לאיימי ויינהאוס שלום.

נכתב בתאריך 22 באוקטובר 2012 מאת משה קרון

בלית ברירה התיישבתי על הגלגל. משם, בשל הפרשי הגובה, יכולתי לצפות בשירבוטים ובהערות השוליים שהוא כתב. לא האמנתי למראה עיני, גם אתם לא הייתם מאמינים, – הוא כתב את השם המפורש . ניסיתי לפענח או לפחות להרכיב משפט מובן אחד, אבל טלטלות האוטובוס והדיפלופיה הפריעו. כתב ידו היה מהסוג המשיחי עם קווקווים וסימנים אחרים שרק מי שיצא מהפרדס יכול להפיקם. ואז התבהר לי שהאישה מהפיש אנד צ'יפס היתה קשורה. היא נראתה כאחת הנשים, שום דבר מיוחד. כשעברה ליד השלחן שלי אמרתי לעצמי שהגיע הזמן שלה לתקן את הצבע כי שורש קודקודה החל להאפיר. היא פנתה לשולחן של משפחה שישבה סמוך אלי, אמרה משהו. הם הסכימו. ואז היא הכניסה לתוך גביע פלסטיק את שאריות הדג והצ'יפס משולחנם עד שהגביע עלה על גדותיו. הם היו בהלם. המחשבה הראשונה שלי היתה שהכלב שלה הולך לחגוג היום, אבל אז כשפנתה לדרכה, גיליתי שהיא אוכלת מהגביע בפראות האופיינית לאדם מורעב ומוטרף. אבי המשפחה הבחין במתרחש ומיהר אליה. הם ניגשו יחד אל הדלפק והוא הזמין לה מנה ושילם. היא הנידה בראשה וחייכה. אולם לא הפסיקה לאכול מתוך הגביע את השאריות שליקטה משולחנו. היה ברור שהיא לא יכולה להפסיק, שזה התיקון שלה. גם היא יצאה מהפרדס במצב לא טוב. בדרך לגאולה השלמה היא עוברת מבחנים לגמרי לא פשוטים. נדרשת לרדת לנקיקים הכי אפלים ובזויים של הקיום האנושי. אך אף אחד לא יצליח לבלבל את קובי אריאלי והאשה, שהוא חולק איתה תכנית ברדיו, עם דיבורים על רעב ועוני. אם יש לה כסף לצבוע שערות פעם בשלושה חודשים ולקנות שמלה, אז בטח יש לה גם מקלט טלוויזיה וקובי אמר ברדיו שלכל הבכיינים יש גם סמרטפונים ובת שיחו הצהילה בהסכמה. האשה המתינה ליד הדלפק ופרורים נשרו מתוך הגביע ומבין אצבעותיה ונחתו על הריצפה. מלאכים קטנטנים שרק צדיקים גמורים יכולים להבחין בהם, רקדו למרגלותיה וליקטו את פירורי שאריות הפיש אנד צ'יפס, שהצדקת המוטרפת פיזרה כלאחר יד ובלא משים. המוכר מההחנות הסמוכה, המציעה מיצים כנגד כל סוגי המחלות והנגעים, הגיש לה צרור מפיות נייר. היא נטלה אותן וניקתה את פניה והספיגה בהן את השמן שדבק באצבעותיה. תמונה זו היתה חזיון אחרית הימים עם רמזים עבים לביאתו הקרובה, שרק מטעמי הזהירות איני מונה אותם כאן אחד לאחד. שעה קלה לאחר מכן, איימי ויינהאוס עלתה לקו 74 לשכונת חומת שמואל. האוטובוס המפרקי התגלגל במורד רחוב שטראוס, חלף על פני "מרכז החלוק והפיג'מה" וחנות "מעיין שטוב", ואז חצה את הצומת יפו המלך ג'ורג', על הקיר מימין השלט המפואר הנושא גם את שמו של ראש העיר ירושלים רעאב ביי נאשאשיבי. פעם לפני הרכבת קלה, היה כאן צומת האיקסים – מעבר חציה מיתולוגי, הולכי רגל עברו בו זמנית לכל הכיוונים וגם באלכסונים. כאן הוצב הרמזור הראשון בעיר. בתחנה הסמוכה עלו שניהם. איימי היתה חיוורת מאוד, חיוורון שהודגש עוד יותר על ידי איפור העיניים הכבד והשפתון האדום דם לוהט שלה. זרועותיה היו נקיות מקעקועים. היא לבשה מיני הורס וחולצת שיפון לבנה עם כותפה אדומה וגם כיסוי כיס אדום. היא השעינה מרפק על כתפו והקשיבה למוצא פיו בהערצה. זו היתה לה הפעם הראשונה בירושלים. העיר היכתה בה. כשעברנו על פני מלון מוריה הוא קרא באוזניה את השלט, אמר משהו על גן הפעמון והחאן. הוא נראה כמו איש עסקים חובקי שטייעטל, חבש כיפה שחורה שכמעט נבלעה בשחור שערו. מדי פעם היא פתחה את פיה בהשתאות והשאירה אותו פעור למשך זמן מה עד שנסגר לאיטו. אחר כך הם קמו ופסעו לכיוון הנהג, איימי היתה מאחוריו השעינה את כף ידה על מרכז גבו, כמו אישה שיודעת לתת לגבר האמיתי שלה את ההרגשה שהוא אוהב – להיות משענת, מגן וסוכך.  היא כה היתה זקוקה לו בחייה, כשכולם רק ניצלו אותה ודחפו לה סמים ושתייה. טוב לפחות לדעת, שעכשיו בירושלים של מעלה יש לה גב רחב.

