצחה

שיספרו את סיפורכם לדורות הבאים

נושאים אנו אתכם

בליבנו אחינו היקרים והבלתי

נשכחים

ונמשיך לשאת לעד

יהי זכרכם ברוך

---

---

דבר המשפחות בטכס חנוכת האנדרטה בבית המכס העליון

נשא דברים משה צאיג נציג המשפחות השכולות בתאריך 15.6.17

התגשם החלום אחרי 50 שנות שבר וסבר.

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה אמן".

פנייה: משפחות יקרות, חברים נאמנים, מר ליאו גלזר, תורמים נדיבי-לב,אל"מ יואלי ראש עמותת גדוד 13 גולני,מגד' גדוד 13 גולני,

נכבדי כולם.

תודות לתורמים: תורמים רחבי לב ויקרים מי במעש ומי בעצה טובה ומי בקידום

ההקמה של האנדרטה ומי שנשאו בעול על כל המתלווה לכך-אני נשבע בשמן של

המשפחות השכולות כי אנו ננצור בליבנו לעד את תרומותיכם,ואת ההוקרה

העצומה שאתם מביעים בעצם נידבת ליבכם .והחסד הזה לא ישכח מליבותינו עד סוף כל הדורות.

תודות לועדה המארגנת-אנשי המעש: לא אזכירכם בשמותיכם אך מי איננו מכירכם. גם כאן לא אמנה את שמותיכם שמא אחטא בכך שאשכח,חלילה,מי מכם. אתם אנשי המעש אשר עשיתם ימים כלילות ולא חסכתם מעצמכם יגיעה רבה וזמן רב כדי לטרוח,לעמול,לארגן,לבקר,לפקח ולהביאנו עד הלום, למעמד המיוחל הזה כעת חיה. אתם הגשמתם את חלומנו,חלום של אחים/הורים/חברים ואוהבים – תקוה של יובל שנים.

הכיתוב על האנדרטה: אחינו/בנינו עלו בסערה השמימה ככתוב במקורותינו ועל גבי האנדרטה(אני מצטט)"ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים.ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים". כמה סימלי המעמד הזה וכמה דמיון יש בו לנסיבות קריעתם של אחינו/בנינו מחיק משפחתם ומחיקה של מולדתנו.

החזון לעתיד: תמו 50 שנות אבלות ואלו מפנות את מקומן לגעגועים עזים לנופלים, געגועים השמורים עמוק עמוק בליבו של כל אחד מאיתנו. ולנו המשפחות והחברים נותרה נחמה פורתא אחת,תקוה גדולה אחת: מי יתן והאתר הזה יהיה אתר מורשת והנצחה,ראשית צמיחה וליבלוב של חיים חדשים,של אנשים צעירים ומכל שכבות העם אשר יחרשו בכפות רגליהם את מרחבי הגולן אשר שוחרר בדמם של חיילי צה"ל.לו יהי נא המקום הזה אתר מורשת והנצחה לגד' 13 של גולני ובסיס יציאה לטיולים לכלל ישראל,אוהבי מולדת ושוחרי טובתה.

כה לחי! ! ! 

---

---

דברים שאמר זאב שרון, בטכס ב-15.6.2017 בעת הענקת שי למר לאו גלזר

 

יחד עם יואב, אח שכול, הענקתי שי צנוע לליאו, יזם המלון. השי הוא תדפיס של ציור שצייר יואב ובו משולב תצלום אוירי שניתן לראות בו את בית המכס העליון ואת מקום הפיצוץ.

 

לעולם לא נדע מה אירע שם בבונקר. לעולם.

מי שחושב שיודע – מנחש.

לכן גם אין מקום להאשים איש.

הנה כאן לפניכם הנצחה ראויה למשפחות השכולות, ליקיריהם, חברינו.

תודות לך ליאו על ההזדמנות שנתת לנו מכל הלב.

בלעדיך אתר ההנצחה לא היה קיים.

 

זאב שרון

אלמוני תושב רמת הגולן הניח זר פרחים מול בית המכס העליון והוסיף וכתב:

"ב 15.6.1957 ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים עסקו חיילי גולני מגדוד 13 בפינוי המקום מאמצעי לחימה וחבלה.

במהלך הפינוי ארע פיצוץ של מצבור מוקשים גדול, אשר גרם למותם המיידי של 11 לוחמי פלוגה ד'.

העניין הושתק, הודחק ונמחק מתודעת הזיכרון הלאומי, עד כי אין לכך עדות וזכר במקום זה בו ארע האסון.

