Sub Stance

כמו שהוא בא משום מקום כך הוא נעלם. היה בו משהו מאנפף, מעקם אף או ליתר דיוק מושך חוטם, למרות שאולי לא משך בחוטמו יותר ממושכי חוטם נפוצים. הוא היה עכבר אפור שנבלע בקלות בין יתר האפורים. היה בו משהו עגום חסר שמחת חיים, כשלא היה מוטרד היה משועמם בוהה לשעה קלה, ואז משנזכר שהוא בכל זאת המנכ"ל דאג להתיז מבין שפתיו כמה משפטים נכונים, חסרי ברק שהכין מראש. כמי שסיים כמה וכמה קורסים בצבא והגיע למה שהגיע בזכות עבודה קשה ועקשנית, ידע להפגין "אסרטיביות" נטולת כריזמה וקסם אישי. עם כניסתו לתפקיד הטביע מיד חותם, הוא תלה על קירות חדר הישיבות אמרי שפר ממסוגרות, אופנה שהיתה מקובלת בלשכות המפקד בבסיסים עורפיים בשלהי המאה הקודמת. הוא שינה מספר נוהלים והגדיר סדרי עבודה חדשים, במתכוון רצה לעורר תרעומת קלה, להבהיר שיש מנכ"ל חדש. הוא המשיך להעסיק את הדובר הנפוח של קודמו, וזה פיצה אותו בהפצת תמונתו על ימין ועל שמאל ואירגן לו ראיונות והופעות בכלי התקשורת. אני מצולם\מרואיין משמע אני קיים. אלא שעכבר נשאר עכבר אפרורי ונבלע בכל רקע. הוא ידע שאת העדר מעוף וקסם אישי הוא חייב להשלים בריחוק בעמימות בהקרנת מסוייגות אנטיפטית. הוא לא היה חכם אבל קשה להגיד עליו שהיה טיפש. ההתנסחויות שלו היו חלשות והנפילות שלו לא היו קטסטרופות. היה נעדר כל השראה. הוא לא האדם שיועד לקחת את האירגון ולמנף אותו אל אופקים חדשים. יותר מכל הוא ידע שיש לו ביד הזדמנות פז שאין שניה לה – חריץ גבינה משובח, והוא ניצל אותה עד תום. הביג בוס השמן שמינה אותו, ידע שיש לו איש נאמן חייל לכל עת, העכבר היה מוכן לשבת שעות ליד דלתו. בהכנעה צייתנית הוא מילא אחר דברו של הרוסי ופיזר משרות לאנשי שלומו מדן ועד אילת, הוא הבין שעם הרוסי לא משחקים בכיפוף ידיים, ובכלל אמר לעצמו ששווה להשקיע גם ברוסי, שעוד יישב יום אחד על הכסא של הביג בוס השמן. כהונתו היתה מאופיינת בנסיעות מרובות ביותר לחו"ל. לפעמים היה נדמה שהעכבר יושב בחדרו המרווח עם הגלובוס ובוחר את היעדים המרוחקים ביותר והיקרים ביותר למסעותיו. הוא הגיע לקצווי תבל כדי "ללמוד" את הנושא שעליו הוא מופקד. כמיהתו לקחת חלק בועידות בינלאומיות לא ידעה שובע, העכבר הכבוי הפך לחבר בחוג הסילון. זה היה ברור כשמש לבכירי הארגון שהמנכ"ל שלהם מעופף, חלקם עשו מאמצים להצטרף לסוכנות הנסיעות חינם אין כסף, שנפתחה אצלם במפתיע מתחת לאף. חיים רק פעם אחת, שתה ואכול כי מחר נחזור אל חורי העכברים. ואכן, הוא סיים את כהונתו ושב מן הסתם אל חורו והחגיגה כמו כל חגיגה כנראה נגמרה.

בלונדון, ב 12 למאי 1943 , אתמול לפני 66 שנים, שמואל מרדכי (ארתור) זיגלבוים שם קץ לחייו. הוא השאיר אחריו מכתב ובו כתב:

11 במאי, 1943

לכבוד
אדון נשיא הריפובליקה הפולנית
ולאדיסלאב ראצ'קביץ'
ראש הממשלה
הגנרל ולאדיסלאב שיקורסקי

