Sub Stance

מזהים מימין לשמאל את שורת הליכוד ? ארדן, שטייניץ, מרידור, בגין, נתניהו, יעלון, סהר, שלום ואילו הדמות האחרונה כוסתה בשחור. ככה זה אצלנו בעיר הקודש ירושלים, כאן מעלימים דמויות מסוימות מתחת למעטה שחור. אנחנו כמעט רגילים לזה, ומכיוון שאנחנו שוחרי חופש ביטוי בכלל וגרפיטי בפרט, אין לנו אלא להריע ולתמוך בזכותו של מאן דהוא לבטא את עצמו, למרות שספק רב אם הוא עצמו ישמור על זכותנו זו, נעזוב את זה לפי שעה. אין מדובר בהשחרת דמויות מעורטלות שחושפות ר"ל את חמוקיהן, אלא בצילום פספורט מהוגן של נשים באשר הן נשים. במקרה זה, מדובר בחברת כנסת, יהודיה, כשרה וצנועה הגב' לימור לבנת. כרזת הליכוד לא מתנוססת בלב המאפליה של מאה שערים אלא בצומת גולדה בואך כביש בגין. ככה זה כאן אצלנו בעיר הקודש.

מבט נוסף ומוגדל על תמונת הגב' לבנת המושחרת :

ובכן, פני הגב' לבנת לא סתם מושחרים אלא מכוסים בגרפיטי דמוי רעלה סרוגה. כאילו שאיזה נציג האייטוללה או שגריר החמאס באל קודס ביקר כאן. ולא זו בלבד אלא שמעל לראשה מתנוססת הדרישה : " הקץ לתמונות שרץ שחץ!!" ולמי שאינו בקי, – השרץ הוא מאבות הטומאה. אב טומאה היא מי שנטמא ישירות ממת, המת הוא אבי אבות הטומאה. מה שנאמר כאן הוא שתמונת דמות אישה היא בעצם תמונת טומאה. אם הגב' לבנת נפגעה מכיסוי פניה ברעלה כאילו היתה, לא עלינו, בת ערב או טהרן ושהיא מכונה שרץ, או ליתר דיוק ותמונתה מכונה בכינוי הפוגע שרץ, שחץ, עומדת לה הזכות לתבוע את המלעיזים, המלבינים והמשחירים את פניה ברבים, ואני מעמיד לרשותה תמונות אלה לא בחינם. אלא שיש לי חשד שמטעמים אלו ואחרים, הדבר האחרון שהגב' לבנת זקוקה לו, הוא להתעמת עם אחיה, עם בשר מבשרה, עם יהודים כשרים וטובים בעלי כוונות טובות, קרי – השותפים הקואליציוניים המובטחים לליכוד. היא גם תטען בצדק, שאינה לוקחת את השחרת תמונתה באופן אישי, שגם אם היו שמים שם את תמונת לאה נס או גילה גמליאל הן היו זוכות לטיפול דומה, (הא הא, אבל אותן לא שמו !) וכנ"ל באשר לשרץ לשחץ.

נ.ב. ניתן להיווכח שבשורה הקדמית של הליכוד יש מעט מאוד שרצים.

(בעקבות הערתו של המגיב משה שרף, תוקן הפוסט שנבנה על בסיס טעות בזיהוי הנקרא. אני קראתי שרץ ובפועל צודק המגיב נכתב שחץ)

"שונה [פ', ת'] 1. [ת'] אחר, בלתי רגיל, זר, חורג, חלוק, חריג, יוצא דופן, יוצא מן הכלל, לא רגיל, מוזר, מופלה, מופרש, מיוחד, משונה, נבדל, נדיר, נפלה, נפרד, סוטה, תמוה [שונות] >>דומה, זהה

2. [פ'] חוזר, כופל, מגדיל, שב

3. [פ] לומד, משנן, קונה דעת [למידה]"

