Sub Stance

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4275237,00.html

איסי נולד בשנת 1985 ואחיו סוט ב1991. הם אמני רחוב מהעיר טבריז באיראן. נתקלתי בהם לראשונה בפליקר והייתי משוכנע שמדובר בבנקסי. העבודות שלהם מאוד מזכירות את אמן הרחוב הבריטי הידוע. אולם התעמקות נוספת מבהירה ICY and SOT הם אכן אמנים איראנים. בחלק מעבודותיהם ניתן להבחין בהשפעות מסורתיות ומשולבים בהם פורטרטים אופייניים מסביבתם. לפני שש שנים אגב גלישה בסקייטבורד החלו להדביק סטיקרים ואחר כך גם לרסס סטנסילים. איכות עבודת הסטנסיל שלהם גבוהה. פריצתם לתודעת העולם הרחב היתה מהירה. הם עובדים ברחובות ומציגים לפרנסתם גם בגלריות באירופה ובארה"ב. בראיון שנערך עמם לפני שבועות ספורים ב Street Art NYC הם חברותיים ונעימים, אפשר להרגיש שהם מתבשמים מהחשיפה התקשורתית… הנושאים המעסיקים אותם הם בין היתר השלום וזכויות האדם. באיראן אין "סצנת" אמנות רחוב וכמות אמני הרחוב בטבריז ובטהרן קטנה ביותר. אנו תופסים את המשטר האיראני כחשוך, אך חשוב שנזכיר לעצמנו שהעם האיראני אינו כזה. הוא עם ככל העמים. צומחים מתוכו אמנים אמיצים עם רוח חופש ומרד, המקיימים קשרי אמנות עם העולם הרחב והחופשי. האם האחים איסי וסוט תמימים ? האם הם עלולים למצוא את עצמם במוקדם או במאוחר מאחורי סורג ובריח ? ימים יגידו.  יתכן שהמשטר האיראני משתמש בהם, הוא מתוחכם ואינו נעדר ציניות וסארקזם, מישהו שם אולי חושב שאיסי וסוט משרתים את האינטרסים האיראניים דווקא כשהם עוסקים בשלום, חופש וזכויות אדם… וכותבים על עבודה אחת DREAM ועל השניה FREE.

האחים איסי וסוט העלו בשעות האחרונות לפליקר עבודות אנטי מלחמתיות תחת הכותרת Made In Iran – צילום של קיר בגלריה ועליו חמש עבודות, כותרתן  WAR ,- כאשר ה A מורכבת מדמות ילד שקנה רובה סער קלצ'ניקוב מופנה לחזהו. בחמשת העבודות דמויות שאינן רואות את המציאות נכוחה. – האחת מכוסה במטפחת אדומה, השניה "חיה בסרט" מרכיבה משקפיים לצפייה בסרט תלת מימד והשלישית במשקפי צנזורה בצורת תמרור. שתי הדמויות האחרות ראשיהן מכוסים בשקית נייר ועליה מצוייר סמיילי – כנראה מייצגות את האחים אמני הרחוב.

ואילו כאן אצלנו ? הקירות עדיין בדרך כלל שותקים ואין לאוירת ערב המלחמה ביטוי. היום במחנה יהודה ברחוב אגריפס איתרתי כתובת גרפיטי חדשה : "שטח אש".- אולי סנונית ראשונה.

הערה: טרם קיבלתי את אישורם של איסי וסוט להעלות לפוסט זה מצילומי עבודותיהם, אם ישיבו על פנייתי ואקבל את הסכמתם אשלב כאן כמה מהן.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1803383

http://www.haaretz.com/news/diplomacy-defense/palestinians-wounded-in-west-

bank-vehicle-fire-in-possible-fire-bomb-attack-1.458843

למה האיום שנמצא 1600 קילומטר מביתי הוא רב יותר מהאיומים שנמצאים 2 קילומטר ממנו ?