אדוני הנשיא,
אדוני ראש הממשלה,

אני מרשה לעצמי להפנות לאדונים את דברי האחרונים, ובאמצעותכם אל הממשלה הפולנית ולציבור הפולני, לממשלות ולעמים של בעלות-הברית, למצפון העולם:
מן הידיעות האחרונות שהגיעו מפולין נובע ללא צל של ספק, שהגרמנים רוצחים עתה באכזריות בלתי מרוסנת את שרידי היהודים בפולין. מאחורי חומות הגיטאות מתחוללת עתה המערכה האחרונה של הטרגדיה, שאין לה תקדים בהיסטוריה.
האחריות לפשע של רציחת הלאומיות היהודית בפולין מוטלת בראש ובראשונה על המבצעים עצמם, אך בעקיפין רובצת היא גם על האנושות כולה, על עמי בעלות הברית וממשלותיהן, אשר לא נקטו עד היום בשום מעשה ממשי בכדי לבלום פשע זה. על-ידי התבוננות פסיבית ברצח מיליונים חסרי מגן-ילדים, נשים וגברים מעונים – הם נעשו שותפים לאחריות.
עלי לקבוע שאף על פי שהממשלה הפולנית גרמה במידה רבה להתעוררות דעת הקהל בעולם, הרי היא לא עשתה די. היא לא עשתה מעשה בלתי שגרתי, שיהא הולם את ממדי הטרגדיה המתחוללת בפולין.
מתוך קרב ל- 3.5 מיליון יהודים פולנים ומכ- 700,000 יהודים שגורשו לפולין מארצות אחרות, חיו עדין באפריל ש"ז על-פי הנתונים הרשמיים של "הבונד" שהועברו על-ידי נציגות הממשלה, כ- 300,000 בלבד. והרצח נמשך.
אינני יכול לחיות ולשתוק, שעה שהולכים ונרצחים שרידי יהודי פולין, שאני נציגם.
חברי בגיטו וארשה נפלו עם נשק ביד בקרב הגבורה האחרון. לא זכיתי ליפול כמוהם, יחד עמם, אך אני שייך אליהם, לקבר ההמונים.
אני מבקש להביע במותי את מחאתי העמוקה ביותר כנגד חוסר המעש שבו העולם משקיץ, ומרשה להשמיד את העם היהודי.
אני יודע, כי אין ערך רב לחיי אדם בייחוד היום. אך לאחר שלא עלה בידי להשיג את הדבר בחיי, אולי במותי אתרום להתנערות מהפסיביות של אלה, אשר יכולים וחייבים לפעול, בכדי שעוד עתה, אולי ברגע האחרון, יוכלו להציל מהשמדה בלתי נמנעת את קומץ היהודים הפולנים החיים עדיין.
חיי שייכים לעם היהודי בפולין, ועל כן יזכה יחד עם המוני פולין לשחרור, שיינתן לו לנשום בפולין ובעולם של חירות וצדק סוציאליסטי, כגמול בעד הייסורים והעינויים הבלתי אנושיים. ואני מאמין, שפולין כזאת תקום ועולם כזה יבוא. מובטחני שהנשיא וראש הממשלה יפנו את דברי אלה לכל אלה שאליהם מכוונים, והממשלה הפולנית תפתח מיד בפעולה בתחום הדיפלומטי וההסברתי, בכדי להציל את השריד החי של יהודי פולין מהשמדה.

אני נפרד בברכה,
מכולם ומהכל שהיה יקר לי ואהבתי
ש' זיגלבוים                                    (מתוך האתר: http://www.krotman.co.il/arthur.htm)

זיגלבוים יליד 1981, נתן במכתבו הסבר למניע למעשהו הקיצוני הוא ציפה שמותו יבטא מחאה עמוקה ביותר, שמעשהו יגרום לזעזוע ושאולי בזכותו ינצלו חיי קומץ היהודים שעוד שרדו. הוא ביטא תחושת שותפות גורל, –  הצר על כך שלא "זכה" ליפול עם נשק ביד כמו חבריו בגטו ורשה, והרגיש שמקומו הוא בקבר ההמונים, ושאינו יכול "לחיות ולשתוק". זוהי הסיבה המוצהרת להתאבדותו. אלא שהחיים הם כמובן יותר מורכבים ומאחורי המניעים המוצהרים רחשו כוחות נוספים חלקם ידועים וחלקם עלומים. אין ספק, זיגלבוים במעשהו ובמכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו טבע חותם על הדרך שבה יזכר. מאמרו של דניאל בלטמן "בשליחות ללא סיכוי : שמואל זיגלבוים בלונדון (אפריל 1942 – מאי 1943) " שופך אור על אישיותו ועל התנהלותו בשנת חייו האחרונה, וניתן ללמוד ממנו על מהלכיהם של עסקני ושליחי הציבור בצל מלחמת העולם השניה.