בשמי ובשם כל תושבי הגולן מצאתי לבקש סליחה על שלא ידענו, לא זכרנו ולא הנצחנו.

כולי תקוה שזר זה יסלול את הדרך להנצחה ראויה ומכובדת.

יהי זכרם של לוחמי גולני שנפלו בחטף במקום זה  ברוך"

היום יום הזיכרון לחללי צה"ל 15.4.2013 שודרה לראשונה בגלי צה"ל תכנית על אסון בית המכס העליון אסון בו נפלו 11 חיילי גולני: יעקב איטח, יוסף אלישע, אליהו בן יקר, אברהם בסון, אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי, יעקב עזר, ניסים צאיג, אליהו קרן וגבריאל תמאם יהא זיכרם ברוך. האסון הושתק ולא הובא לידיעת הציבור. התכנית נקראת "כן היו הדברים מעולם" מאת יעל לוי ורותי גרוסמן. הקשיבו היטב גם לתגובת דובר צה"ל בסוף התכנית.

\"כן היו הדברים מעולם\" תכניתן של יעל לוי ורותי גרוסמן על אסון בית המכס העליון

http://pod.icast.co.il/Media/Index/Files/a7efcd04-dd08-447c-9440-7f0e1f763457.icast.mp3

אחרי אריה דרעי, בוז'י הרצוג, נעמי בלומנטל, שלמה בניזרי גלעד שרון ואחרים, גם ממשלת ישראל בחרה בזכות השתיקה. ממשלת ישראל בחרה לא להתייצב לפני השופט הדרום אפריקאי ריצ'ארד גולדסטון ראש ועדת החקירה של האו"ם לבדיקת אירועי עופרת יצוקה. זכות השתיקה שמורה לנחקר שאינו רוצה להפליל את עצמו בחקירה, ולפיכך הוא פשוט שותק ואינו עונה לשאלות חוקריו. ממשלת ישראל בחרה לא לשתף פעולה, לא להציג את תשובותיה להאשמות, לא להציג את גירסתה לאירועים שונים ולא להשפיע על הועדה, משום שהיא ידעה היטב מה התרחש בעזה ומה יהיה לפיכך כתוב בדו"ח. דוברי ישראל פתחו כהרגלם מימים ימימה ביבבות מרות עם פרסום הדו"ח שקובע שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה.

השופט ריצ'ארד גולדסטון הוא יהודי. עיתון הארץ מדווח שביקר אין ספור פעמים בישראל, שהוא מגדיר את עצמו כציוני, שימש כנשיא "אורט" העולמי ועמד במשך 25 שנה בראש אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בדרום אפריקה. בתו ניקול שהתגוררה אחת עשרה שנים בירושלים אמרה שאלמלא אביה עמד בראש ועדת החקירה – המסמך היה חמור אף יותר. התגובה הישראלית המייללת אינה יכולה אמנם לטעון שמדובר במסמך שנכתב על ידי ערל שונא ישראל שינק אנטישמיות מחלב אימו, אבל לבטח תמצא את הניסוח המתאים להבהיר משהו בסגנון "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ".

מלחמה היא מטבעה פשע. פשע כנגד החיים, כנגד בני אדם וכנגד הסביבה. כלומר אין מלחמות שאינן פשע. גם מלחמת מגן שנכפית על עם שוחר שלום ועל צבא שכולו פרחים בקנה ובנות בצריח וצח כשלג  גם בה יש בה פשע. ככה זה, זה כמו שטיפות המים מרטיבות. מושג כמו "טוהר הנשק" הוא מושג ציני ושקרי. האירוע הנורא הזה שנקרא מלחמה גורם לא רק להרג של חיילים ואזרחים אלא יוצר סביבת פשע, גורם לכך שיתרחשו מעשים פליליים ובלתי מוסריים שבנסיבות אחרות לא היו מתבצעים. כל מלחמה חייבת להסתיים בועדת חקירה ובעקבותיה העמדה לדין של האחראים לפשעיה.

סוף סוף ישראל והחמאס מוצאות את עצמן יחדיו, מבוצרות באותו הצד של המיתרס מול השופט ריצ'ארד גולדסטון. שתיהן אינן מקבלות את פסיקותיו. כאן טוענים בין היתר שהדו"ח הוא פרס לטירור, הכרזת מלחמה על ישראל ושהוא מגמתי. ושם טוענים aהדו"ח אינו מאוזן, מחטיא בביקורתו ואינו הוגן. לא להאמין כמה שראשי החמאס וראשי ישראל דומים.