חלית נפצעת.

נכתב בתאריך 20 באוקטובר 2012 מאת משה קרון

עשרים אלף קוראי המסורים מכירים את חיבתי לאלה שבאישון לילה חומקים בסימטאות אפלות עם מיכלי תרסיס בחיקם, מחרפים את נפשם על גגות כדי לתת ביטוי לאשר על ליבם. לעיתים קרובות הם משיגי גבול, פוגעים בשלוות האסטתיקה האורבנית. קורה שהם מצליחים להעלות חיוך על פני העוברים או את חמתם. בדרך כלל הם שקופים. רוב האזרחים החולפים ברחובה של עיר מכונסים בענייניהם, ואין להם מספיק מקום פנוי בכונן הרך לגרפיטי. ניסיתי פעם לתת הוראות כיצד להגיע למקום מסוים והשתמשתי בגרפיטי כמציין מקום, או אז גיליתי שאני באמת עוף. "אדם מול קיר" הוא מוטיב בחיי, אך לא זה הזמן להרחיב עליו את הדיבור . יש לי חיבת מה לענף בתוך אמנות הרחוב המשתמש בכרזות ושלטי רחוב כמצע. רב השיח בין הפירסומאי למרסס בין המוצר לצרחן טומן בחובו אפשרויות שטרם מוצו. כשראיתי השבוע את הגברת לבנת פורן חלית נפצעת ? מרוססת על מחלף גולדה בירושלים, היה לי רגע של נחת רוח. המרססים השחירו את פניה ואת מחשופה הצנוע עד שהפכה לשחורת פורן נפצעת חלית. וכך נוצרה לרגע נדיר ברית ביני לבין המרססים החרדים. בעיר הקודש אין טעם לתלות כרזות ועליהן לא עלינו דמות אשה, תוך שעות ספורות הדוסים מרססים אותה לגזרים.  זה היה גם גורלו של גרפיטי שצילמתי במחנה יהודה, האשה בגרפיטי מליטה את פניה, אבל את הרגליים החשופות הדוס ריסס שוק על ירך (ראו בצילום להלן). דבר אחד נישגב מבינתי מדוע פני הנשים בעיר הזו גלויות ואילו בכרזות הן פסולות ? האם לא הגיעה השעה שמשמרות הצניעות יכסו את הנשים בבורקות ? שהרי כך נדמה לי, אשה בשר ודם יכולה להעביר גבר על דעתו יותר מכרזת נייר סקסית ככל שתהיה. חלית נפצעת.