בלונדון פעלה המועצה הפולנית הלאומית Rada Narodowa ובה הוקצו שני מקומות ייצוג ליהודים האחד ליצחק שוורצברט נציג הציונות והשני לנציג הבונד התנועה הסוציאליסטית האנטי ציונית, שמואל (ארתור) זיגלבוים. מינויו של זיגלבוים היה מינוי שנכפה על מרכז הבונד בניו יורק על ידי הפולנים, שראו בו מועמד נוח יותר מאחרים. נציגות הבונד בניו יורק ניסתה לשלוט על מהלכיו של זיגלבוים והוא נדרש להביא כל עניין ונושא לאישורם. זיגלבוים פעל בלונדון כאשר מרכז הבונד בניו יורק מצר את צעדיו ודוחף לכיווני פעולה בעלי דגש על אינטרסים מפלגתיים. עם כניסתו לתפקידו הצהיר בראיון:

"בהיותי סוציאליסט אני עומד על כך שבעיות פולין, יהודי פולין, והעולם כולו יכולות להפתר רק על פי העקרונות הסוציאליסטיים, על ידי בניית עולם חדש".  ( מתוך מאמרו של דניאל בלטמן בשליחות ללא סיכוי: שמואל זיגלבוים בלונדון אפריל 1942- מאי 1943 ).

יחסיו עם יצחק שוורצבלט היו גרועים וקרעים נוצרו בקשריו עם הארגונים היהודיים בלונדון, זאת לאחר שלא נתן יד ליצירת חזית למען יהודי פולין. מאמרו של דניאל בלטמן מתאר את הקשיים והכשלים בפעילותו של זיגלבוים לא רק בשל נוקשותו ועמדתו הפלגנית, אלא גם בשל הקו המנוכר והמנותק שהכתיב מרכז הבונד בניו יורק.  בלטמן מסכם את תקופת עבודתו הראשונה של זיגלבוים בלונדון כהצלחה בביסוס הקשרים המפלגתיים, אך בביקורת על כך שלמרות שהחלו להגיע הידיעות הקשות על המתרחש בפולין לא הצליח להפנימם והפנה את מרצו למאבקים ולסוגיות כספיות ומנהלתיות. התקופה השניה עומדת בצל התפקחותו והתפרקותו לנוכח הטרגדיה של יהדות פולין. מוורשה הגיע דו"ח קשה שנכתב על ידי ד"ר ליאון פיינר (מיקולאי) שתאר את חורבן יהדות פולין.בדצמבר 1942 הפיץ זיגלבוים את דו"ח פיינר במאות עותקים באנגלית ובפולנית. זיגלבוים שהחל להבין את גודל הטרגדיה של יהדות פולין הפנה יותר ויותר מאמצים לפעולה שכוונה להצלת יהדות פולין, הוא תאר שוב ושוב את יאושו ואת הקושי למלא את תפקידו. יאן קרסקי שליח המחתרת הפולנית שנכנס בעצמו לגטו ורשה הגיע ללונדון ואיתו מסר בעל פה מד"ר ליאון פיינר:

ברזובסקי (פיינר) אמר לי למסור לך, מר זיגלבוים, ולכל היהודים את הדברים הבאים: מסור להם, שאנו כאן מרגישים לא אחת שנאה לכל אלה שניצלו שם, מפני שאינם מצילים אותנו…אין הם עושים די. אנו יודעים, כי שם, בעולם האנושי והחופשי, אי אפשר כלל להאמין במה שמתרחש אתנו כאן, יעשו איפוא דבר אשר יכריח את העולם להאמין…אנו מתים כולנו, ימותו אף הם שם, ישימו מצור על הממשלה של צ'רצ'יל ואחרים, יכריזו על שביתת רעב, גם ימותו בשביתת רעב ולא ימושו עד שיאמינו וינקטו האמצעים כדי להציל את האחרונים שעוד נשארו בחיים. אנו יודעים, כי שום פעולה פוליטית, שום מחאות או הכרזות על הענשים אחר המלחמה לא יועילו, כל אלה לא עושים כל רושם על הגרמנים, הדבר היחידי שיכול היה דווקא לעשות רושם, ואולי גם להציל את שארית היהודים אשר יהיו עוד באותו רגע, הרי זה – כאשר יוציאו להורג מספר מסוים של גרמנים בחוץ לארץ וכן יודיעו בפומבי, שאם הגרמנים לא יפסיקו את הטבח של יהודי פולין, ייהרגו בירייה קבל עם קבוצות גדולות יותר של גרמנים" (מתוך ישראל גוטמן \ יהודי וארשה 1939-1943 הוצאת יד ושם האוניברסיטה העברית ספרית פועלים 1977)