בסופרדיל. אני קונה בדרך כלל בימי שישי לפני הצהריים במרכול זה שממוקם ליד "המעבדה". לקחתי תמרים ללא חרצנים, קוטג' ושלושה מרובעים של יוגורמה, כשסובבתי את העגלה לכיוון ארון הביצים עמד מולי קאז'יק. אמרתי לו שלום. הוא בטוח לא זיהה אותי והפעיל את חושי הפרטיזן הלוחם הנועז וירה לעברי "אתה קונה את כל הסופר". איזו תגובה נהדרת. אי אפשר להפתיע את קאז'יק בן שמונים וארבע במארב פתע בין מקרר מוצרי החלב לארון הביצים של הסופרדיל. אני מציג את עצמי. אומר לו שהוא נראה מצויין. קאז'יק מוריד ציפיות, זה כבר לא מה שהיה פעם וגם מה שרואים בחוץ לא תמיד זה מה שקורה בפנים. הוא שואל לשלום אימי. אני מספר לו שנעזרת בכסא גלגלים ושבריאותה "איך לפעמים" אבל הראש עובד. קאז'יק אומר שהוא לא יודע מה יותר טוב. אולי יותר קל לא להבין מה קורה לך. הוא נראה נהדר, דק גזרה, לבוש היטב, מתנועע בזריזות. אמנם לא בן שלושים אבל נותר בגופו משהו חתולי, נותן את ההרגשה שמה שלא יהיה יפול על הרגליים. "אמרתי לא להתפזר. במפורש לא להתפזר. להשאר כולם בתעלה המרכזית. אבל כנראה שנתנו לאנשים להשאר בתעלות צדדיות בניגוד למה שאמרתי. ואז כשהגענו עם המשאית צביה שלחה את שלמק לחפש ולאסוף את האנשים מהתעלות הצדדיות. שמעתי ממישהו ששלמק לא רצה ללכת. אבל צביה אמרה והוא הלך". שלמק כנראה העריך שעד שילך ויאסוף את האנשים שהתפזרו בתעלות הצדדיות המשאית תעזוב והוא יחמיץ את הזדמנות להחלץ מהגטו החרב. "אני לא הייתי יכול לחכות היה ברור שכל דקה מיותרת עלולה לעלות בחיים של כולם. צביה רצתה לחכות היא הרגישה מחויבות לאנשים שנשארו בפנים. אני לא ידעתי שבין האנשים שצביה מחכה להם נמצא שלמק שהיה החבר הכי טוב שלי. היו ביננו חילוקי דעות. אני ידעתי מה אני עושה. נתתי הוראה לזוז והמשאית נסעה". אני שואל אותו אם הוא יודע מה עלה בגורל הגופות של שלמק וחבריו "מאוחר יותר, כשחזרתי לשם ראיתי אנשים מתקהלים, הם סיפרו ש"החתולים", כך הם כינו בלעג את הלוחמים היהודים שיצאו מתעלות הביוב, ש"החתולים" התגלו ושהגרמנים חיסלו אותם, אני לא יודע עד היום אם חיסלו אותם בתוך תעלות הביוב או בחוץ, הבנתי מה קרה, לא רציתי לעורר חשד והסתלקתי". ככה בקצה הסופרדיל בין מקרר מוצרי החלב לארון הביצים עמדנו קאז'יק ואני והפרענו לתנועה השוטפת של הלקוחות המגלגלים עגלות סופר. כל אלה שהתלבטו הבוקר בין גבינת עיזים לבין גבינה צפתית מעודנת לא העלו לבטח בדעתם, שהקושי בתנועת העגלות בקצה הסופר נגרם משום שניסיתי לברר מה עלה בגורל גופת דודי בן ה 17 שלמק שוסטר אצל חברו הטוב קאז'יק, שגר עכשיו לא רחוק מכאן. עברו שישים ושש שנים מאז, וקאז'יק זוכר הכל. בעצם הימים האלה ניסה לברר איזה עניין עם פולני שהעביר להם כלי נשק, לבדוק האם הוא שיתף פעולה עם הגסטפו, כפי שטוען סופר אמריקאי בספר שכתב לאחרונה על מרד גטו ורשה. אחרי חצי שעה בסופרדיל אנחנו נפרדים, הוא ניגש לבחור ביצים אורגניות, ואומר בחיוך ממזרי, שעוד מעט אשתו תתחיל לחפש אותו. המשכתי וקניתי שתי גבינות סקי, חמשה כרעיי עוף חתוכים בלי עור "תשאיר לי עור על שלוש שוקיים", בחרתי זיתיים בלימון ופלפל חריף ועברתי למחלקת הירקות והפרות.