אין ספארי על הירח

נכתב בתאריך 12 באוקטובר 2012 מאת משה קרון

עשיתי רשימה של כל המילים בנות שתי אותיות זהות. מצאתי: גג, וו, זז, שש ותת. הוצאתי את דד כי היא מילה גסה. צץ לא נחשב, צדיק סופית היא לא אות זהה. יי נחשב, אבל אסור לכתוב יי כי זה השם של אלוהים אדוני. מי נתן לאלהים את השם שלו אם אין לו הורים ? אם לאלהים היו הורים אז גם הם היו אלהימים. זה לא חייב להיות, לדוגמא מיור ידע בלי שעון מה השעה, את כל התורה בעל פה ובאיזה עמוד בספר הטלפונים כתוב איזה שם, וההורים שלו נשמתם עדן לא ידעו כלום.

האמת נמצאת למעלה או למטה ? ברור שלמעלה. מה שיותר גבוה זה יותר קרוב לאלהינו שבשמים, לכן האמת למעלה והשקר בבור עמוק באדמה. עמוק באדמה כי לשקר אין רגליים ואם אין לו רגליים הוא לעולמי עולמים לא יצא מהבור שלו. ורדה תמיד משקרת שהם עשירים ושלהורים שלה יש הרבה כסף, ויכול להיות שהם יקנו לה כלב. הכלב של ורדה יהיה כלב שקרן. כלבים לא משקרים אף פעם. מי שלא מדבר לא משקר. ואם מישהו אומר מילים שקריות בלב ? אין דבר כזה, כל המילים שאומרים בלב הן אמת. הלב לא משקר. נקודה. הזיקית צבועה, כל פעם מחליפה צבעים. אם היא מחליפה צבעים אז מה הצבע המקורי שלה ? כנראה שאין לה צבע משלה. אם היא בלי צבע אז היא היתה צריכה להיות שקופה. אבל היא לא שקופה, הצבע שלה מחליף צבעים. יש דגים שקופים שנקראים גופים. גם המים שקופים. אז איך רואים שקוף בתוך שקוף. רוב הגוף שלנו זה מים. אם רוב הגוף שלנו מים אז איך אנחנו לא נשפכים ? גם הג'לי שהוא רובו מים לא נשפך רק רוטט בגלל שיש בתוכו חומר שמחזיק אותו. אבל אנחנו לא ג'לי. למורה אסתרולה היו הרבה רוטטים בידיים בגלל זה הפרענו לה בשיעור והיא סיננה שלבולשביקים ימח שמם וזיכרם היה לב יותר טוב.

