Sub Stance

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1803383

http://www.haaretz.com/news/diplomacy-defense/palestinians-wounded-in-west-

bank-vehicle-fire-in-possible-fire-bomb-attack-1.458843

למה האיום שנמצא 1600 קילומטר מביתי הוא רב יותר מהאיומים שנמצאים 2 קילומטר ממנו ?

שוב ושוב אנו נכלאים בסיסמאות המביסות אותנו, בנוסחאות הקובעות שיש אויב גדול שמאיים להשמיד אותנו, שנשקף לנו ממנו איום קיומי ממשי, ושיש רק פיתרון אחד: מ ל ח מ ה. הקם להורגך השכם להורגו. האויב הזה הוא תמיד מדינה אחרת, עם אחר, או ארגון אחר – האויב שלנו הוא תמיד לא יהודי או בקיצור גוי.

למשל מדוע פעולת טרור אכזרית כמו פיגוע דריסה, בה ניקטלים חייהם של שלושה אנשים, מאיימת הרבה יותר ויש לה השלכות מרחיקות לכת אזוריות, מאשר תאונת דרכים פגע וברח, שגם בה ניקטלים חייהם של שלושה אנשים על מעבר חציה, בידי בשר מבשרנו. איך זה שפעולות לינץ', עלילות דם ופוגרום, הם מאז ומעולם מעשי נבלה של שונאי ישראל, אנטישמים צמאי דם ואכזריים, שטובחים, גוזלים, שורפים ואונסים יהודים. ושיחס שונה לחלוטין מלווה מעשים זהים המתבצעים על ידי יהודים בגויים, בראש חוצות ערינו או בשטחים המוחזקים.

אם מחר נחשוף ארגון טרור שהצליח להקים בערינו רשת להפצת חומרים כימיים שפוגעים בגופם ובנפשם של ילדינו, תקום כאן קול זעקה מרה, נדבר על שפלות הרוח על האכזריות והתיחכום, נבכה את בנותינו ובנינו שנפלו קורבן לאויב השפל, הממשלה תתכנס, שר החוץ יתבע"תנו לצה"ל לנצח" ואת "חוק הנאמנות". אבל כשבראש חוצות ערינו בחנויות ובפיצוציות בבעלות יהודים, נמכר לבנינו ובנותינו חומר כימי ממכר ומזיק בשם מיסטר נייס גאי אנחנו ממלאים את פינו מים ולשוננו איראן.

הפצצה המאיימת עלינו היא כאן על סף דלתנו והיא מאיימת עלי יותר מזו המצויה בידיו של האיראני.

חנות המפעל בלב תל אביב לממכר מיסטר נייס גאי

כרזות שניתלו בימים האחרונים בכמה מקומות בירושלים קובעות "השמאל שולט בפרקליטות". אני מתאר לעצמי שיוזמי הכרזה אינם מרוצים מ"עובדה" זו.  כבר שמענו דברים דומים על בית המשפט העליון ועל התקשורת. אני מציע ליוזמי הכרזה לבדוק מה קורה באקדמיה, ברפואה, באמנות, בספרות ובתרבות בכלל. כחובב אמנות רחוב הנוהג להציע כאן הצעות לכתובות גרפיטי, אני מציע סדרת כרזות המשך:"השמאל שולט במחול המודרני" , "השמאל שולט בועד האולימפי" ,"השמאל שולט בתעשיית הקולנוע", "השמאל שולט בפסיכיאטריה" ,"השמאל שולט בחוף הים" ,"השמאל שולט בגל"צ", "השמאל שולט באורולוגיה", "השמאל שולט בחקר המוח", "השמאל שולט בווררפרס", "השמאל שולט בענף המסעדנות", "השמאל שולט בשינקין", "השמאל שולט בשלום", "השמאל שולט ברוק הכבד", "השמאל שולט במכון וייצמן" , "השמאל שולט בועד ההורים המרכזי" ו "השמאל שולט במירי רגב".

