Sub Stance

א תשרי היום הראשון בשנה החדשה.
אני זוכר היטב איך עמדתי על המיטה בלילה ליד החלון המלבני הקטן שפנה צפונה לכיוון שיכון המזרחי, והרמתי את עיני למעלה וביקשתי שבשנה החדשה יהיה למשפחה שלנו טוב. ביקשתי גם כמה דברים אישיים שנ' תחזיר לי אהבה, שאצליח לעבור 1.60 בקפיצה לגובה ושאצליח במבחן הסקר. וגם אמרתי את ההבטחה שהבטחתי להגיד כל יום עד שאתחתן ואולי גם לאחר מכן, במשך השנים לא בדיוק זכרתי את נוסח ההבטחה אבל אמרתי לעצמי שאני מבטיח. ההבטחה הזו הפכה במשך השנים לגרעין קשה ומוצק לאיזו ידיעה פנימית שיש לי הבטחה ושאני אעמוד מאחוריה ולעולם לא אתכחש לה משום שהיא מאוד מאוד חשובה.
אתמול בערב, רחובות ירושלים היו ריקים. השמים היו סגולים ורוח נעימה בישרה סתיו. מיכל גילתה בין העצים את חרמש הירח המרהיב. עברנו בטלביה ליד הבתים החדשים המפוארים, המקיפים את אתר בית החולים לחולי נפש, שכבר שנים רבות סגור. כל כך הרבה חלונות אטומים מעידים כאלף עדים שבדירות רבות לא מתגורר איש. תושבי חוץ או משקיעים עתירי ממון השקיעו כאן את מיטב כספם, שימשיך לעבוד עבורם, והם ימשיכו לעמוד מוגפי תריסים. העיר הזו הולכת והופכת להיות חשוכה וריקה.
גן השושנים. הגן שבו גדלו הילדים, גן קסום ומופלא אגור זכרונות. חנינו לידו, כדי לעבור דרכו ולהתבשם ממנו, גן זה הוא מהמקומות הקטנים מרחיבי הלב. בכניסה הדרומית לגן ראיתי איש צעיר נמוך קומה מחזיק בידיו פעוט, מניף לפתע את רגלו ובועט בכוח רב בילד כבן שבע או שמונה, וצועק אחריו "זה שתרגיש מה שעשית עכשיו לאוטו…" ועוד הוסיף דברים שלא הצלחתי לשמוע, כי מה שהמשיך להדהד באוזני היה עלבון הבעיטה שבעט בא' בתשרי אב בבנו הרך. כשעברנו על פניהם ראיתי שבאזנו של האב נעוץ עגיל ושהילד שנבעט מתנדנד בנדנדה עם עוד ילדים. אחר כך נכנסנו ל"בארוד" אני הזמנתי את סלט הבית החריף ומיכל הזמינה מוסקה, שתינו צ'ילאג קברנה. היה לנו נעים, רק שהבעיטות למיניהן אינן מרפות וממשיכות להיבעט כל החג הזה.

כשכתבתי עליו כאן, חששתי שהלב הגדול לא יעמוד במה שמבחן החיים זימן לו באכזריות כה רבה. טעיתי. הלב הגדול עמד בכל היסורים שאדם יכול לעולל לזולתו, ונכנע רק לסרטן הארור. הוא ניסה להרדים את המחלה להשכיח את עצמו ממנה, בשיחה האחרונה שלנו דיבר על טיולים בארץ ועל אשתו השלישית האהובה. הלב הגדול המשיך לפעום ולהניע את הסובבים אותו, שהתמסרו לו והלכו אחריו אחר קסמו, מתבשמים מהחום והאהבה שהעניק לכל.
עבדנו יחד שלוש שנים, ביום ובלילה. הוא הדביק את כל הצוות במסירות ובדבקות חסרת פשרות. העבודה היתה המשפחה. כה תמימים היינו כה תמים הוא היה. "היחידה" כך כינינו את מקום העבודה שלנו, "היחידה" היתה הבית, לפעמים הראשון לפעמים השני. אנחנו לא היינו מקום עבודה, אלא מעין קומונה. עבדנו ועבדנו ואכלנו ועבדנו וחגגנו ורקדנו ודיברנו ועבדנו והתאהבנו אחד בשני ועבדנו. לא פעם מה שנראה ממרחק השנים כבלתי אפשרי, כחוצה גבולות ומבלבל, היה אז בימי התום כה מובן מאליו. רובנו התבגרנו והבנו שיש גבול וסייג ולא הכל בכל מחיר. למדנו שיש גם מקום לקוצר היד, למגבלותינו ולחולשה האנושית. לא כך היה גד הררי. גדי המשיך לחתור מול הזרם לנהוג בכיוון ההפוך לתמרורים – כי שם ניצבה הנערה הנזקקת שם המתין המכור האבוד.
אל תקישו בגוגל גד הררי. אתם תמצאו שם מישהו אחר. הקשיבו למאות ואולי אלפי אנשים שגדי שינה את מהלך חייהם, שהושיט להם יד בוטחת כשהיו שקועים עד צוואר במדמנה. הם יעידו – גד הררי היה אדם ישר, אוהב אדם בעל לב גדול מאוד. הוא מת עכשיו,- בימים האלה שבהם אומרים סליחות.

לכבוד

ראש ממשלת טורקיה

מר רג'פ טאיפ ארדואן

מר ארדואן הנכבד,

אנא העבר בשמי לנשיא טורקיה, לאסיפה הלאומית, לממשלה, לעם הטורקי ולמשפחות השכולות את התנצלותי על מותם של תשעה אזרחים טורקים בפעולת צה"ל על אניית המרמרה. מסור נא למשפחות השכולות גם את תנחומי והבעת צערי.

נכון הוא, שאני חסר כל מעמד רשמי במדינת ישראל. אך מכיוון שבמקרה זה ממשלתי אינה פועלת באופן שמייצג את תפיסת עולמי, לא נותר לי אלא לפנות אליך כאדם פרטי באמצעות הבלוג. להערכתי, רבים מחברי וקרוב לוודאי שציבור ישראלי נוסף שותף לעמדתי זו.

בהזדמנות זו אני מבקש להסתייג מהתנהגותו המבישה של סגן שר החוץ הישראלי מר דני איילון כלפי השגריר הטורקי, להתנער ממנה ולגנותה. אנא העבר את התנצלותי לשר החוץ הטורקי ולשגריר טורקיה בישראל.

בכבוד רב

משה קרון

אזרח ישראלי, ירושלים.