שחור זה הצבע הכי אמיץ ולבן זה הכי בהיר. מה יותר אמיתי לבן או שחור ? הספרים כתובים שחור על לבן ולא לבן על שחור. אז שחור יותר חשוב. אבל אם לא היה נייר לבן, אלא רק נייר שחור לא היו רואים את הכתוב בשחור. אז היו כותבים בלבן על שחור. אבל עובדה כל הספרים כתובים בשחור על לבן. אבא שלי אומר ששחור מרזה. אבל בשבת ובחגים לובשים חולצה לבנה. לבן זה חגיגי. מי שמכבד את אלוהים לובש לבן. בתורה לא כתוב ללבוש לבן. בעשרת הדברות גם לא כתוב שחוצים כביש רק במעבר חצייה. הפסים של המעבר חצייה גם לבנים, אבל הכביש שחור. זה כמו עם הספרים אבל הפוך. יש יותר מכוניות לבנות מאשר שחורות. אבל כל המכוניות של המלכים והנשיאים וראשי הממשלותים תמיד שחורות. שחור זה מכובד. לבן קולט פחות חום הנה בתחילת כל קיץ מסיידים את הגג בלבן כדי שלא יהיה חם בקיץ. אבל לקראת החורף מורחים את הגג בזפת שחורה, לאטום אותו כדי שמי הגשמים לא יחדרו לדירות. מה יותר חשוב שיהיה קריר בדירה בקיץ, או שלא יהיה שיטפון של מים בחורף ? ברור לא ? אז השחור של הזפת יותר חשוב מהלבן של הסיד. אז איך השחורים היו עבדים של הלבנים ? הלבנים היו יותר חזקים מהשחורים. הלבנים היו מרושעים וחשבו שהם עליונים והתעללו בעבדים השחורים. באולימפיאדה השחורים מנצחים את הלבנים. גם בכדורסל. מי האיש שהיה הכי רע מאז ומעולם ? המן הרשע או היטלר. ברור שהיטלר. היטלר היה לבן או שחור. הוא היה לבן. הוכחה שהרוע הוא בלבנים ולא בשחורים. שוורצע לייא היתה לבנה, אידי אמין היה שחור ורשע. מי זה בכלל אידי אמין לא שומעים ממנו. המן הרשע לא היה שחור. באזני המן יש בפנים שחור. אז מה עם הזברה שהיא גם לבנה וגם שחורה, והקלידים בפסנתר גם שחורים וגם לבנים. הירח הוא לבן והצל שמוטל עליו הוא שחור. הלבן של הירח זה בכלל אור השמש, הירח לא מאיר מעצמו. זה שאומרים שהירח זורח זה לא מדויק. אז למה לירח קוראים לבנה ולא שחורה ? הירח ריק, אין חיים על הירח. אולי יש חיים על הירח אבל הם שקופים, והעצים על הירח גם שקופים, הכל שקוף שם הבניינים המכוניות. אז איך הם לא מתנגשים אחד בשני ? יכול להיות שהם רואים ואינם נראים בירח. אבל ניל ארמסטרונג הלך על הירח ולא התנגש באף אחד. זה מוזר שהירח ריק לגמרי. בטח משעמם על הירח. כן, אין מה לעשות שם. אין שם למשל אולימפיאדה או מגרשי משחקים, כלום אין שם. ריק לגמרי. שמעתי שמתכננים להקים שם עיר לבני אדם. כדי שיהיה לנו מקום לגור אם יהיה צפוף מדי על כדור הארץ, שיהיה לאן לברוח לפני סוף העולם. זו מילה מפחידה סוף העולם. עכשיו בגלל המילה הזו אני לא ארדם בלילה. אני שונא צפיפות. אם נגור על הירח, לאן נטייל ? יש שם ספארי ? לא, אין ספארי על הירח. מהירח אפשר להוציא מילה אחת ריח. ומהיטלר ? היטלר זה לא משחק.

הצעה לכתובת גרפיטי

נכתב בתאריך 7 באוקטובר 2012 מאת משה קרון

הבחירות מתקרבות

הצעה לכתובת גרפיטי

נכתב בתאריך 4 באוקטובר 2012 מאת משה קרון

כמו עדר של שוטים

נכתב בתאריך 24 בספטמבר 2012 מאת משה קרון

כתבתי את זה בימי "עופרת יצוקה" , היום ערב מבצע "גרעיני עפולה" אני מעלה אותו לבלוג :

כמו עדר של שוטים

אח שלי חבר שלו

הבת שלו בכתה,

אמא שלה פרח שלי

אמרה ש"אין ברירה".

אבא שלה דוד שלו

אמר "זה המצב".

שכן שלו הבן שלה

הלך גם הוא לקרב.

חבר שלו רופא שלה

אמר לה : "תני לזמן".

אח שלי עיניים שלה

הזהיר אותה מזמן.

שכנה שלי מורה שלה

אמר  לה "יש שמועות",

הבן שלה גורל שלי

אמר לה לקוות.

