Sub Stance

ראשי שירותים חשאיים, שירותי ביון וריגול, סוכנים בכירים, זוטרים ודומיהם, משרתים בנאמנות ובהקרבה את מדינתם.
מטבע הדברים, הם אמונים על שיטות עבודה "מגוונות", משתמשים בכלים להטעות, לאחז עיניים, לצותת, לסחוט, להוליך שולל ולפתות בתחבולות מסוגים שונים ומשונים. לא אחת הם פועלים בצל החוק או בניגוד גמור לרוחו. לעיתים הם "מעורבים" בחיסול, חטיפה, הוצאה להורג ועינוי של בני אדם.
אותם אנשי ביון, ריגול, חיסול ועינוי, עוסקים במלאכתם לאורך שנים ארוכות בצל ובמחשכים. המדינה, כך אנו שומעים, חבה להם על תרומתם "למען המולדת", על נכונותם להוציא לפועל מעשים שמעטים מאוד יכולים או מוכנים לבצעם.
צצות ועולות הבוקר שאלות כמו מהן ההשלכות שיש לתפקידים מעין אלו על נפש האדם, ערכיו, על מנגנוני קבלת ההחלטות שלו ? האם מי שעשה את מה שעשה בתאים חשוכים נשאר אותו אדם שהיה קודם לכן ? האם במרתפים הטחובים חל גם שינוי במבנה אישיותו ? האם איש שרות חשאי יכול להשתחרר מתפקידו ? או שהוא נשאר במרבית שס"ע גידיו איש השרות גם כשהוא כביכול פורש ? או ברוח הימים האלה,- האם דיסקין הוא דיסקין או קפטן יונס שמתחזה לדיסקין ? וסתם שאלה (ממש לא לעניין) מהו שיעור נשאי הטוקסופלסמה בקרב אנשי השרותים החשאיים ?
ועוד משהו, – מהן המשמעויות הנגזרות מכך שבעלי "תפקידים מיוחדים" כאלה, משתלבים במערכות הפוליטיות, החקיקה והמשפט ? (תזכירו לי לכתוב פעם פוסט על ש"ט).

זה פוסט שכתבתי לפני שנתיים. היום ערב יום הזיכרון אני מביא אותו שוב.

הבוקר בחלקה הצבאית בבית העלמין סמוך לחוף הים בנהריה, נערכה אזכרה ליד קבר האחים שבו קבורים שרידיהם של תשעה חיילי גולני שנהרגו באסון בית המכס העליון ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. שני חיילים נוספים קבורים בהר הרצל ובקרית שאול. לאזכרה הגיעו שמונה בני משפחה, קצינת נפגעים של חטיבת גולני, כתת חיילים מגדוד 13, חזן צבאי ואני. אחרי שהסתיים הטקס הדתי קראתי קטע קצר שכתבתי:

כל כך הרבה עבר עלינו מאז, אך הם נשארו באותה נקודת זמן שקפאה, באותו יום שהוא יום מותם הנורא, באסון שגזר עליהם להכלא בצעירותם, וגזר עלינו מאותו היום שוב לא להיות מי שהיינו. חמש דקות הפרידו ביני לבינם. ביני לבין מותי. כמה שלא ניסיתי לברוח מהידיעה הזו מהמגע ההוא עם כמעט מותי, אך דבר לא עזר. שוב ושוב לאורך חיי אני עומד מול הפיצוץ הנורא שהחריד את אזור בית המכס העליון ושומע את האבנים השחורות הניתכות כגשם רע על האדמה ועלינו, ואין מהם מפלט. שוב ושוב אני עומד מול חמש הדקות שהפרידו ביני לבינם בין חיים למוות בין להיות או לחדול, לעיתים אני אסיר תודה על כך ששפר עלי גורלי ולעיתים מתחלחל. אחד עשר החיילים הצעירים שתשעה מהם מונחים כאן לפנינו בקבר אחים, היו יכולים להיות בדיוק כמוני. הביטו בי היטב, אני זה הם, בני שישים ויותר, לבני שער, אבות לילדים שבגרו, סבים לנכדים בעלים לנשים שהיו לסבתות, בעלי חכמת חיים, תבונה ופייסנות שנרכשת עם השנים שעוברות, ועם חולשות ומגרעות שמתחפרות בעקשות ומתקבעות . אני זה הם שלא יהיו לעולם, שנשארו שם מאחור שדמותם ניבטת מתוך תמונות. הם היו יכולים להיות כמוני ואני הייתי יכול להיות בדיוק כמותם כאן מתחת לאבן. אני נושא בתוכי את הידיעה הזו שהחיים הם כה פריכים, שזכיתי בחיי מן ההפקר ההזוי בדרך כל כך לא מובנת בזכות חמש דקות מקריות, ושחייהם התרסקו באותו אסון נורא באותו אופן לא מובן ובעיקר כה מיותר ומקומם. אני יעקב איטח ויוסף אלישע ואליהו בן יקר ואברהם בסון ואהרן ג'מיל ועובדיה זנדני ושמואל לוי ויעקב עזר וניסים צאיג ואליהו קרן וגבריאל תמאם כולם אני.