אני מתכוון לרשום פטנט על משחק חברתי שנקרא "השמאל שולט ב". כל אחד מהמשתתפים במשחק צריך לפי סדר הישיבה להשתמש באות האחרונה של הגדרת קודמו כאות הראשונה של הגוף שבו שולט השמאל. למשל אם אני אומר "השמאל שולט במירי רגב" זה שיושב אחרי מקבל את האות ב' והוא חייב תוך עשר שניות לומר משהו כמו "השמאל שולט בברוך מרזל" וזה שאחריו באות ל' "השמאל שולט בלימודי הליבה" וכך הלאה.

אלא שבכנסת יש לשמאל שלושה נציגים (גלאון, הורוביץ וגילאון) ושהאמת היא שאין שמאל בישראל. יש רק שליטת שמאל אבל בלי שמאלנים. ואז נזכרתי שבשנת 1988 נסעתי במונית בפולין עם אימי. נהג המונית נראה המום מהשפה המוזרה שבה התנהלה השיחה ביננו. אימי אמרה לו בפולנית צחה שאנחנו מדברים עברית. שאנחנו מישראל. הוא לא כל כך הגיב. ואז היא הוסיפה שאנחנו יהודים, הוא הרים גבה וקמטים מבשרי טובות הופיעו על מצחו, היא שאלה אותו אם הוא שמע, יודע או מכיר יהודים והוא ענה לה "כן ודאי, הם שולטים בכל פולין".

נתניהו ובעיקר ברק סבורים שעיכוב של פרויקט הגרעין האיראני שווה את המחיר של תקיפה – בעוד בכירי מערכת הביטחון סבורים שההפך הוא הנכון.

היום, שעות אחדות לפני שיוט המדליות, אני חייב להתוודות שלא אתאכזב אם השייטת לי קורזיץ לא תזכה במדליה. התקשורת שמדווחת בימים האחרונים על ציפייה מורטת העצבים של העם היושב בציון למדליה, לא לוקחת אותי כהרגלה בחשבון. ממש, אבל ממש לא אתאכזב. גם המדליות שספורטאי ישראל ליקטו פה ושם עד היום, לא הסעירו את נפשי, לא שינו את חיי ולמיטב ידיעתי לא השפיעו באופן משמעותי על מצב האומה. כמובן שזה יהיה נחמד עם השייטת תעמוד על הפודיום תקבל מדליה, זר פרחים, נשיקה והימנון. אבל האמת היא שבדרך כלל טקס הענקת המדליות הוא החלק הכי משמים באולימפיאדה. מוסיקת ההימנונים היא ממש לא הסטייל שלי. עוד משהו לידיעת לי קורזיץ – אני לא יודע איך זה קרה לי, אבל נפשי יוצאת דווקא אל אלו שקורסים על המסלול, נשמטים מהמתח אל המזרון או מזנקים לפני או אחרי הזמן. ככה אני. אז דעי לך לי קורזיץ מדליה זה ממש לא העניין שלי.

הצפיה המתמשכת בתחרויות השונות באולימפיאדה, מחזקת אצלי את הרגשה שספורט תחרותי מקצועי הוא עיסוק מסוכן לבריאותו הנפשית והגופנית של הספורטאי. מי שאוהב את ילדיו ירחיק אותם ככל שניתן מהאמביציה להיות למשל אלוף אולימפי. האימון היומיומי לאורך שנים ארוכות במשך חלק ניכר משעות היממה, לא זו בלבד שמפקיע את המתאמן הצעיר מהחיים וכולא אותו בכלא הנקרא מתקן ספורט תחת פיקוח של סוהר הנקרא מאמן, הוא גם חושף אותו לפציעות שלחלקן השלכות קשות על בריאותו. חבטות, נפילות, התנגשויות כמו גם קריסת מערכות גופניות ונפשיות תחת לחץ ועומס לא סבירים, הם בלתי נמנעים.

היה ראוי שגוף כלשהו יבחן היטב את ענפי הספורט ויוציא מתוכם את אותם חלקים שגורמים לנזקי בריאות. לא רק סמים מסכנים את בריאות הספורטאים. האתיקה של הספורט צריכה להתייחס גם לחלק הסמוי מהעין,- לתהליך ההכשרה והאימון של ספורטאי. לא הכל מותר, יש להעביר קו ברור בין אימון ספורטיבי לבין כליאה ספורטיבית.