אח שלה נהג שלו

חזר מהחזית,

חייל שלו קצין שלה

יורים כמו תמיד.

אמא שלי אבא שלו

לא ישנים לילות,

אח שלי אומר לך:

מתים במלחמות !

וכך אנחנו דוד שלי

כמו עדר של שוטים,

אורזים תרמיל של אח שלי

ויאללה מתגייסים.

ראיתי אותה, במו עיני, ביום שישי בלילה.

נכתב בתאריך מאת משה קרון

השעה היתה אחת עשרה בלילה. הרחוב היה ריק. רק שנינו באוטו, כשהיא חצתה לאור פנסי המאזדה ומעט פנסי רחוב דלוחים, את רחוב החלוץ בשכונת בית הכרם. צעדיה היו מהירים, כולה הוד והדר. מעל גופה הגא התנשאה הילה מופלאה ומרשרשת. היא כאילו לא ראתה אותנו, שידרה שהלילה הזה הוא שלה, שלה בלבד. כמובן שעצרתי מיד. אי אפשר היה לנהוג עוד. נשימתי נעתקה. שיבוש מערכות רגעי מנע ממני לשלוף את מצלמתי הנמצאת תמיד במרחק נגיעה, קודם שנבלעה בחדר המדרגות של בית משותף. לא הייתי מצפה שמלכה מפוארת שכמותה תבלה את הלילה בדירה זעיר בורגנית בשכונת המורים, פקידים וסופרים. היא טופפה לתוכה ללא כל היסוס ואני מוכן להסתכן ולקבוע, שזה לא היה הלילה הראשון שלה בבית הזה ברחוב החלוץ בירושלים.

כשהגעתי הביתה, מיהרתי לחפש עליה בגוגל. גיליתי פרטים מפתיעים, על אורחות חייה, ועל מנהגיה האינטימיים. למשל שהיא מונוגמית (האמנם ? יום שישי ? באישון לילה מתגנבת לדירה אנונימית ? אני לא סכסכן – אבל זכות הציבור לדעת !), פמיניסטית, – היא זו שבחרה את בן זוגה. האחרון מוכיח את עצמו (לפחות בגוגל) כגבר בעמיו,- הוא שוכב איתה שש פעמים ביום. לפעמים גם שמונה. לעיתים הקצב שלו אינו מספק אותה, ואז היא נוהגת להחטיף לו קלות על אפו…הוא מבין היטב את הרמז. עוד משהו די מביך, באינטרנט יודעים לתאר שאיבר מינו מתנשא לאורך של כארבעים סנטימטרים שלמים, שהם כמחצית מאורך גופו. בדרך כלל היא יולדת תאומים לפעמים שלישיות, היא מיניקה אותם כשהיא שוכבת על צידה, יש לה פיטמה על כל כתף.

באחת עשרה בלילה ביום שישי האחרון, מול עיננו, חצתה נקבת דרבן מפוארת את רחוב החלוץ, ונכנסה לחדר המדרגות של אחד הבתים המשותפים. כך היה.

גם לי יש מה להגיד על חיים חפר

נכתב בתאריך 19 בספטמבר 2012 מאת משה קרון

חיים חפר ור"ש

ר"ש נשמתה עדן, לחצה על דוושת הגז במקום על דוושת הבלמים וכך הדהירה את הטויוטה שלה לתוך קיר החניון, משם הובהלה לבית החולים עם גב שבור וכאבים עזים. ר"ש לא היתה עשויה מחומרים כנועים, בפעמים הקודמות שבהם ריסקה את עצמותיה גילתה רוח לחימה וכושר התמודדות מפואר. את תהליך החלמתה עשתה בין היתר במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב, שם למדה לחיות בתוך סד שסייע לגבה הרצוץ להתאחות ולהרפא. יום אחד בעודה יושבת על מיטתה מעורטלת למדי, מנסה ליישר את הסד, לאלפו לחיות בשלום עם בגדיה, הבחינה בזוג עיניים מציצניות, בורקות, ממזריות שוזפות ללא חת את גופה החשוף. כעבור שעה קלה שב אליה הקבלייר והציג את עצמו "חיים חפר". הם החליפו מספרי טלפון, אך למיטב ידיעתי הפלמחניק הקשיש שהלך אתמול לעולמו לא עמד בתנאי הסף של ר"ש, שחלק לא מבוטל מהערכים המופיעים ב"מילון בן יהודה שטרסה" היו שגורים ביום יום של חייה.