היום ה 10 ביוני הוא היום האחרון למלחמת ששת הימים.

ביום שישי ה 9 ביוני 1967 בשעת אחר צהריים מאוחרת עלינו רגלית על הרמה הסורית. כך קראנו אז לרמת הגולן, הרמה הסורית. טפסנו  בטור ארוך ומאביק נושאים את כלי הנשק ואת מחשבותינו. עלינו דרך "גבעת האם" וכעבור דקות אחדות נתקלנו במראה נורא, זחל"מ שחטף פגיעה ישירה ולידו גופה פגועה קשות. זה היה מפגש ראשון עם המוות –  והמוות נראה רע מאוד, מכוער ומפחיד, הוא חדר לתודעתנו באיבחת תמונה אכזרית ללא כל הכנה, תמונה שלא מרפה. נבו שואל אותי בזמן האחרון שאלות רבות על המוות. ואחת השאלות שחוזרות על עצמן היא האם המוות כואב. אני מרגיש שאני צריך להיות מאוד זהיר בתשובות שלי, יותר זהיר מאשר מדויק, שאלו חומרים עדינים מאוד.  אני מנסה כנראה לגונן עליו לעטוף אותו מפני הידיעה שכבר נבטה בו שהחיים נגמרים לעיתים באכזריות רבה מאוד ובטרם עת. עקפנו את תל עזזיאת ונענו צפונה. תחתינו העמק בער. קווי אש ארוכים התקדמו בתוך השדות. "נרות שבת" אני זוכר שאמרתי נרות שבת. התקדמנו לאט ואז החשיך. המתנו להוראות. ההמתנה היתה ארוכה. הוצאתי את הטרנזיסטור הקטן שמעתי את החדשות. אמרתי לג' שיותר לא יהיו מלחמות. שגמרנו עם צבאות ערב. לצד הכוח ששכב על הדרך חנתה משאית. עלינו עליה להתגונן מהצינה. נמנמנו מעט, עד שקראו לנו להמשיך ולנוע צפונה לעבר הבניאס. עם אור ראשון חלפו על פנינו שלשה ארבעה אמבולנסים צבאיים וטנדר שסומן במגן דוד עמוס בחיילים שכובים בערימה. אני זוכר זוגות רגליים מטלטלים, נסיעה מבוהלת לא זהירה. לקח לי זמן, אולי כמה שבועות או חודשים  להבין שראיתי גופות חיילים. כעבור שנים שאלתי את עצמי אם לא היו אלה חללי תל פאחר. פני השטח היו מבותרים, שוחות שיחי צבר, ג'יפים נושאי תול"ר עמדו בשורה וירו לתוך העיירה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעת בוקר נכנסנו לעיירה בניאס וכבשנו אותה ללא קרב. עברנו רחוב רחוב בית בית, בז'ה נתן פקודה לררנטיסט להכניס פצצה אחת לתוך המבנה למעלה. אני חושב שהררנטיסט  החטיא, בעצם אולי פגע. באותם ימים זה היה מאוד חשוב. אחרי כמה חודשים כשהגעתי שוב לבניאס, גיליתי שאין עיירה, אין רחובות, אין בתים, כלום. סתם חלמתי. הזיתי אותה. אין ולא היתה בניאס. גילחו אותה למופת. פעם עברתי שם ורציתי להסתובב קצת בפנים, אבל אז גיליתי שיש שם מחסום עם קופה ושצריך לשלם כדי להכנס ושלעיירה קוראים היום שמורה. איזה הומור שחור, אחרי שהרסו את העיירה עד היסוד, קוראים למקום "שמורה"… ככה זה אצלנו מימים ימימה – גם לבית קברות אנחנו קוראים "ארץ חיים". הפוך על הפוך. אחר כך המשכנו לנוע לכיוון תל חמרה אבל אז קיבלנו פקודה לחזור לבניאס. בלילה התקדמנו מזרחה ונערכנו לשינה בצומת מסעדה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעה זו ממש, שכבתי בתוך שק השינה בצומת מסעדה וצללתי לתוך השמים הגדולים שמעלי, שהיו זרועי כוכבים.