שוב ושוב אנו נכלאים בסיסמאות המביסות אותנו, בנוסחאות הקובעות שיש אויב גדול שמאיים להשמיד אותנו, שנשקף לנו ממנו איום קיומי ממשי, ושיש רק פיתרון אחד: מ ל ח מ ה. הקם להורגך השכם להורגו. האויב הזה הוא תמיד מדינה אחרת, עם אחר, או ארגון אחר – האויב שלנו הוא תמיד לא יהודי או בקיצור גוי.

למשל מדוע פעולת טרור אכזרית כמו פיגוע דריסה, בה ניקטלים חייהם של שלושה אנשים, מאיימת הרבה יותר ויש לה השלכות מרחיקות לכת אזוריות, מאשר תאונת דרכים פגע וברח, שגם בה ניקטלים חייהם של שלושה אנשים על מעבר חציה, בידי בשר מבשרנו. איך זה שפעולות לינץ', עלילות דם ופוגרום, הם מאז ומעולם מעשי נבלה של שונאי ישראל, אנטישמים צמאי דם ואכזריים, שטובחים, גוזלים, שורפים ואונסים יהודים. ושיחס שונה לחלוטין מלווה מעשים זהים המתבצעים על ידי יהודים בגויים, בראש חוצות ערינו או בשטחים המוחזקים.

אם מחר נחשוף ארגון טרור שהצליח להקים בערינו רשת להפצת חומרים כימיים שפוגעים בגופם ובנפשם של ילדינו, תקום כאן קול זעקה מרה, נדבר על שפלות הרוח על האכזריות והתיחכום, נבכה את בנותינו ובנינו שנפלו קורבן לאויב השפל, הממשלה תתכנס, שר החוץ יתבע"תנו לצה"ל לנצח" ואת "חוק הנאמנות". אבל כשבראש חוצות ערינו בחנויות ובפיצוציות בבעלות יהודים, נמכר לבנינו ובנותינו חומר כימי ממכר ומזיק בשם מיסטר נייס גאי אנחנו ממלאים את פינו מים ולשוננו איראן.

הפצצה המאיימת עלינו היא כאן על סף דלתנו והיא מאיימת עלי יותר מזו המצויה בידיו של האיראני.

חנות המפעל בלב תל אביב לממכר מיסטר נייס גאי

כרזות שניתלו בימים האחרונים בכמה מקומות בירושלים קובעות "השמאל שולט בפרקליטות". אני מתאר לעצמי שיוזמי הכרזה אינם מרוצים מ"עובדה" זו.  כבר שמענו דברים דומים על בית המשפט העליון ועל התקשורת. אני מציע ליוזמי הכרזה לבדוק מה קורה באקדמיה, ברפואה, באמנות, בספרות ובתרבות בכלל. כחובב אמנות רחוב הנוהג להציע כאן הצעות לכתובות גרפיטי, אני מציע סדרת כרזות המשך:"השמאל שולט במחול המודרני" , "השמאל שולט בועד האולימפי" ,"השמאל שולט בתעשיית הקולנוע", "השמאל שולט בפסיכיאטריה" ,"השמאל שולט בחוף הים" ,"השמאל שולט בגל"צ", "השמאל שולט באורולוגיה", "השמאל שולט בחקר המוח", "השמאל שולט בווררפרס", "השמאל שולט בענף המסעדנות", "השמאל שולט בשינקין", "השמאל שולט בשלום", "השמאל שולט ברוק הכבד", "השמאל שולט במכון וייצמן" , "השמאל שולט בועד ההורים המרכזי" ו "השמאל שולט במירי רגב".

אני מתכוון לרשום פטנט על משחק חברתי שנקרא "השמאל שולט ב". כל אחד מהמשתתפים במשחק צריך לפי סדר הישיבה להשתמש באות האחרונה של הגדרת קודמו כאות הראשונה של הגוף שבו שולט השמאל. למשל אם אני אומר "השמאל שולט במירי רגב" זה שיושב אחרי מקבל את האות ב' והוא חייב תוך עשר שניות לומר משהו כמו "השמאל שולט בברוך מרזל" וזה שאחריו באות ל' "השמאל שולט בלימודי הליבה" וכך הלאה.