אדוני השופט ושיר הפטנטים

בין השירים הרבים שחיבר חיים חפר נכנסו לפנתאון המשפחתי שלנו שניים "אדוני השופט" ו"שיר הפטנטים", כשהם משאירים על מדרגותיו את "החופש בבית הבראה", "שיר השכונה", "ערב במסחה", "אין כמו יפו" "זאת מרחוב פנורמה", "שיר הקטר" ועוד. השירים שאחי ואני בחרנו היו בדרך כלל אנטיסנטימנטלים ולא מצמררים. למרות ששירים רבים עבדו עלי כמו על בני דורי והפכו להיות אבני דרך לאורך חיי, הרי מה ששרנו אחרי לילי הסדר או באירועים משפחתיים היו אנטיתיזה – את "אדוני השופט" ואת "שיר הפטנטים". אנחנו בני העולים, הצברים שנולדנו כשעשן המשרפות המשיך לרחף מעל ביתנו בתל אביב, הסיפורים שסיפרו לנו בבית לא היו צ'יזבטים סביב המדורה, והספר שלנו לא היה "ילקוט הכזבים" אלא "ספר מלחמת הגיטאות".

הצעה לכתובת גרפיטי

נכתב בתאריך 6 בספטמבר 2012 מאת משה קרון

איפה הרנטגן כשצריכים אותו ?

נכתב בתאריך 1 בספטמבר 2012 מאת משה קרון

מכבסת המילים של שוק ההון מעלה שאלות יושרה מביכות. אם עסק  צפוי להרוויח הרבה פחות כלומר להפסיד חלק ניכר מהרווחים הצפויים, מדוע המושג המתאר מצב כזה נקרא "אזהרת רווח" ולא אזהרת הפסד, או "אזהרת אוי אוי אוי" או "אזהרת איזה זיפת" או "אזהרת איפה אני ואיפה הרווח" אפילו בראשי תיבות "אזהרת רע"ה" = רווחים על הפנים. עכשיו לרע המזל של נוחי דנקנר ושל רבים מאיתנו, כוללים הדוחות הכספיים של אי.די. בי. אחזקות "הערת עסק חי". הערה כזו מטילה ספק ביכולתה להחזיר את חובותיה. במקרים אחרים המושג בא לתאר מצב שבו נשקפת סכנה למצב של "כשל פרעון" ואפילו להמשך קיומו של העסק . אז בעצם מדובר כאן לא בהערת עסק שוקק חיים, אלא בהמלצה לנושים "תתפללו ותזדיינו בסבלנות". אבל למה לא לקרוא לילד בשמו כמו הערת גוסס, מחרחר, מקרטע וכיו"ב ? או בראשי תיבות  "הערת אשכ"ש"  = או שכן כנראה שלא ? אולי משום שביהדות כאשר אדם מוטל בין חיים למוות יש המוסיפים לשמו את השם "חיים" או "חיה" מתפללים לנס שיפיח בו או בה רוח חיים. "הערת עסק חי".

הכי מטריד אותי ש"הרנטגן" הלא הוא הרב יעקב איפרגן לא עושה משהו. נוחי דנקנר והרנטגן הם חברים. נוחי לא עושה צעד ללא התייעצות וברכה מהרנטגן. לפני כחודשיים השתתף נוחי דנקנר בהילולה ובסעודה השנתית שקיים הרנטגן בנתיבות. אז דחילק, עכשיו כשחבר יקר צריך את הרנטגן, דווקא עכשיו המכשיר התקלקל ? הרנטגן לא שמע את הביטוי אי פרנד אין ניד איז א פרנד אינדיד, עלאק?