לפעמים הספורטאים נראים בעיני מאולפים וממוכנים. יש רגעים שהאולימפיאדה היא קרקס ענק ומרהיב, שאינו רק מהנה ומהווה מקור להשראה, אלא גם מעורר את הרצון לשחרר את הלכודים בו.

האפשרות שמאגרי נשק כימי וביולוגי המצויים בסוריה עלולים לעבור לידיים לא אחראיות מטריד ובצדק. לא שכל כך ברור לי מי הן הידיים האחראיות באזורנו. מובן שהידיים הלא מוכרות בכלל והידיים שאינן ידי מדינה בפרט מעלות חששות כבדים. אך עם יד על הלב, האם אפשר להגדיר את ידי מנהיגינו כאחראיות ? אלה שלאורך הדורות שחלפו מימי בן גוריון דרך גולדה מאיר ועד בנימין נתניהו לא השכילו להביא לנו ביטחון ושלום (לא נדבר כאן על רווחה, בריאות וחינוך) ושלחו אותנו שוב ושוב למלחמות.

השבוע בשתי הזדמנויות איים שר החוץ מר אביגדור ליברמן שהעברת נשק כימי לחיזבאללה היא עילה למלחמה. לעומתו מזהיר השבוע הרמטכ"ל בני גנץ בפומבי, שתקיפת מאגרי הנשק הכימי בסוריה עלולה  לסבך את ישראל במלחמה רחבה מכפי שתכננה. האם זה יהיה מוגזם לקבוע שרק לאחד משניהם "ידיים אחראיות" ?

ממקום מושבי, ניסיתי לחשוב על דרך להפחית נזקים ולמנוע מלחמה מיותרת. למשל לגרום לכך שהנשק הכימי והביולוגי שבידי באשר אסאד, יועבר בהסכמה לידיים אחראיות אחרות כדי שחלילה לא יפול לידי ארגון טרור לא אחראי, ובכך גם למנוע אפשרות שישראל תתקוף את המאגרים ותסתבך במלחמה גדולה מכפי שתכננה. עלה בדעתי שזה יהיה נחמד למשל אם מר ולדמיר פוטין נשיא רוסיה ירים טלפון לבאשר אסאד ויאמר לו משהו כמו: "כבוד הנשיא אסאד, מטוסים של הצבא הרוסי ינחתו בתיאום איתך השבוע בסוריה כדי להעמיס עליהם את כל הנשק הלא קונבנציונלי המצוי ברשותך. אנו נאחסן אותו אצלנו במחסנים ברוסיה, כדי למנוע את הגעתו לידיים אחרות לא אחראיות. כאשר המצב בסוריה יתייצב והשקט יחזור לארצך נחזיר לך את הנשק הנ"ל, הוצאות ההטסה הלוך ושוב על חשבוננו".

אני תמה האם רעיון (מופרך \ הזוי \ תבוסתני) מעין זה עלה בכלל אי שם בסביבת מקבלי ההחלטות ? או שאצלנו כרגיל האצבע על ההדק, האזיקים או השוקר החשמלי למען בטחוננו ועתיד ילדנו.

בימים אלה אני עובד על מצגת שכותרתה "אמנות רחוב – צעירים מדברים מהקירות". בחרתי לפתוח בסיפור על אחת מכתובות הגרפיטי המפורסמות : "Kilroy Was Here", שלצידה דמות מאויירת של אדם קרח המציץ מעבר לקיר, חוטמו הבולבוסי משתרבב ומשני צידיה אצבעותיו האוחזות בקיר. במלחמת העולם השנייה הפכה כתובת זו להיות סמל לבית ולמולדת, בכל עת שחיילים נתקלו בה, עלה חיוך על פניהם ותחושת הקלה – קילרוי היה גם כאן בחזית ! לאן שלא הגיעו – גם קילרוי היה. מספרים שבועידת פוטסדאם שהתקיימה בסוף מלחמת העולם השנייה, נכנס השליט הרוסי יוסף סטלין לשירותים, כשיצא פנה מבועת לנשיא האמריקאי הארי טרומן ושאל: "מי זה קילרוי ?"… אתמול אחרי שהכנסתי את קילרוי למצגת, הלכנו לאכול עם חברים במסעדת הסדנה הצמודה לזאפה – המעבדה (מסעדה טובה), בדרך ראינו על הקיר כתובת "קילרוי היה כאן" ולצידה דמותו…לא שפשפנו את העיניים, קילרוי הגיע גם לכאן, אמנם שבעים וחמש שנים אחרי שנמרח על אניות, רכבות וקירות בארה"ב ובאירופה, אבל הגיע.