איתן אבניאון \ מילה במילה \ איתאב בית הוצאה לאור \ 2000

באוגוסט טיילנו באזור התחנה המרכזית הישנה והחדשה. היתה תחושה חזקה שמתחת לפני השטח רוחשים חיים לא נגישים. עולם מקביל מתפורר חולני, שותה לשכרה על הבוקר, מופקר לנפשו. היה קשה לצלם, תחושה שכל קליק מצלמה או מבט מושהה יתר על המידה נתפס כאיום על חוקי "הבחורים הטובים" או על ה"עקרונות". לא צילמתי אשה במשקל כלום לובשת מכנסונים מעל לגרבי ניילון חומות גדולות עליה בכמה מספרים. לא צילמתי קשיש עם תיק וסל יוצא ממאורת זונות. שני נערים טרופי מבט מסכמים בינהם את פרטי העיסקה. אישה מכניסה את ידה לתוך התחתונים ומגרדת נואשות במבושיה. שלושה שרועים על קצה הדשא בגן לוינסקי לידם בקבקוק ומזוודה פתוחה. במוסף "הארץ" (9.11.07) מתפרסמת כתבה מצויינת של ורד לי על הבית ברחוב פיין מס 1. בבית זה מתנהלת מדינה נוספת בישראל. מדינת פשע ניצול והשפלה – זנות, סמים ועבדות תחת קורת גג אחת. כתבה חזקה זו נותנת להבין שהמתחם בפיין 1 פועל בידיעת הרשויות. משטרת ישראל נותנת את ידה לקיומו – לפני כל פשיטה משטרתית לפיין 1 מגיעה אזהרה לסוחרי הסמים, שמפנים את המתחם לחוף מבטחים עד עבור זעם. כלומר מישהו מתוך או מישהו המקורב למשטרה, מספק מידע מודיעיני לסוחרי הסמים. לא רחוק מכאן מעידה לירן בנימין בגוף ראשון, קבל עם ונרקומן על הקיר: "לירן בנימין היתה כאן ויאללה בלאגן" .

אף אחד לא יחלק את ירושלים, ירושלים היא עיר מחולקת ומבותרת, ומה שמדביק את חלקיה, מה שמחבר אותם יחדיו זה הרבה זבל. ירושלים היא עיר מלוכלכת – כל כל מלוכלכת ולעיתים גם עזובה, שאם היא היתה עיירה דרומית מזמן היו ממנים לה מועצה קרואה. ירושלים היא עיר שויתרו עליה. כל כך ויתרו עליה שכבר לא מנקים אותה באמת. מעבירים עליה אחת לכמה ימים איזה ויש במקומות הנכונים וזהו. למה לנקות, למה לעשות יסודי ולצאת פרייאר.

אבל זה לא רק הזבל לבדו שמחבר, אלא גם הפרטאץ' – הרשלנות הזלזלנית, אין גימור בירושלים, בכל מדרכה, גדר, כניסה, ביתן אשפה אי תנועה חסר משהו, או שיצא עקום, או שנעקר או שנשארה איזו חבילת אבני אקרשטיין באמצע להכשיל את העיוורים והפיסחים, בשבוע שלאחר מכן, החבילה תתפורר והאקרשטיינים יתפזרו, יחד עם סרט סימון אדום שידע ימים טובים יותר, והיום הוא מגולגל כמו סרח עודף. ככה זה לזכר החורבן הכל חורבן. במרכז בליליוס שבאזור התעשייה בתלפיות מישהו כתב בספריי "האדמה שקועה" להזהיר שגם הקרקע מתחת לרגלינו אינה יציבה, כמו שמאה מטר מכאן נבלעו החוגגים בתוך אולם החתונות וורסיי, הפל קל הזה הוא לחם חוקנו הוא הקרקע שהיום אנחנו פוסעים עליה, ומחר היא נשמטת תחתינו. רואים בכל פינה שויתרו עליה שלא אוהבים אותה. יש בה קנאות ומדון ושנאה וריבים, אך לא באמת אהבה.  על הגשר מעל דרך חברון רשומה התקווה, בכתב ידו, קוראים לו ניקיטה, והוא מודיע לעם שהוא "המלך שלכם", אינו סתם מלך כי אם ה מלך, מלך שכתר מעל שמו. אל הפינה הנידחת הזו שכוחת האל, על הגשר מעל דרך חברון, לא יכתת את רגליו אף ארקדי גיידמק או אורי לופליאנסקי להדיח את המלך הבלתי מעורער ניקית.

יום הבלוג. כמו רבים אחרים גם אני בוחר חמישה. וזה לא קל. מראש החלטתי לוותר על הבלוגים הפופולריים והטובים. החלטתי להציג לפניכם בלוגים פחות מוכרים מהארץ ומהעולם:

1. אורית קמיר – מעידה על עצמה "אידאליסטית בלתי נלאית, משפטנית, פמיניסטית, מרצה, אוהבת מסעות, חתולים, סרטים, חברות וחברים". ואני מוסיף שהבלוג שלה נותן ביטוי לחשיבתה המרתקת, להיותה בעלת מודעות חברתית עמוקה וליכולת כתיבתה המעולה.

2. נטוש של שרון רז – הוא בלוג של ארכיטקטורה ומוסיקה, הלוקח אל השוליים, אל המבנים הנטושים ההולכים ונכחדים בערים ומחוצה להם. באמצעות ידענותו וטעמו המוסיקאלי התוודעתי למוסיקה נהדרת כמו זו למשל של דויד פרץ.

3. rebecca's space – אני לא זוכר איך הגעתי לבלוג של רבקה ואיני יודע מדוע אני ממשיך לקרוא אותו, אבל עובדה. מעת לעת אני מבקר אותה ולומד על חייה, מחשבותיה ולבטיה של האישה הצעירה הזו מסידני שבאוסטרליה המגדלת לבדה את בתה הקטנה סקרלט.