הצעה לכתובת גרפיטי

נכתב בתאריך 31 באוגוסט 2012 מאת משה קרון

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4275237,00.html

איסי וסוט

נכתב בתאריך 29 באוגוסט 2012 מאת משה קרון

איסי נולד בשנת 1985 ואחיו סוט ב1991. הם אמני רחוב מהעיר טבריז באיראן. נתקלתי בהם לראשונה בפליקר והייתי משוכנע שמדובר בבנקסי. העבודות שלהם מאוד מזכירות את אמן הרחוב הבריטי הידוע. אולם התעמקות נוספת מבהירה ICY and SOT הם אכן אמנים איראנים. בחלק מעבודותיהם ניתן להבחין בהשפעות מסורתיות ומשולבים בהם פורטרטים אופייניים מסביבתם. לפני שש שנים אגב גלישה בסקייטבורד החלו להדביק סטיקרים ואחר כך גם לרסס סטנסילים. איכות עבודת הסטנסיל שלהם גבוהה. פריצתם לתודעת העולם הרחב היתה מהירה. הם עובדים ברחובות ומציגים לפרנסתם גם בגלריות באירופה ובארה"ב. בראיון שנערך עמם לפני שבועות ספורים ב Street Art NYC הם חברותיים ונעימים, אפשר להרגיש שהם מתבשמים מהחשיפה התקשורתית… הנושאים המעסיקים אותם הם בין היתר השלום וזכויות האדם. באיראן אין "סצנת" אמנות רחוב וכמות אמני הרחוב בטבריז ובטהרן קטנה ביותר. אנו תופסים את המשטר האיראני כחשוך, אך חשוב שנזכיר לעצמנו שהעם האיראני אינו כזה. הוא עם ככל העמים. צומחים מתוכו אמנים אמיצים עם רוח חופש ומרד, המקיימים קשרי אמנות עם העולם הרחב והחופשי. האם האחים איסי וסוט תמימים ? האם הם עלולים למצוא את עצמם במוקדם או במאוחר מאחורי סורג ובריח ? ימים יגידו.  יתכן שהמשטר האיראני משתמש בהם, הוא מתוחכם ואינו נעדר ציניות וסארקזם, מישהו שם אולי חושב שאיסי וסוט משרתים את האינטרסים האיראניים דווקא כשהם עוסקים בשלום, חופש וזכויות אדם… וכותבים על עבודה אחת DREAM ועל השניה FREE.

האחים איסי וסוט העלו בשעות האחרונות לפליקר עבודות אנטי מלחמתיות תחת הכותרת Made In Iran – צילום של קיר בגלריה ועליו חמש עבודות, כותרתן  WAR ,- כאשר ה A מורכבת מדמות ילד שקנה רובה סער קלצ'ניקוב מופנה לחזהו. בחמשת העבודות דמויות שאינן רואות את המציאות נכוחה. – האחת מכוסה במטפחת אדומה, השניה "חיה בסרט" מרכיבה משקפיים לצפייה בסרט תלת מימד והשלישית במשקפי צנזורה בצורת תמרור. שתי הדמויות האחרות ראשיהן מכוסים בשקית נייר ועליה מצוייר סמיילי – כנראה מייצגות את האחים אמני הרחוב.

ואילו כאן אצלנו ? הקירות עדיין בדרך כלל שותקים ואין לאוירת ערב המלחמה ביטוי. היום במחנה יהודה ברחוב אגריפס איתרתי כתובת גרפיטי חדשה : "שטח אש".- אולי סנונית ראשונה.

הערה: טרם קיבלתי את אישורם של איסי וסוט להעלות לפוסט זה מצילומי עבודותיהם, אם ישיבו על פנייתי ואקבל את הסכמתם אשלב כאן כמה מהן.