שנה ועוד שנה עשור ועוד עשור חלפו, עברנו כל כך הרבה, העולם כל כך השתנה מאז. כולנו כל כך השתננו והם עוד מתים, ובעיקר חסרים למשפחותיהם. לפעמים נדמה שהחיים ממשיכים והם נשארו מאחור, אך האמת היא שמרגע מותם החלו להצרב בכאב החיים שלא יהיו, – כל שנה שחלפה היא שנה שהם לא חיו אותה. כל עשור הוא עוד עשור שנים שלא הושלם שלא נחווה, וההחמצה הזו הלכה לאורך השנים ועוד הולכת ומתעצמת, של כל כך הרבה לא, אין ושהיה יכול להיות ולא היה – ואת אלה, את הידיעה הזו נושאים החיים ובעיקר אתם בני המשפחה הנוצרים את זכרם ומונים אחת לאחת שנה אחר שנה,- את השנים שלא חיו.

אחת לכמה חודשים מחליט ד"ר טליצ'-תלאץ' (דמיינו : מגפוני עור ועקב) סגנה של ד"ר פולקעס-ציצקעס (אין מקום לדמיון: הכל בחוץ), לשלוח מפקחת נוגסת למשימה קצרת טווח מעבר לקווי האויב, מחוץ לאזור אחריותה :
ד"ר מפקחת משרד ממשלתי (להלן דממי): יש לכם ביטוח ?
מה-רוצים-ממני (להלן מרוציממני) : יש.
דממי: מה תוקף ?
מרוציממני: (מרים טלפון למשרד) עד ה 30 באפריל.
דממי: אז אין לכם ביטוח.
מרוציממני: היום ה 23 לאפריל, יש ביטוח.
דממי: אבל הרישיון שלכם מתחדש ב 1 למאי, אז אין לכם ביטוח.
מרוציממני: (מרים טלפון למשרד) נכון להיום יש לנו ביטוח בתוקף, מוסרים לי שלקראת ה 1 במאי בוצע חידוש, יש ביטוח.
דממי: אין לכם ביטוח מה 1 למאי.
מרוציממני: הראשון במאי עוד לא בתוקף, בגלל זה הביטוח בראשון למאי עוד לא בתוקף.
דממי: נ כ ו ן , אז, אין לכם ביטוח לחידוש רישיון ב1 במאי.
מרוציממני: זה עתה נמסר לי שהפוליסה החדשה נשלחת בימים אלו בדואר.
דממי: נשלחה בדואר, נו, אז כמו שאמרתי אין לכם ביטוח בתוקף מה 1 למאי.
מרוציממני: (מגיש לדממי פוליסה שנחתה בפקס) היום ה 23 לחודש הנה פוליסה בתוקף.
( דממי לא מוכנה לסגת מעמדתה ).
מרוציממני : תרשמי, "יש פוליסת ביטוח בתוקף עד ה 30 לאפריל, מרוציממני טוען שבוצע חידוש ביטוח, והפוליסה החדשה תגיע בסמוך ל 1 למאי." מקובל עליך ?
דממי: כן, אבל אין פוליסה בתוקף ל 1 במאי…
מרוציממני: אם זה מקובל עליך הגענו להסכמה.
דממי: יש לכם מאזן ?
מרוציממני: כן.
דממי: בתוקף ?…

