Sub Stance

פליקר הוא מיזם צילום שבאמצעותו ניתן להכיר עולם וחיים.
אחד האנשים המרתקים בפליקר הוא טום סטון או כפי שהוא נקרא בפליקר סטונט .  עבודת הצילום שלו היא מיוחדת – הוא נוהג לצלם ברשות הומלסים בסאן פרנסיסקו לשוחח איתם ולהביא משהו קטן מהסיפור האישי שלהם. לא חטטני, לא פולשני עם כבוד לאדם באשר הוא אדם. חסר הבית מעורר סלידה ולעיתים פחד, העוברים ושבים נוטים לא לראותו, לא להשהות עליו את המבט מעבר לחלקיקי שניה. חסר הבית הוא שקוף במקרה הטוב, ומיטרד תברואתי המפריע לשוחרי הסדר החברתי התקין במקרה הרע. סטונט מזמין אותנו להתבונן לרגע לתוך עולמם של הומלסים, הצילום בשחור לבן הוא באיכות מעולה, ועוזר מעט להרחיק את המציאות מההווה אל העבר הרחוק השחורלבני ובכך להקל על הצופה.
היום מפרסם סטונט צילום צבעוני קשה לצפיה ופולשני. בכך חורג ממנהגו עד כה – מכה בצופה ומרתיע. האם סטונט עובר שלב ? האם לאחר שהצליח ללכד סביבו קהל צופים הוא מעז לומר בואו נראה עכשיו את העצב והחולי בצבעים טבעיים ? ימים יגידו.

זה הצילום של Stoneth

מה מוביל את ממשלת ישראל לחזור על מהלכים שגויים ?
  העיר שדרות וסביבתה נמצאים תקופה ארוכה תחת ירי יומיומי של רקטות קאסם. הרקטות נורות מתוך רצועת עזה ששטחה 350 קמ"ר (גבול קצר עם מצרים וגישה לים). ולמרות זאת צה"ל אינו מצליח להפסיק את ירי הקאסמים.
צפון ישראל נמצא זה שבועות תחת התקפת ירי טילים מתוך לבנון ששטחה 10,452 קמ"ר  (גבול ארוך עם סוריה וגישה לים).
האם חוסר הצלחתנו הזמנית (בסדר ? כתבתי "זמנית" ! לא לכעוס.) בהפסקת הירי מרצועת עזה כמו גם היסטורית מלחמותינו יכולים ללמדנו משהו על הצפוי לנו במלחמת לבנון השנייה ?
יש לנו ניסיון ויש לנו זיכרון, שמאפשר לענות על שאלות לא מועטות :
אם נשב בחיילנו ושריוננו בשערי כל כפר ועיירה בואך הליטאני, ובשערי צור, צידון ואפילו ביירות ?
ואם נהרוס את תשתיות לבנון, וננתקה ממקורות חיוניים ?
ואם נחסל ממוקדות את מנהיג החיזבאללה ?
ואם נכלא את מנהיגי ארגוני הטרור בבתי הכלא שלנו ?
ואם נהרוס את תחנת השידור "אל מנאר" ?
ואם נתקיף את סוריה ?
ואם נתקיף את איראן ?
האם תהיה לכל אלה השפעה על הפסקת ירי הטילים על ישראל ?
התשובה שלי היא לא.