אני זוכר את זה במעומעם. מבעד לאדי הטישטוש והריאליטי מתערפלות שלוש דמויות שני גברים ואישה מרציני פנים יצוקים שכם אל שכם, מעמידים חזות אחת מגובשת מלוכדת כעופרת, אחים לנשק. אני זוכר אותם אומרים נוכח המצלמה שאינם "ששים אלי קרב", אך כשיצאו לקרב הם ששו וגילו והשתוללו כמו שרק צבא רעב אלי קרב יכול לשוש, מהכלים יצאה בששון אש תופת חסרת רסן שהרגה והרסה ודרסה. הרחוב התייצב מאחורי השלושה ואף למעלה מזה. אי אפשר עוד לשאת את ירי הטילים והרקטות ופצצות המרגמה מעזה על בתינו ועל ילדינו. "חיינו אינם הפקר" אמרו פה וגם שם. אחר כך אמר אחד מהשלושה שהעזתים צריכים להבין שבעל הבית השתגע, כלומר הגיע הזמן להראות לים מאיפה הדג משתין. להכות בהם עד שהם יכרעו ברך ויתחננו. עד שכל עזה תצא חמס על החמאס. נכה בהם עד שהיד השולחת את הגראד והקאסאם לא תעז לעשות זאת עוד, עלאק. הוא אמר שזה לא יהיה קל ולא יהיה קצר ושמלחמה בטרור בלב בלה בלה. כשמדובר בביטחון האזרחים וביציאה אלי קרב, הממשלה רחבת לב וכיסה פרוץ לרווחה, הא ראיה 3.97 מילארד שקלים עלתה מלחמת עזה. כל כך הם אוהבים את הביטחון שלנו – השוו את תוספת ההשקעה שלהם בביטחוננו בשלושת השבועות במלחמת עזה, מול תוספת ההשקעה שלהם בבריאותנו, ואז תגלו שהתוספת לסל התרופות בשלוש השנים הבאות תעמוד על 350 מיליון שקלים בשנה. כלומר מה שהמדינה השקיעה בהרס ובהרג בעזה גדול פי ארבעה בערך ממה שהיא (אולי) תוסיף לסל התרופות בשלושת השנים הקרובות. בעל הבית לא השתגע. בעל הבית משוגע. הבוקר התברר שוב שארבעת המיליארדים ( סליחה, 3.97 מיליארד שקלים) נזרקו לפח. הטילים והרקטות ופצצות המרגמה ממשיכים להכות בבתינו ובילדינו עד אשקלון, כמעט יום יום. מתברר שהים מסרב לראות מאיפה משתין הדג, ובעזה שמים פס על השגעון של בעל הבית וחושבים שהוא הוא הרשע והוא זה ולא אחר, שמביא עליהם את כל הצרות. אך לא אלמן ישראל, בנימין ואיווט זכו בבחירות. איווט אמר כבר מזמן שרק מיטוט החמאס הוא הפיתרון ושאפשר לסמוך עליו כי הוא מבין ערבית. ובמקום התיאוריה המבריקה "בעל הבית השתגע", תעלה אצלנו כנראה בקרוב תיאוריית "הפירומן" או "המחט בערימת השחת" – אנחנו נגיע למחט ונשמיד אותה. והדרך היעילה ביותר להגיע אל המחט בערימת השחת היא להעלות אותה באש. ולכן העלנו לשלטון פירומן.

עכשיו ממש ברצינות, כמו שכתבתי כאן במלחמת לבנון השניה, ובמלחמת עזה הראשונה אני כותב זאת שוב, על מנת להגיע להפסקת האלימות ולשלום צריך לדבר עם האויב. מלחמה גם כשהיא כורח לגיטימי (מה זה ?) הסיכוי הגדול ביותר הוא שהיא תגרום לעוד מלחמה. ככה זה ! שרץ מביא שרץ. החמאס מוכן לדבר איתנו, והדיבור עם החמאס עשוי להביא לשינוי במצב. מיטוט החמאס לעומת זאת עלול להביא לשלטון אירגון אחר אולי קיצוני יותר (ע"ע חמאס, חיזבאללה, אל קאיידה).

נ.ב. וכמו כן יש לדבר עם איראן, ויפה שעה אחת קודם.

יש לי הרגשה, שלאחר שזרקנו לפח 4 מיליארד שקלים, היד, שזה עתה יוצאת מכיס הימין, עוד נטויה.