"קילרוי היה כאן" הגירסה הירושלמית

מיהו קילרוי ? איך הוא נולד ? מה היה בו שכה נפוץ ודיבר לרבים ? מכל הסיפורים, ויש לא  מעטים, הסיפור המקובל הוא שג'יימס קילרוי עבד במספנה ונהג לרשום בגיר את הכתובת כדי לאשר שבדק את האניות, החלפים ואת המכולות שעברו תחת ידיו. האניות הרבות המשיכו בדרכן נושאות את הבשורה "קילרוי היה כאן" לכל עבר. כתובת זו נחשבת לעבודת הגרפיטי הראשונה בזמננו. כמיטב המסורת האמריקאית קילרוי הפך למחזמר, לסרט, למחזיקי מפתחות, צלחות ולפסלונים. ברוך ג'מילי מפתח תקוה הגירסה המקומית לקילרוי זכה גם הוא "לתהילה" ואפילו לשיר של שלמה ארצי.
ניסיתי להיזכר מהי כתובת הגרפיטי הראשונה שראיתי, בתחילה חשבתי שזו היתה "יבוטל הממשל הצבאי" שהתנוססה על גשר ראש פינה סמוך לתחנה המרכזית הישנה. כן, היה פעם גשר כזה, שעליו עברה הרכבת מתל אביב לירושלים. אבל אז ניזכרתי באשר דיקשטיין. אשר היה נער מבוגר ממני באי אלו שנים וגר בבלוק הסמוך. הוא זכור לי כנער יוצא דופן, שנהג ללוות את הליכתו בשריקה נפלאה של יצירות קלאסיות. אשר צייר על קיר באחד מהמקלטים ביד אליהו. עד כמה שאני זוכר צייר פורטרט של אינדיאני. וזו היתה עבודת הרחוב הראשונה שראיתי. אשר דיקשטיין שבתקופה מסוימת קרא לעצמו עין דור, נחשב בשנות השישים כגרפיקאי וכמאייר מצליח. אייר וכתב חוברות קומיקס (בוקי), עטיפות ספרים וכיו"ב. בין היתר אייר את הקומיקס שכתב "יריב אמציה" הלא הוא פנחס שדה. כן כן, פנחס שדה ניסה להתפרנס מכתיבת סיפורי קומיקס בהמשכים ועשה זאת תחת פסבדונים. קשים חייו של סופר עברי. מתברר שברבות הימים אשר דיקשטיין חזר בתשובה, הצטרף לחב"ד. היום הוא חי בק"ק צפת, שם הוא כנראה ממשיך לצייר קומיקס חרדי… כך, תוך כדי חיפושים אחר אשר דיקשטיין ברשת, הגעתי לבלוג של אלי אשד ולעבודה החשובה שהוא ואחרים עושים בכל הקשור לתיעוד אגפים עלומים ונשכחים בתרבות, בספרות העברית ובשוליהן. 

