Sub Stance

ימים קרים מאוד פינו מקום ליום שטוף אור. עדיין קר אבל השמש מחממת ונעימה. ליד קפה בצלאל א. עברה על פני, לא ראיתי אותה כמה שנים, איך לא ראיתי אותה, איך לא חשבתי עליה, בכלל לא צצה לי, עדיין חובשת את כובעיה ושפתיה משוחות כתמיד "הכל בסדר ? הכל בסדר". פעם לפני אלף שנה, עוד לפני שהכרתי אותה ראיתי אותה הולכת ברחוב עמק רפאים וכתבתי בעקבותיה:

"ביום חם ראיתי \ גוף אישה עוברת \ שואב ומרפה אויר \ בשמלת בד – אויר \ מפסל גוף אחר בגופה \ פוער אגנים ברווחיה \ צורות מתנששיות \ אולי בכלל היה הכל \ אצלי שהתבייצה \ ברחוב פעמיים \ פרחו שתי ביציות \ זעירות אגב הליכתה".

איזה הכל בסדר איפה הכל בסדר. כולם יושבים ונהנים כאילו, ועוברים ושבים והכל בסדר הכל בסדר. החלום של יום שישי לא מרפה. לידנו עומדים שלושה שמשחזרים את הצלילה של האף שש עשרה ואיך שהוא לקח בבת אחת הצידה ושחרר. בבית של החייל שנפל אתמול מתחילים היום החיים הבלתי אפשריים, אני לא מכיר אותו ולא את אימו. הכל בסדר הכל בסדר. נ' סיים לעבוד בקליניקה שלו גם הוא שם לב שמני הסתפר, אשתו סיפרה אותו, נ' אומר שזה פשוט מאוד עם המכונות תספורת הביתיות. הבן שלו שחזר בתשובה משתמש בה. "כן חזר בתשובה. מזמן. הוא לא נתן לי לעשות חמין. רוצה לברור לבד את הקטניות, יצא לו חמין טוב מאוד, היה טעים". מני אומר שהשילוב הזה של כחול ואדום כל כך נפוץ, הוא רוצה להתעמק בנושא הזה, אפילו כבר רואה בעיני רוחו עטיפה של ספר "כחול ואדום" הכחול כתוב באדום האדום כתוב בכחול. אני מספר שבכיתה גימל או בית עשינו עבודות ריקמה, רקמנו מפיות אוכל. משכנו והוצאנו חוטים מהמפית ושילבנו במקומם חוטים צבעוניים, אני זוכר שבחרתי את השילוב אדום וכחול "אתה רואה" אומר לי מני בנימת ניצחון. ממש באותה שעה בעזה מתנהלת מלחמה וכאן, כאן השמש זזה והשאירה אותנו בצינה מטרידה, לקחנו את הכיסאות והשולחן והלכנו אחריה, לשבת שוב בשמש. "כמו בנס במילאנו של ויטוריו דה סיקה" נזכר מני בסצינה הבלתי נשכחת, "ממש כמו בנס במילאנו".

החלום של יום שישי עדיין רובץ עלי. ואז הגיע טרזן שלייפר, שדוף וקרח על אופנוע, שעליו מותקן מנוע המפעיל שני דיסקים להשחזת סכינים, מבית הקפה הוציאו אליו את סכיניהם, והוא בתנועות מיומנות העביר את הסכינים הבוהקים על הדיסקים המסתובבים במהירות. בילדותי היה עובר האיש הגדול והאפור בתלת אופניים והיה מרעים בקולו "שלייפן, סכינים מספריים שלייפן" ואימהותינו היו יוצאות אליו מכל הכניסות של הבלוק להשחיז את הכלים שקהו, הוא היה מכה ברגלו בזעם על הדוושה שהיתה מניעה את גלגל ההשחזה שהשמיע קולות חירחור וחריקה, הייתי נפעם מהניצוצות שהיו ניתכים ארצה ומקולו הרועם "שלייפן" המתגלגל מקצה השיכון ועד הבלוק האחרון. הכל בסדר איזה בסדר.

אחת מהדרכים ללמוד מה קורה בעזה היא לקרוא בלוגים של עזתים. ליילה בלוגרית פלסטינאית עיתונאית במקצועה מעזה, חיה בארצות הברית עם בעלה ויחד מגדלים את שני ילדיהם יוסוף ונור. לבלוג שלה קוראים "לגדל את יוסוף ונור: יומנה של אם פלסטינאית".  ליילה מתארת את שיחותיה עם הוריה החיים בעזה באינספור קריאות הטלפון היומיות שלהם, והחרדה לגורלם. לאחרונה החל אביה מוסה רופא פנסיונר לגדל בביתו תוכי, באחד מהפוסטים תמהה ליילה ושואלת את אביה האם התוכי שורד את ההפצצות או חלילה מת מהתקף לב, האב מספר לה שהתוכי שורד גם שורד את המצב הקשה אבל במקום להשמיע את קריאותיו הרגילות משמיע קריאות "בום בום"…

"הומור תחת מצור" קראה ליילה לפוסט שלה.

דבר לא היה נגרע, לו ישראל היתה מכריזה השבוע על הפסקת אש חד צדדית. נהפוך הוא, היה ניתן למנוע את המשך הלחימה, ניתן היה לבנות הסכמות למניעת לחימה ופעולות אלימות עוינות בעתיד. הפסקת האש לא היתה מחבלת בפעולה הקרקעית אם זו היתה נבחרת לבסוף כאופציה ההכרחית, היא היתה שולחת את החיילים אל המערכה מתוך ידיעה שנעשה ניסיון רציני אמיתי להגיע להסכם ולהבנות. ישראל בחרה ללכת בדרך המוכרת לה "לא מדברים עם החמאס", כפי שבעבר לא דיברה עם אשף. אני חוזר על מה שכתבתי כאן לאורך השנים – על ישראל למצוא ערוצי הידברות עם כל אויביה כולל עם נשיא איראן אחמדינאג'ד. ההידברות אינה מתן הכשר לטרור אלא הבנה שעם אויבים צריך לנסות לדבר. שעדיף להשקיע במאמץ המדיני מאשר לשפוך עוד דם, והרי כבר למדנו שבעקבות מלחמה מגיעים תמיד אל אותה נקודה בדיוק – הסכם מדיני במקרה הטוב ועוד מלחמה במקרה הרע. היציאה לפעולה הקרקעית בעזה לא מקרבת את השלום, היא מעצימה את השנאה והעוינות ועלולה להביא לעוד שפיכות דמים והרס אצל שני הצדדים.