אין ספק שהסכם הרגיעה ושחרור החייל החטוף גלעד שליט הם מעשים חיוביים, אך לא כאשר הסכם הרגיעה הוא פועל יוצא של הויתור על השלום, והסתפקות מבישה בהפוגות לצורך הערכות לסבב אלימות נוסף.

לא להאמין, ישראל לא דורשת ולא מציעה שהסכם הרגיעה יהיה שלב מוקדם, נקודת פתיחה בתהליך שיביא בעקבותיו הסכם שלום ויישוב הסכסוך במזרח התיכון. נושאים חשובים כמו פתיחת המעברים, שחרור אסירים, הפסקת הירי וכיוצא באלה, אינם תחליף לצורך הקיומי של תושבי האזור בשינוי אמיתי של מציאות חייהם, כלומר התמודדות עם הסוגיות המרכזיות המרכיבות את הסכסוך לשם כינון שלום.

לרוע המזל הכיוון המסתמן הוא הפוך, –  מפלגת "ישראל ביתנו" מציגה בפני המפלגות הגדולות את תנאיה להצטרפות לקואליציה ובהן תביעה להפלת שלטון החמאס וסירוב לנהל מו"מ עם "ארגוני הטרור". נראה, שקדימה והליכוד אינן מסתייגות מתנאים אלו.

והשמאל ? הוא שרוי בעיצומה של השבעה לאחר מפלתו . שותק, הלום בחירות.

איך זה יכול להיות שאחרי שאהוד ברק שבר לעזתים את העצמות, ואת הבתים, והרג בהם ופצע בהם, הם לא נרתעים וממשיכים בשלהם ? האם יש מישהו יותר מהעזתים שהיה צריך עכשיו להרתע מ"בעל הבית שהשתגע" ? מה קורה כאן ? הרי הבטיחו שכוח ההרתעה הושב. הרי אמרו שהם יחשבו פעמיים לפני שהם ירימו רקטה ? נדמה שאולי מי שהשתגע זה ההוא שאין לו בית. עכשיו בטח יקפצו ההם ויגידו (אמרנו לכם !) שהכל בגלל שלא היה שלב גימל. שהיה צריך להיכנס באם אמא שלהם, ולא להשאיר שם אף אחד מהחמאס חי. לטחון ולטחון ולטחון בית אחר בית עד למיטוט הנהגת החמאס. אבל משום מה מתגנב לליבי הספק, שכמו שאין לישראל כוח הרתעה בעזה, כך גם אין דבר כזה מיטוט הנהגת החמאס. כי גם אם ימוטטו את הנהגת החמאס, האם לא תבוא במקומה הנהגת חמאס אחרת ? ויקראו לה למשל הג'יהאד האיסלמי או משהו דומה ?

מי יודע כמה סיפורי זוועה יש כמו הסיפור הנורא של ד"ר עז אדין אבולאיש. אסון נורא.

מלחמה שאינה מסוקרת באופן ראוי, היא מקור לשמועות ולהערכות שאינן מהימנות. המדינה דורשת מעיתונאיה הן באמצעות צנזורה והן בלחץ חברתי להתגייס למאמץ הלאומי ולגלות נאמנות. אם הדו"ח הנקרא "תמונת מצב בעזה מאת המתאם ההומניטרי" של האו"ם נכון, ואם הידיעות המתפרסמות הבוקר באתר "זכויות האדם בעזה ובישראל בצל הלחימה" נכונות ,יש מקום לדאגה רבה ולחשש, שיש בנעשה בבית החולים של הסהר האדום בעזה, כדי להוות חלילה "פעולה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ואשר עומדת בניגוד מוחלט לדיני המלחמה ולעקרונות המוסר האנושי הבסיסיים ביותר". – אין להסכים לחסות ולשתוק בצילו של דגל שחור. זאת, גם אם הצד השני אינו מקיים ואינו מציית לאמנות הבינלאומיות ולעקרונות המוסר.

ההערכות הן שעד כה ניספו בעזה למעלה מאלף איש ובהם למעלה מ 300 ילדים וכ 100 נשים. כ 4500 נפצעו מהם כ 1600 ילדים וכ 670 נשים. כ 38 אלף אנשים מתגוררים ב 41 מקלטים של אונר"א ברצועה, ורבים אחרים מתגוררים בבתי קרוביהם. כלומר יתכן שכ 40,000 בני אדם ויותר נעקרו מבתיהם. האם לא די ? האם אין כל אלה מדיפים ריח רע של אסון רב מימדים ?

מלחמה היא הרג והרס. יש לעשות הכל כדי להגיע להפסקת אש מיידית.