א' תשרי
30 בספטמבר 2011א תשרי היום הראשון בשנה החדשה.
אני זוכר היטב איך עמדתי על המיטה בלילה ליד החלון המלבני הקטן שפנה צפונה לכיוון שיכון המזרחי, והרמתי את עיני למעלה וביקשתי שבשנה החדשה יהיה למשפחה שלנו טוב. ביקשתי גם כמה דברים אישיים שנ' תחזיר לי אהבה, שאצליח לעבור 1.60 בקפיצה לגובה ושאצליח במבחן הסקר. וגם אמרתי את ההבטחה שהבטחתי להגיד כל יום עד שאתחתן ואולי גם לאחר מכן, במשך השנים לא בדיוק זכרתי את נוסח ההבטחה אבל אמרתי לעצמי שאני מבטיח. ההבטחה הזו הפכה במשך השנים לגרעין קשה ומוצק לאיזו ידיעה פנימית שיש לי הבטחה ושאני אעמוד מאחוריה ולעולם לא אתכחש לה משום שהיא מאוד מאוד חשובה.
אתמול בערב, רחובות ירושלים היו ריקים. השמים היו סגולים ורוח נעימה בישרה סתיו. מיכל גילתה בין העצים את חרמש הירח המרהיב. עברנו בטלביה ליד הבתים החדשים המפוארים, המקיפים את אתר בית החולים לחולי נפש, שכבר שנים רבות סגור. כל כך הרבה חלונות אטומים מעידים כאלף עדים שבדירות רבות לא מתגורר איש. תושבי חוץ או משקיעים עתירי ממון השקיעו כאן את מיטב כספם, שימשיך לעבוד עבורם, והם ימשיכו לעמוד מוגפי תריסים. העיר הזו הולכת והופכת להיות חשוכה וריקה.
גן השושנים. הגן שבו גדלו הילדים, גן קסום ומופלא אגור זכרונות. חנינו לידו, כדי לעבור דרכו ולהתבשם ממנו, גן זה הוא מהמקומות הקטנים מרחיבי הלב. בכניסה הדרומית לגן ראיתי איש צעיר נמוך קומה מחזיק בידיו פעוט, מניף לפתע את רגלו ובועט בכוח רב בילד כבן שבע או שמונה, וצועק אחריו "זה שתרגיש מה שעשית עכשיו לאוטו…" ועוד הוסיף דברים שלא הצלחתי לשמוע, כי מה שהמשיך להדהד באוזני היה עלבון הבעיטה שבעט בא' בתשרי אב בבנו הרך. כשעברנו על פניהם ראיתי שבאזנו של האב נעוץ עגיל ושהילד שנבעט מתנדנד בנדנדה עם עוד ילדים. אחר כך נכנסנו ל"בארוד" אני הזמנתי את סלט הבית החריף ומיכל הזמינה מוסקה, שתינו צ'ילאג קברנה. היה לנו נעים, רק שהבעיטות למיניהן אינן מרפות וממשיכות להיבעט כל החג הזה.