אשר דיקשטיין היום

היום לפני ארבעים וחמש שנים. שעות ארוכות חיכינו עד שתסתיים הלחימה בתל עזזיאת ובתל פאחר כדי לעלות על הרמה הסורית אל היעד שקיבלנו. צפינו מרחוק במראות ובקולות המלחמה. אני מציץ עכשיו בשעון 15:17, ממש בשעה זו קורים הדברים שלא נדע להסבירם בדרך לתל פאחר. גדוד 12 בפיקודו של מוסה קליין ממשיך צפונה על תוואי ההטייה – דרך שהסורים הכשירו במסגרת תכניתם להטות את מקורות הירדן. הגדוד היה צריך לפנות קודם לכן מזרחה, ולעלות על דרך הנפט, כדי לתקוף את המוצב ממזרח מהחלק הנוח יותר. אבל משום מה לא פנה מזרחה, וממש בשעה זו מוצאים את עצמם חיילי הגדוד מוכים ומטווחים ממערב ממש מתחת לתל פאחר. כאן מתחיל הקרב העקוב מדם. מ"פ א' אהרן ורדי, יעלה על החלק הדרומי של תל פאחר. הוא ימצא את עצמו בסיום הקרב עם שלשה חיילים ולהם שתיים שלוש מחסניות אחרונות. הכח של אלכס קרינסקי שעולה על החלק הצפוני של תל פאחר יושמד כולו, פרט לרב"ט יצחק חמאווי ושני חיילים פצועים. בעוד כעשרים דקות יצליח המג"ד מוסה קליין יחד עם הקש"א לעלות על תל פאחר. מוסא יהרג מיד, קרוב מאוד ליצחק חמוואי, שלבטח זוכר עד היום איך המג"ד מת לו ממש בידיים. יותר מאוחר יגיעו כוחות מאולתרים נוספים ותל פאחר ייכבש. ואז אנחנו נקבל את הפקודה לצאת לדרך. נעלה רגלית דרך גבעת האם, נעבור ליד זחל"מ פגוע ולידו גופה – ניפגש לראשונה בחיינו בפניה האמיתיים של המלחמה,- מראה מזעזע . נמשיך צפונה. בעמק שפרוס מתחתנו מתקדמים באיטיות קווי השריפות. קשה להסיר את העיניים מהמראה המרהיב. אני זוכר שאמרתי לעצמי ואולי לג' "נרות שבת". כשהלילה יירד נתחיל בהמתנה ארוכה לקראת הבוקר. אחר כך, נקשיב לחדשות מהרדיו-טרנזיסטור הזעיר, שאבא שלי הביא לי מנסיעתו הראשונה לאמריקה, ונבין סופית שהצבא הסורי הובס. אני אומר בתמימות לג' "יותר לא יהיו מלחמות, אין יותר צבאות ערב" ג' יפנטז "ישחררו אותנו מהצבא". עם שחר נצא לכבוש את העיירה בניאס שעד אז תתרוקן מיושביה. אבל קודם לכן, יעבור על פנינו טנדר עמוס בחיילים שכובים זה על גבי זה. ייקח זמן עד שנבין שאלה כנראה גופות חיילי צה"ל שנפלו בתל פאחר. בעוד שישה ימים נאבד גם אנחנו 11 מחברינו באסון בית המכס העליון.

אני מתבונן בשעוני ובלוח האירועים של הקרבות ומרגיש שזה ממש עכשיו.

זה היה יום עבודה עם החציבה הקבועה בתוך המערות החשוכות, עם הידיעה שהמצפן שלך פונה אל מקור אפשרי של אור. ואז כשעמדתי לצאת לדרכי היא הגיעה בסערה עם תיק ענקי ועם הפנים הכי מפחידים שהיא כל כך זקוקה להם בלילות, עם העיניים העצובות ועם הפה שנע כל הזמן בין צעקה לזעקה. כבר לא יצאתי. עד עכשיו עוד חוזרות אלי המילים שלה והשיבוש הנורא שנפל עליה, ויותר איני רשאי להוסיף.

הלכתי לאט למגרש החניה מנסה להשיל  מעט את הכובד האפל מעל כתפי. בחניון התת קרקעי, אישה אחת ישבה בתוך מכונית עם דלת פתוחה וחסמה את דרכי, אז המתנתי והמתנתי ואז אמרתי "סליחה" והיא השיבה "סליחה, לא שמתי לב, סתם פתאום חלמתי". נכנסתי לאוטו, התנעתי וגלשתי החוצה. חשבתי שהאשה הזרה הזו, שככה אמרה לי "סתם פתאום חלמתי", שאני לא יודע עליה כלום, היתה כל כך בן אדם באותו רגע. בן אדם כל כך נדיר ואנושי בדורסנות של הרחובות ומגרשי החניה ומהדורות החדשות שלנו. "סתם פתאום חלמתי".