הניסיון שלנו במלחמות לבנון ובעזה מול הקאסמים היה אמור להיות יקר מפז – להוביל אותנו לחיפוש ולמציאת דרכים חדשות לחלוטין (טקטיקות ואסטרטגיות, צבאיות ומדיניות) להתמודד עם המציאות החדשה.  ולא היא.
הכניסה ללבנון היא חזרה על מהלכים שהוכחו כשגויים וכבלתי אפקטיביים.
בשלב מסוים תנועת הצבא תתייצב. זו דרכו של צבא. הוא יתחפר בעמדות זמניות ותוקמנה מפקדות זמניות (כתבתי "זמניות" ? כתבתי.). שהייה של שבועות בלבנון, משמעותה מעבר של הרוב המחלט של הכוחות לעמדות נייחות במרבית שעות היממה. זה עלול להיות השלב שאליו מייחל החיזבאללה, מכאן הוא יתחיל לזנב בצבא ולנגוס בו. כך היה בעת ישיבתנו הקודמת בלבנון ומה שהיה הוא שיהיה.
העברת החזית לעורף הישראלי אינה חידוש מפתיע אלא מהלך צפוי.
שדה הקרב העכשווי הוא רחובותינו ובתינו.
איך מפסיקים את ירי הטילים ?
בסופו של דבר אחרי שנקיז דם רב, תמצא החומה המתאימה שתיירט כל טיל שינסה לחצות את גבולותיה של ישראל, אבל אז אנו עלולים למצוא את עצמנו מתמודדים עם חשיפת העורף לאיומים ביולוגיים וכימיים, שיוחדרו לא באמצעים תלולי מסלול. ככל שנמצא פתרונות יעילים יותר למלחמה ולהגנה מעל, כך תגדל הסכנה ונמצא את עצמנו מול מנהרת איום גדול עוד יותר מתחת.
עלינו להפעיל את כל מאמצינו על מנת למצוא גם את הדרך להידבר עם אוייבנו. להגיע איתם להבנות על מנת להפחית את המניע לשנוא אותנו, להרגיש מאויימים מנוכחותנו כאן.
המוטיבציה לא להלחם בנו עשויה להצטמצם כאשר מצד אחד נשמור על איכות כוחנו הצבאי ונשפר את יכולותיו, ומצד שני נבהיר במעשים שפנינו לשלום ולשיח -למציאת פתרונות לא כוחניים לבעיות ולסכסוך רווי הדם.

נשאלתי השבוע האם הייתי מוכן להיכנס להידברות עם היטלר ערב מלחמת העולם השניה ?
ריגשית היה לי קשה מאוד לענות על השאלה, אבל פרגמטית אני עונה כך: אם היה לי סיכוי קטן ואפילו אפסי למנוע את השואה הייתי מוכן לשבת ולדבר עם היטלר.
וגם אם היה לי סיכוי אפסי לדחות את השואה.
וגם אם היה לי סיכוי אפסי להציל רק את המשפחה שלי.
אם היטלר היה מוכן להיכנס להידברות עם יהודי על אפשרות אי השמדת העם היהודי, יתכן שהוא לא היה "היטלר".

משטרת ישראל דיווחה אתמול על טייס בכיר בחיל האויר שנתפס בשכונת הרכבת בלוד בעת שרכש קוקאין. הודעת דובר צה"ל מאשרת את הידיעה.
נמסר עוד, שהטייס מכחיש שהסם נועד לשימושו ושבבדיקת שתן לא נתגלו אצלו עקבות סמים.
למדתי לנהוג במשנה זהירות, בידיעות כאלו שהמשטרה מוציאה לעיתונות, יתכן מאוד שההר יוליד עכברון.
אבל תודו, איזה סיפור !
מלחמה. אזעקות, קולות נפץ בלב שכונה שלווה, אישה חובקת שני ילדים במקלט. עשן, קולות נפילה והתרסקות. טייס בכיר יוצא לגיחות קרביות בשמי לבנון, עיני המדינה נשואות אליו, מטפס אל תא הטייס בדרכו להשמיד משגרי טילים, לשחרר את אזרחי ישראל מאימת האוייב המר והשחצן, ולסייע באש לחיילינו המסתערים על לוחמי החיזבאללה עזי המצח. בין סדרת גיחות אחת לשניה, הוא נכנס לרכבו. סתור שיער וטרוט עיניים אוסף אליו אישה. הם אינם מחליפים מילה. משהו רע קורה להם. יחד הם דוהרים לתוך העליבות של שכונת הרכבת בלוד, בין הסימטאות המאובקות שדמויות אפורות, צלליות שדופות חולפות כרוחות רפאים. שם, במקום הנמוך ביותר בעולם, יפה התואר הטוב שבין הטובים, יוצא מרכבו וניגש אל סוחר הסמים הערבי מושיט את השטרות ולוחש לו : "עשרה". סוחר הסמים עונה לו "כן המפקד !" ומגיש את הסחורה. בעודו עושה את דרכו למכוניתו קופצים עליו הבלשים משכיבים אותו על הרצפה חובטים בו וכובלים את ידיו באזיקים. אותם הידיים שאחזו לפני שעה בהגאי המטוס. קאט.
כל מי שמכבד את עצמו, היה זורק לפח את התסריט הזה. אבל החיים מזמנים לנו לאחרונה תסריטים זולים במיוחד – אדוני הנשיא, היינו מטרידים וזה היה מזמן אני ואיציק וקצב הקטן, ועכשיו את טייס ומסטול.
אם חלילה החשד לא יופרח, על צה"ל וחיל האויר לנהוג בחכמה. כי אם הסיפור הזה נכון, אזי ניתן לומר בביטחון מסוייג שהטייס אינו יחיד! ושבסביבתו הקרובה יש עוד משתמשים או מתמכרים. הדרך הנבונה היא ליצור תנאים בצבא, שיגבירו את המוטיבציה של משתמשים לפנות לעזרה. שיהיה כדאי הרבה יותר לפתוח ולגלות מאשר להסתיר. תגובה לא חכמה תגרום לכך, שמתמכרים יסתגרו וישקיעו אנרגיה רבה יותר בהסתרת והסוואת בעייתם. אם הצבא יספק מעטפת של טיפול, תמיכה ושמירה על צנעת הפרט, עם אפשרות הדרגתית לחזור בתנאים מסוימים לתיפקוד רגיל, – ניתן יהיה לשפר מעט את יכולת הצבא לשלוט בתופעת השימוש לרעה וההתמכרות לחומרים פסיכואקטיביים ואלכוהול. כמו כן, אני מציע למטה הכללי לשקול ברצינות לצייד את מפקדי צה"ל במודיעין טוב ומעודכן, כלומר בידע בסיסי ברמת מבוא בנושא: סמים ואלכוהול – שימוש והתמכרות.
  