[ברגע ההוא מרוציממני הסיר את החולצה האדומה, לבש צהובה, הפך לאוהד מושבע של בית"ר והצטרף ללה פמיליה]

לכבוד
ראש אגף חקירות
משטרת ישראל
לא תאמין כמה אני נדיב, – עצה בחינם. מיטב חוקריך עושים בשעה זו מאמצים רבים לגלות ולהבין איך קרס גשר התאורה בהר הרצל. ביננו, איזה מזל היה לנו, תאר לעצמך שהקונסטרוקציה היתה נופלת במהלך הטקס, בשידור חי בפול רייטינג, וחלילה פוגעת לא רק בחיילים שזו משימתם להקריב את חייהם למען המדינה, אלא פוגעת בצמרת המדינה שמשימתה לחלוב מהמדינה ולהפיק ממנה את המקסימום האפשרי. ממש מזל גדול. אבל בוא נחזור לענייננו. תקשיב לי טוב טוב. הכל מתחיל במכרז. אתה יודע, במדינתנו על פי חוק, כל התקשרות בין המדינה לבין ספק חייבת להתנהל עפ"י חוק וסדר – במכרז. העצה שלי – רוץ, אבל מהר, לבדוק את המכרזים שיצאו בנושא טקס המשואות בהר הרצל. אתה תודה לי על העצה הזו. אתה בעצמך כבר תנסה לבדוק מי חיבר (תפר ?) את המכרזים, מי ישב בועדת המכרז, וכו' וכו'. די מהר תצליח לאסוף חומר רב שישפוך אור על החקירה כולה. יתכן, שרבע שעה אחרי שפורסם דבר האסון הנורא שבו קרס הגשר וגרם למותה של החיילת הילה בצלאלי ופצע עוד חיילים, כבר רצו טלפונים בהולים בין המעורבים בכתיבת המיכרז והעמדות תואמו. אבל אני סומך על חוקריך שהם יודעים מה לעשות.
ראש אגף החקירות הנכבד, שנינו יודעים שזו הזדמנות פז עבורך לקפוץ קדימה ולמקם את עצמך בעמדת זינוק מצוינת לקראת התמודדות על תפקיד בכיר ביותר במשטרה, האסון של האחד הוא ההזדמנות של השני. סה לה וי. ולכן יש לי רק בקשה אחת קטנה, אל תשכח אותי. מי יודע אם לא נזדקק אי פעם איש לרעהו…
יאללה ביי.
משה.