אלא שבכנסת יש לשמאל שלושה נציגים (גלאון, הורוביץ וגילאון) ושהאמת היא שאין שמאל בישראל. יש רק שליטת שמאל אבל בלי שמאלנים. ואז נזכרתי שבשנת 1988 נסעתי במונית בפולין עם אימי. נהג המונית נראה המום מהשפה המוזרה שבה התנהלה השיחה ביננו. אימי אמרה לו בפולנית צחה שאנחנו מדברים עברית. שאנחנו מישראל. הוא לא כל כך הגיב. ואז היא הוסיפה שאנחנו יהודים, הוא הרים גבה וקמטים מבשרי טובות הופיעו על מצחו, היא שאלה אותו אם הוא שמע, יודע או מכיר יהודים והוא ענה לה "כן ודאי, הם שולטים בכל פולין".

נתניהו ובעיקר ברק סבורים שעיכוב של פרויקט הגרעין האיראני שווה את המחיר של תקיפה – בעוד בכירי מערכת הביטחון סבורים שההפך הוא הנכון.

היום, שעות אחדות לפני שיוט המדליות, אני חייב להתוודות שלא אתאכזב אם השייטת לי קורזיץ לא תזכה במדליה. התקשורת שמדווחת בימים האחרונים על ציפייה מורטת העצבים של העם היושב בציון למדליה, לא לוקחת אותי כהרגלה בחשבון. ממש, אבל ממש לא אתאכזב. גם המדליות שספורטאי ישראל ליקטו פה ושם עד היום, לא הסעירו את נפשי, לא שינו את חיי ולמיטב ידיעתי לא השפיעו באופן משמעותי על מצב האומה. כמובן שזה יהיה נחמד עם השייטת תעמוד על הפודיום תקבל מדליה, זר פרחים, נשיקה והימנון. אבל האמת היא שבדרך כלל טקס הענקת המדליות הוא החלק הכי משמים באולימפיאדה. מוסיקת ההימנונים היא ממש לא הסטייל שלי. עוד משהו לידיעת לי קורזיץ – אני לא יודע איך זה קרה לי, אבל נפשי יוצאת דווקא אל אלו שקורסים על המסלול, נשמטים מהמתח אל המזרון או מזנקים לפני או אחרי הזמן. ככה אני. אז דעי לך לי קורזיץ מדליה זה ממש לא העניין שלי.

הצפיה המתמשכת בתחרויות השונות באולימפיאדה, מחזקת אצלי את הרגשה שספורט תחרותי מקצועי הוא עיסוק מסוכן לבריאותו הנפשית והגופנית של הספורטאי. מי שאוהב את ילדיו ירחיק אותם ככל שניתן מהאמביציה להיות למשל אלוף אולימפי. האימון היומיומי לאורך שנים ארוכות במשך חלק ניכר משעות היממה, לא זו בלבד שמפקיע את המתאמן הצעיר מהחיים וכולא אותו בכלא הנקרא מתקן ספורט תחת פיקוח של סוהר הנקרא מאמן, הוא גם חושף אותו לפציעות שלחלקן השלכות קשות על בריאותו. חבטות, נפילות, התנגשויות כמו גם קריסת מערכות גופניות ונפשיות תחת לחץ ועומס לא סבירים, הם בלתי נמנעים.

היה ראוי שגוף כלשהו יבחן היטב את ענפי הספורט ויוציא מתוכם את אותם חלקים שגורמים לנזקי בריאות. לא רק סמים מסכנים את בריאות הספורטאים. האתיקה של הספורט צריכה להתייחס גם לחלק הסמוי מהעין,- לתהליך ההכשרה והאימון של ספורטאי. לא הכל מותר, יש להעביר קו ברור בין אימון ספורטיבי לבין כליאה ספורטיבית.

לפעמים הספורטאים נראים בעיני מאולפים וממוכנים. יש רגעים שהאולימפיאדה היא קרקס ענק ומרהיב, שאינו רק מהנה ומהווה מקור להשראה, אלא גם מעורר את הרצון לשחרר את הלכודים בו.