Iran Graffiti .4 – בשיטוטי בארץ ובעולם אני בוחן גם את הקירות. צרכן גרפיטי. אמנות הרחוב, הגרפיטי, עבודות הסטנסיל וכתובות קיר, אינה ממתינה לצופה שייכנס למוזיאון ולגלריה או שיפתח את העיתון והשבועון. מחד גיסא היא בוטה, משחיתה, חסרת סבלנות ולעיתים פחדנית ומאידך גיסא היא עשויה להיות חכמה, לוחמת ואמיצה. אני אוהב במיוחד דיוקנאות סטנסיל. הנה למשל גרפיטי באיראן.

Modblog .5 – היחס שלי לקעקועים ולפירסינג הוא דו ערכי – רתיעה וסקרנות. אני נוהג מזה שנים לשוטט באתרי קעקועים להתרשם, להתפעל ולהזדעזע, להכיר את האופנות והרוחות המשתנות, לנסות להבין את התופעה, את בני האדם שמוכנים לכסות את עורם לנצח באיורים וכתובות ואת אלה שמעדיפים את עור האדם על קירות הרחוב. אכן, יש דמיון מסוים בין אמן הגרפיטי לאמן הקעקועים.

על החומה המקיפה את בניין הסוכנות היהודית ברחוב קינג ג'ורג' פינת קק"ל בירושלים, הלא הוא בית המוסדות הלאומיים, מישהו ריסס בסטנסיל מילה אחת. לא חרא. לא דרעק כי אם DREK ב capital letters .

אופיו של מצעד הגאווה אינו לרוחי. הייתי מעדיף צעידה עם כרזות ודגלים ולא הפגנת מיניות מוחצנת באוירה דקדנטית. כאדם חופשי אין לי כל בעיה עם החלטתו של פרט או קבוצה לנהוג על פי טעמם הם, שאינו טעמי. אני מצפה מהחברה לקבל את השונה והאחר, לתת לו את מלוא הזכויות ואת המקום הראוי לצרכיו היחודיים. באופן דומה אני מצפה מהאחר והשונה להשלים עם הקושי של חלקים מקובעים ושמרנים בחברה לקבלם שונים ואחרים. ויותר מכך, להשלים עם העובדה שיש כאלה הרואים בהתנהגותם סטיה ורעה חולה. הניסיון של העדה החרדית והימין הקיצוני להלך אימים על מצעד הגאוה בירושלים ולנסות לשלול מאזרחים את זכותם החוקית להפגין ולצעוד, מחייב את משטרת ישראל לספק הגנה מירבית על מנת לשמור על זכויות הפרט, ולעשות כדי למנוע אלימות ולהגן על שלום הצועדים. יש בכרזת החוצות התלויה ברחובות העיר נגד המצעד, כדי התרת דמה של הקהילה ההומולסבית – "שהתורה אומרת על זה מות יומת".

