לאיימי ויינהאוס שלום.
נכתב בתאריך 22 באוקטובר 2012 מאת משה קרוןבלית ברירה התיישבתי על הגלגל. משם, בשל הפרשי הגובה, יכולתי לצפות בשירבוטים ובהערות השוליים שהוא כתב. לא האמנתי למראה עיני, גם אתם לא הייתם מאמינים, – הוא כתב את השם המפורש . ניסיתי לפענח או לפחות להרכיב משפט מובן אחד, אבל טלטלות האוטובוס והדיפלופיה הפריעו. כתב ידו היה מהסוג המשיחי עם קווקווים וסימנים אחרים שרק מי שיצא מהפרדס יכול להפיקם. ואז התבהר לי שהאישה מהפיש אנד צ'יפס היתה קשורה. היא נראתה כאחת הנשים, שום דבר מיוחד. כשעברה ליד השלחן שלי אמרתי לעצמי שהגיע הזמן שלה לתקן את הצבע כי שורש קודקודה החל להאפיר. היא פנתה לשולחן של משפחה שישבה סמוך אלי, אמרה משהו. הם הסכימו. ואז היא הכניסה לתוך גביע פלסטיק את שאריות הדג והצ'יפס משולחנם עד שהגביע עלה על גדותיו. הם היו בהלם. המחשבה הראשונה שלי היתה שהכלב שלה הולך לחגוג היום, אבל אז כשפנתה לדרכה, גיליתי שהיא אוכלת מהגביע בפראות האופיינית לאדם מורעב ומוטרף. אבי המשפחה הבחין במתרחש ומיהר אליה. הם ניגשו יחד אל הדלפק והוא הזמין לה מנה ושילם. היא הנידה בראשה וחייכה. אולם לא הפסיקה לאכול מתוך הגביע את השאריות שליקטה משולחנו. היה ברור שהיא לא יכולה להפסיק, שזה התיקון שלה. גם היא יצאה מהפרדס במצב לא טוב. בדרך לגאולה השלמה היא עוברת מבחנים לגמרי לא פשוטים. נדרשת לרדת לנקיקים הכי אפלים ובזויים של הקיום האנושי. אך אף אחד לא יצליח לבלבל את קובי אריאלי והאשה, שהוא חולק איתה תכנית ברדיו, עם דיבורים על רעב ועוני. אם יש לה כסף לצבוע שערות פעם בשלושה חודשים ולקנות שמלה, אז בטח יש לה גם מקלט טלוויזיה וקובי אמר ברדיו שלכל הבכיינים יש גם סמרטפונים ובת שיחו הצהילה בהסכמה. האשה המתינה ליד הדלפק ופרורים נשרו מתוך הגביע ומבין אצבעותיה ונחתו על הריצפה. מלאכים קטנטנים שרק צדיקים גמורים יכולים להבחין בהם, רקדו למרגלותיה וליקטו את פירורי שאריות הפיש אנד צ'יפס, שהצדקת המוטרפת פיזרה כלאחר יד ובלא משים. המוכר מההחנות הסמוכה, המציעה מיצים כנגד כל סוגי המחלות והנגעים, הגיש לה צרור מפיות נייר. היא נטלה אותן וניקתה את פניה והספיגה בהן את השמן שדבק באצבעותיה. תמונה זו היתה חזיון אחרית הימים עם רמזים עבים לביאתו הקרובה, שרק מטעמי הזהירות איני מונה אותם כאן אחד לאחד. שעה קלה לאחר מכן, איימי ויינהאוס עלתה לקו 74 לשכונת חומת שמואל. האוטובוס המפרקי התגלגל במורד רחוב שטראוס, חלף על פני "מרכז החלוק והפיג'מה" וחנות "מעיין שטוב", ואז חצה את הצומת יפו המלך ג'ורג', על הקיר מימין השלט המפואר הנושא גם את שמו של ראש העיר ירושלים רעאב ביי נאשאשיבי. פעם לפני הרכבת קלה, היה כאן צומת האיקסים – מעבר חציה מיתולוגי, הולכי רגל עברו בו זמנית לכל הכיוונים וגם באלכסונים. כאן הוצב הרמזור הראשון בעיר. בתחנה הסמוכה עלו שניהם. איימי היתה חיוורת מאוד, חיוורון שהודגש עוד יותר על ידי איפור העיניים הכבד והשפתון האדום דם לוהט שלה. זרועותיה היו נקיות מקעקועים. היא לבשה מיני הורס וחולצת שיפון לבנה עם כותפה אדומה וגם כיסוי כיס אדום. היא השעינה מרפק על כתפו והקשיבה למוצא פיו בהערצה. זו היתה לה הפעם הראשונה בירושלים. העיר היכתה בה. כשעברנו על פני מלון מוריה הוא קרא באוזניה את השלט, אמר משהו על גן הפעמון והחאן. הוא נראה כמו איש עסקים חובקי שטייעטל, חבש כיפה שחורה שכמעט נבלעה בשחור שערו. מדי פעם היא פתחה את פיה בהשתאות והשאירה אותו פעור למשך זמן מה עד שנסגר לאיטו. אחר כך הם קמו ופסעו לכיוון הנהג, איימי היתה מאחוריו השעינה את כף ידה על מרכז גבו, כמו אישה שיודעת לתת לגבר האמיתי שלה את ההרגשה שהוא אוהב – להיות משענת, מגן וסוכך. היא כה היתה זקוקה לו בחייה, כשכולם רק ניצלו אותה ודחפו לה סמים ושתייה. טוב לפחות לדעת, שעכשיו בירושלים של מעלה יש לה גב רחב.