המפה הלבנה והגינונים הקטנים לא הצליחו להסוות את נפילת הבויאבז. זה היה מרק דגים מכובס עם כמות גדולה מאוד של זרעי תבלין תוקפניים, שניסו נואשות אך ללא כל הצלחה להציל את הכבוד האבוד של "מונא", השוכנת בבית האמנים בירושלים. ממול ישב זוג מותש, חמישים חמישים וחמש, החליפו מעט מאוד מילים, כל אחד מהם בהה בחלל המסעדה, וניסה למצוא נקודת אחיזה, משהו, רמז לימים שאינם עוד, גרגיר פלירט מזמוז קטן ליד העמוד. כלום. טומבה לה נז'ה. קמו הלכו. אפילו לא סידר לעצמו את השלייקס. כשמגבירים את המוסיקה מעמעמים מעט את האורות – רואים פחות שומעים עוד פחות. זה זמנם של החושים האחרים הריח, הטעם והמישוש. שתי הבנות (הקטנה – בעלת מחשוף גב עמוק, חגיגי, חתונתי, הגבוהה – בוגרת סדנת אסרטיביות) ביקשו לעבור מהעורף לעמדה קדומנית אל לב העשייה החברתית. המלצרית נשאה את שתי כוסות היין הלבן והובילה אותן אל היעד. הגבר שישב לבד ליד הכניסה, ממשיך לתקשר עם האורחים הקבועים. מעת לעת קם נעלם וחוזר. לא חשבתי שבלב ההסכמה הלאומית והאקטיביזם החברתי יפעל באין מפריע פושר, ואולי הוא בכלל סוכן סמוי שמחפש פרנסה, ברבוניה קטנה סרדין שדוף. מה צריך בסך הכל הבנאדם בשביל לחיות. אולי הוא סתם מתווך מוכר אינצ'ים למקומון. יאללה ביי, ביי. בשמואל הנגיד פינת נרקיס מתגלים סדקים בקונצנזוס הלאומי "במלחמה אין מנצחים " בשחור מקלטים קרבי מצד אחד ו"די למלחמת האיוולת והרצח בלבנון" בלורד נשי, מורתי היקרה, מצד שני. וככה, בעוד ששמינו מכוסים בטילים תוצרת איסלאם ובמטוסי קרב נושאי פצצות חכמות על ילדים, מעיז מישהו לפנות אל העולם ולצרוח מלוא הגרפיטי "תראו אותי" ראינו אותך, ראינו. "אני חופשי !" עונה רעו כאח לו. היה, היו היו שני חברים, אחד חייל פשוט השני.