מ.ב שלום,

מ.ב שלום,נתקלתי במכתבו הפומבי של מי שכנראה שבר את ליבך או הפר את אמונך, ובחר לפנות אליך בפומבי במכתב גראפיטי, שריסס בסטנסיל על דופן ארון בזק, סמוך לבית בצלאל ההולך ונבנה במרכז ירושלים. מכיוון שהמכתב גלוי לעין כל, לא זו בלבד שלא חל עליו חרם דרבנו גרשום, אלא שהוא מזמין את תגובת העוברים שבים וקוראים. אין לי כל כוונה להניא או לעודד אותך מלתת לכותב להיכנס שוב אל מיטתך (ע"ע זרעון). אני נוטל לעצמי את הזכות לשתף אותך בהרהורי בערבו של יום שהיה דחוס והמשיך להעיק. מ.ב שימי לב שאותיות שמך הן קטנות ביותר, כשליש מגודלן של יתר האותיות. הוא מיזער את שמך כל כך, עד כי אפשר להתווכח האם את באמת מ.ב או אולי חלילה א.ר ? הוא עשה אותך כל כך קטנה, לא ברורה, חסרת אופי ובעיקר נטולת כח, שאינה תופסת מקום של ממש. ולעומת זאת לעצמו נתן אותיות עבות כמעט בוטות במילים "אהבת חיי". כמה שחייו חשובים לו או מה שהוא מגדיר כאהבת חייו. כמה נפח הוא נותן לעצמו ולצרכיו. "סליחה ששברתי אמון" הוא כותב, אינו מבקש, כי אם מפריח נפיחת סליחה. סליחה על מעשה שהוא נמנע בפחדנות מלציינו במפורש (שיקרתי, גנבתי, נאפתי, בגדתי וכיו"ב), שגרם לדעתו לפגיעה באמון. באמון של מי ? שוב הוא אינו נותן לך את מה שמגיע לך באמת ! אצלו אין "אמונך" כי אם אמון, סתמי לא משוייך. הוא מתעלם לחלוטין מהתנהגותו, אינו לוקח אחריות על מעשיו אלא מבקש סליחה על התוצאה – שבירת אמונך. שימי לב כמה דקיקה יצאה לו המילה "אמון" כמה היא רופסת, יתומה ורזה. וכשהוא פולט את הסליחה המע"מית שלו, אינו משקיע אפילו בסימן קריאה ! להדגיש ! לכרוע ברך ! לומר אשמתי בגדתי ואני מבקש ממך סליחה ! אלא פולט סליחה חלושה, כאילו ששבר צלחת פיירקס לרסיסים קטנים באמצע חדרך שבנחלאות. והסוף "יש עוד מקום לתיקון ?" והנה כאן, כן מופיע סימן שאלה ! כשאינטרסים שלו עומדים על הפרק, הסימנים אינם נחסכים. האם "יש עוד מקום" הוא שואל אותך, ואני שומע אותו במו אזני מוסיף ושואל: או שמא המקום כבר נתפס על ידי מאן דהוא ? ואם יש מקום האם תאפשרי לו לעשות "תיקון". למרות שהמילה "תיקון" היא המילה היפה והחזקה ביותר בכל מכתבו, אני מטיל ספק אם הוא כתב אותה במובנה העמוק. אני מעריך שהוא התכוון דווקא למובנה הצר – תיקון כמי שרואה במה שקרה, איזה קילקול או תקלה – תאונונת שמצריכה תיקונון. התבונני בשירבוט הלא מודע, שניתז מתוך פינה חסרת רסן באחת מאונותיו. בואי נחזור אל "אהבת חיי" – שימי לב מה מסתתר מתחת למילים אלה – את רואה היטב ! כן אני יודע שעכשיו גם את רואה אותו, את הזרעון המונקי (ע"ע אל מיטתך), שמעיד כעד יחיד על הכוחות הלוחצים שהניעו אותו לכתוב אליך על דופן ארון בזק, בודד וזועק ממיטתו הריקה.

נ.ב מה דעתך על FISH ?

המפה הלבנה והגינונים הקטנים לא הצליחו להסוות את נפילת הבויאבז. זה היה מרק דגים מכובס עם כמות גדולה מאוד של זרעי תבלין תוקפניים, שניסו נואשות אך ללא כל הצלחה להציל את הכבוד האבוד של "מונא", השוכנת בבית האמנים בירושלים. ממול ישב זוג מותש, חמישים חמישים וחמש, החליפו מעט מאוד מילים, כל אחד מהם בהה בחלל המסעדה, וניסה למצוא נקודת אחיזה, משהו, רמז לימים שאינם עוד, גרגיר פלירט מזמוז קטן ליד העמוד. כלום. טומבה לה נז'ה. קמו הלכו. אפילו לא סידר לעצמו את השלייקס. כשמגבירים את המוסיקה מעמעמים מעט את האורות – רואים פחות שומעים עוד פחות. זה זמנם של החושים האחרים הריח, הטעם והמישוש. שתי הבנות (הקטנה – בעלת מחשוף גב עמוק, חגיגי, חתונתי, הגבוהה – בוגרת סדנת אסרטיביות) ביקשו לעבור מהעורף לעמדה קדומנית אל לב העשייה החברתית. המלצרית נשאה את שתי כוסות היין הלבן והובילה אותן אל היעד. הגבר שישב לבד ליד הכניסה, ממשיך לתקשר עם האורחים הקבועים. מעת לעת קם נעלם וחוזר. לא חשבתי שבלב ההסכמה הלאומית והאקטיביזם החברתי יפעל באין מפריע פושר, ואולי הוא בכלל סוכן סמוי שמחפש פרנסה, ברבוניה קטנה סרדין שדוף. מה צריך בסך הכל הבנאדם בשביל לחיות. אולי הוא סתם מתווך מוכר אינצ'ים למקומון. יאללה ביי, ביי. בשמואל הנגיד פינת נרקיס מתגלים סדקים בקונצנזוס הלאומי "במלחמה אין מנצחים " בשחור מקלטים קרבי מצד אחד ו"די למלחמת האיוולת והרצח בלבנון" בלורד נשי, מורתי היקרה, מצד שני. וככה, בעוד ששמינו מכוסים בטילים תוצרת איסלאם ובמטוסי קרב נושאי פצצות חכמות על ילדים, מעיז מישהו לפנות אל העולם ולצרוח מלוא הגרפיטי "תראו אותי" ראינו אותך, ראינו. "אני חופשי !" עונה רעו כאח לו. היה, היו היו שני חברים, אחד חייל פשוט השני.