אספתי את בתי ונכנסנו לאיזה מקום במושבה והזמנו מרק עגבניות קייצי וסלט ירוק גדול ושתינו הפוך. דיברנו ודיברנו. גילינו שכל אחד מאיתנו הכתים את חולצתו בשמן זית נהדר שניתז מהסלט. וצחקנו על עצמנו והתחבקנו.

(ספטמבר 2008)

טורקים, אנגלים, אוסטרלים, שוודים, צרפתים ועוד,- חיילים זרים תכולי עיניים או שחורי שפם, הגיעו לכאן לפלשתינה ואחר כך למדינת ישראל, בשליחות הוד מעלתה, הוד רוממותו או סתם מועצת הביטחון של האו"ם . וכי מה לו לחייל המוצא עצמו הרחק מבית אימו בערבו של יום, אם לא להתכנס לו תחת כנף, שתהיה לו כאם ואחות ותעניק לו אהבה.
בעודו לש את גבי לרפא את מכאובי, סיפר לי הפיזיותרפיסט סיפור מבית אביו. הוריו עולים חדשים ממרכז אירופה הגיעו לירושלים שלפני קום המדינה והתגוררו בשכנות למשפחה אחרת, וככורח באותם ימים חלקו בינהם את המטבח והשירותים. לשכנים היתה בת שיופיה נודע בכל העיר ונישא בפי החיילים האנגלים ששרתו בירושלים את האינטרסים של הוד מעלתה. בת השכנים נפלה שדודה בזרועותיהם החסונות, מתענגת על אורחותיהם ולשונם המתאנגלזת. והם מצידם, שיחרו לפיתחה מרדת השמש ועד לזריחתה, וכל אחד מהם ניסה לכבוש את ליבה אלה בפרחים ואלה במגדנות. עד כדי כך, שבשכונה החלו להלך רכיל ואמרו שאין בה שמץ גאוה לאומית, ושהיא מוציאה שם רע לבנות ישראל. לילה אחד, מספר הפיזיוטרפיסט בעודו עובר חוליה אחר חוליה בגבי ומעניק להן מכל טוב אצבעותיו, שמעו בני משפחתו קול חבטה במרפסת ביתם, כאילו שק כבד הושלך אליה. אביו ניגש אל המרפסת ואז גילה לחרדתו שלפניו לא שק כי אם חייל בריטי בשר ודם, גבה קומה ובהיר שער, שנחת בדרך לא דרך במרפסת הלא נכונה בחיפושיו אחר בת השכנים טובת המראה. אביו שלא ידע אנגלית התמלא בזעם או בפחד ואולי בשניהם, פתח את פיו ושאג לעבר החייל האנגלי את צמד המילים היחידות שידע באנגלית "דרטי ג'ו" ! * כשהוא מנופף בידיו ומאיים, כך הוא הבריח את החייל המבוהל שקפץ מהמרפסת כל עוד רוחו בו. אביו של הפיזיוטרפיסט שלי, ראה כי טוב והמשיך ללוות את החייל הנמלט על נפשו בצעקות רמות שהחרידו את כל הרחוב "דרטי ג'ו דרטי ג'ו".

* באנגלית Dirty Jew הוא "יהודי מלוכלך !"

אפילוג קצרצר

כשסיימתי לכתוב את הפוסט נכנסתי לגוגל להציץ לרגע ולראות מה נכתב על "דרטי ג'ו", ואז הקשתי גם באנגלית על המונח Dirty Jew. טוב, לא הופתעתי, אבל בהחלט הרגשתי אי נוחות רבה . הרי גם כאן ביננו רק אמש עמדו נבחרי ציבור והסיתו את הקהל הזועם כנגד הפליטים מאפריקה, ומתוך ההמון נשמעו גם קריאות גזעניות בוטות. היו רבים שלא הסתפקו במחאה לגיטימית נוכח הבעיה הרובצת לפיתחם, ויצאו למסע ציד אלים אחר הפליטים השחורים. אז רק להזכיר לעצמנו:

בעולם הרחב יש רבים המחזיקים ממש בשעות אלה בדעות חשוכות גזעניות אנטישמיות. היהודי נתפס לא אחת כדמות אפלה, מכוערת, תאוותנית ובוגדנית, רודף ממון, שתלטן, נוכל וערמומי. קחו לדוגמא את ה Urban Dictionary – אתר שעוסק בלשון, בביטויים ובמילים הנוצרים על ידי הקהל הרחב משהו המקביל לאתר הישראלי "דורבנות". יש בו למונח Dirty Jew שש הצעות ותגובה אחת (מס 6) זועמת . ההצעה הראשונה הזוכה לתמיכה הגדולה ביותר (הכי הרבה לייקים) היא אנטישמית בוטה המשלבת סטריאוטיפים אנטישמיים ידועים המייחסים ליהודי תאוות מין וממון. בעודם רודפים את הפליטים האפריקאים בדרום תל אביב, כדאי שנזכור שיש כאלה שמשוכנעים שיהודי הוא מלוכלך ומסריח השולט בעולם ואחראי על כל הרוע שבו.

מהדורות חדשות עמוסות בידיעות על תככים ומזימות, תרגילים מסריחים, מעשי רצח אפופי אדי אלכוהול ונקמה על גאולת הכבוד הגברי המטופש שהוכפש (למה תמיד הכבוד הגברי הוא זה שנרמס). בימים האלה שבין התקיפה הישראלית על מתקני הגרעין באיראן לבין תנועת המחאה החברתית הקייצית, יושבים להם אי שם בני אדם שעסוקים בסוגיית חידוד העיפרון. אנשים כלבבי,- כל מרצם וכישרונם אינו מופנה לניצול, השפלה, רציחה, עושק, אונס, כיבוש, הדחה, גניבה, רמיה, ביזה וכיוצא באלה. בני אדם שכל כולם משוקע בחקר ההיבטים השונים הקשורים לסוגיית חידוד העיפרון אינם יכולים להרע. וכי על כמה אנשים אנחנו יכולים לומר שמעשיהם אינם מזיקים ואינם מביאים רוע לעולם ? אז הנה מצאתי את עצמי צופה עד הסוף בסרטון הזה שכל כולו עוסק בחידוד העיפרון ושנועד מן הסתם לקדם את הספר שכתב ושמו איך לא "כיצד לחדד עפרונות". איזה עולם נפלא היה יכול להיות עולמנו אם כולנו היינו "מחדדי עפרונות" ולא יצרני כלי מלחמה, חורשי מזימות גזלה ועושק !

יש לי חבר מני סלמה, אמן מוכשר ביותר, צייר, פסל, רשם מחונן ומורה אהוב על תלמידיו, שאוסף בין היתר מחדדים, ברשותו אוסף משובב נפש של מחדדי עפרונות. לפני כשנתיים הציג את מחדדיו בתערוכה קבוצתית ואת התערוכה ליווה טקסט שכתבתי על המחדד:

"על פי סדר הבריאה, קודם למחדד נוצר העיפרון. רק לאחר שהחלו לייצר עפרונות העשויים תערובת גרפיט וחרסית במעטפת עץ במאה התשע עשרה בגרמניה, הומצא המחדד.

העיפרון שמוחדר למחדד מאבד אט אט מאורכו ובתמורה מקבל את חודו. וכך פעם אחר פעם, חוזרת על עצמה פעולת החידוד עד שהוא מתכלה. פעולת החידוד השבת החיים לעיפרון הזיכרי כרוכה באובדן,- בתנועה הפוכה אל עבר מותו. לעומתו למחדד הנקבי משך חיים ארוך אם לא נצחי.

בעוד שלעיפרון צורה בסיסית כמעט קבועה, הרי המחדדים רבים ושונים. מפליא עד כמה רבים הגדלים הצורות והחומרים מהם בנויים המחדדים. כה מגוונים ושונים מנגנוני הפעולה שלהם, וכל אלה כדי לבצע פעולה אחת פשוטה ובסיסית – לחשוף את הגרפיט ולחדד את קצה העיפרון.