בשבוע הבא יפתח שר האוצר לרווחה את קופת המדינה, ראשי הערים והמועצות המקומיות יפתחו את פנקסי הצ'קים והמיסים שלנו יתחילו לעוף לשמים. תקציבים יתנדפו בתוך דקות לאויר. זוהי רק ההתחלה. הם משוכנעים שזה עושה לנו טוב, אבל יש ביננו יותר ויותר שמבינים שהמחיר שאנחנו משלמים הוא גבוה מאוד. שמדיניות זיקוקי הדינור יוצאת מתוך הנחה שאנחנו עדר טמבלים. שאם אנחנו רואים צבעים בשמים ושומעים קולות נפץ משתבש משהו ביכולת השיפוט שלנו. שזה מרומם את גאוותנו, שזה ממלא את ליבנו שמחה, משפר את היחסים בין השלטון לנתיניו, שזה מגביר את הנטיה שלנו להצביע ליכוד, קדימה, ישראל ביתנו או העבודה. שזה מחשל אותנו מול איראן \ ארדואן \ מרואן, אז זה לא.
לא שואלים אותנו מה יותר טוב בשבילנו, ולא חושבים עלינו ועל הצרכים שלנו. עוד כמה תרופות מצילות חיים או זיקוקי דינור ? עוד שעה שעתיים חימום בלילות הקור לקשישים ? עוד כמה מאות מטרים של מעקה בטיחות בעיקולי כבישים מסוכנים ? עוד כמה דירות למאגר הריק של דיור ציבורי ? עוד כמה מיטות למחלקות הפנימיות ? עוד כמה משרות למדענים שמשתוקקים לחזור ולעבוד בארץ ? עוד כמה בריכות שחיה ? מגרשי ספורט ? בכסף שישפכו מנהיגינו בערב יום העצמאות על זיקוקי דינור, אפשר לעשות דברים הרבה יותר טובים. רעש הזיקוקים הוא מפגע וחומרי הזיקוקים הם גורמי זיהום. בעלי חיים ובני אדם סובלים מאוד מרעש הנפץ המלווה את הנפיחות הצבעוניות בשמים.
אז אם היו שואלים אותי, ולא שואלים, הייתי אומר להם תנו לי את הכסף שאתם שופכים בתוך דקות לאויר, ואני מממן באמצעותו את עלות מרכז הגמילה לבני נוער וצעירים למשך שנה וחצי שנתיים ! קחו את הכסף הזה עשו איתו דברים באמת טובים ושחררו אותנו מהמפגע הזה, וממפגעים אחרים, שכן הזיקוקים, הם רק דוגמא אחת, כמובן.

Scratch Bandits Crew – Heart Beat
Brusk

למי שמוטרד מהשאלה איפה הכסף, אני ממליץ להירשם כמנוי על אתר המכרזים הממשלתיים. שם תוכלו לקבל תשובה לא רעה על השאלה לאן נשפך הכסף. לדוגמא על "אייכמן שואו". טוב, זה לא מדוייק כי אף אחד לא טיפש עד כדי כך שהוא יכנה את האירוע בשם כזה. אבל ביננו, זה מה שהולך להיות. שם במשרד ראש הממשלה מתכננים אירוע לציון 50 שנה למשפט אייכמן. ולשם כך מפרסמים את מכרז 14/12 לייצור והקמת תפאורה לטקס שיועבר גם בשידור בטלוויזיה. הציפיה היא שלמכרז יגש רק בעל ניסיון שייצר והקים תפאורות ללא פחות מחמישה אירועים דומים בעלות של 150 אלף שקל לכל הפחות לכל אירוע.

כמה יעלה הטקס הזה ? אם הקמת התפאורה תעלה 150, 200 300 אלף שקל, כמה יוציאו על שכירת האולם, האבטחה, הוצאות הפרסום, תשלומים לבימאי האירוע, למפיקים, למנחים, לאמנים, למוסיקאים, למתרגמים, לסדרנים ולדיילות, לכותבי הנאומים ליועצים המדעיים, ליועצי התקשורת ליחצנים, לתאורנים ולמאפרים, למעצבי המצגות, למציירי השלטים ולמדפיסי הדגלים, לא יתכן שלא תופק חוברת איכותית,  שלא יופק סרטון הסברה. ואולי כיבוד קל לאורחים רמי המעלה המוזמנים, אולי תערך גם קבלת פנים אחרי או לפני, קוקטייל צנוע עם כריכונים צבעוניים פירות העונה, מעט יינות מקומיים. אולי גם יציבו על הבמה את תא הזכוכית שבו ישב אייכמן בימי המשפט, הם מסוגלים לכל דבר. בואו תזרקו מספרים כמה זה יעלה ? 3, 5, 7, 12 מיליון שקל, זהו ? אולי יותר ? אולי פחות ? הסכום חשוב ולא חשוב.

השאלה היא מי צריך את הטקס הזה ? אני, כלומר העם, אני ממש לא. לא רק שאני לא, אני ממש מתעב את הרעיון הזה. את האייכמן שואו הזה. הטקס הזה הוא בעיני חלק ממסחור השואה ותוצריה,- ניצולה הציני, הזול והמחפיר לצרכים פוליטיים. זוהי בעיני אסיפת בחירות במעטה.