פיינר מפיו של יאן קרסקי נשמע כועס ומאשים את הנציגים היהודיים באי נקיטת פעולה נחרצת ומספקת, הוא דרש פעולה שתזעזע את העולם. בעצם הוא ציפה לפעולה אלימה, לשימוש בטרור כאמצעי לעצור את הטבח. תגובתו של זיגלבוים לדברים אלה היתה קשה ביותר, יאן קרסקי מתאר את התנהגותו :

"…פתאום קם מן הכסא והחל מתרוצץ בחדר כחיה פצועה. כשהוא עושה תנועות שנראו לי מגוחכות, טרגיות ומצחיקות…" …"  'ובכן מה לעשות ? אינני יודע מה לעשות !  העולם השתגע ! העולם השתגע ! '  והוא המשיך לרוץ בחדר אנה ואנה 'העולם השתגע !' ".

המסר של פיינר העמיס על כתפיו הצרות של זיגלבוים נטל כבד מנשוא והגביר לבטח את תחושות האשם שלו. מצבו הנפשי בתקופה זו היה רעוע, הוא אמנם עדיין נדרש על ידי מרכז הבונד בניו יורק גם למשימות מפלגתיות, אך עיקר מרצו היה למען יהדות פולין, חילוקי הדעות בין הזרמים השונים – שבינו לבין שוורצבלט, הפכו להיות חסרי משמעות נוכח הידיעות הנוראיות שהמשיכו לזרום מפולין. בלטמן מעריך שבסוף מרץ תחילת אפריל 1943 עם הגיען של הידיעות על המרד בגטו וורשה, גמלה בליבו של זיגלבוים ההחלטה להתאבד. יצחק דויטשר היה האחרון שפגש את זיגלבוים ערב מותו ב 11 במאי 1943, התרשם משברונו ויאושו. בלטמן אינו נוגע בטרגדיה האישית של זיגלבוים – אשתו ובנו נותרו מאחור וניספו, הוא שהיה חבר היודנראט הראשון בוורשה, הצליח כנראה לצאת מפולין באמצעות רישיונות יציאה (מקוריים או מזויפים) שהונפקו לכמה אלפי יהודים ובינהם עסקני ציבור וחברי היודנראט הראשון, הרבי מגור ופמלייתו ואחרים. איננו יודעים מה היה משקל אבדן משפחתו כמניע להתאבדותו אף שלא ציין זאת במכתבי ההתאבדות שלו.

הוא בעל לב גדול, אני יודע שהלב שלו גדול. כשמישהו היה זקוק לו הוא היה יוצא אליו, ביום ובלילה, בלי להציג שאלות ותנאים. המטרה סימנה אותו והוא היה נע אליה בנחישות, כאילו שגורל הזולת עומד רק על כתפיו. כאיכר הנע אחרי המחרשה בתוך התלם, ראשו באדמה, לא מביט שמאלה וימינה ורק ריח האדמה ממלא את נחיריו ומתווה את דרכו, ללא ספקות ובלי לבטים, נע בתוך האמת הבוטה שלו ושל אבות אבותיו אותה ינק לדבריו עם חלב אימו. יש בו משהו איכרי ולא רק במידותיו אלא גם באישיותו חרוץ, נחרץ ועיקש. עולמו נחלק לטובים ולרעים, בקלות בלתי נסבלת היה עושה לו אויבים. הפקידים והבירוקרטיה היו שנואי נפשו, הסדר הטוב והנוהלים היו לו לכורח מיותר, ולא עלו בקנה אחד עם ההליכה אחר ריח הרגבים. ההתנהלות המסודרת לא תאמה את הפעולה מתוך הדחף ותחושות הבטן הארציות, את היציאה למאבק – הקפיצה לתוך המערבולת, נטילת האחריות והפעולה בשיטותיו הוא. הלב הגדול היה מוכן תמיד להתמודד במקום שבו טובים וחכמים הרימו ידיים.

מספרים עליו, שיום אחד הוזמן לחתונה של אשה צעירה. השולחנות היו ערוכים, האורחים כולם הגיעו, התזמורת התמקמה והצלם היה דרוך. הכלה שכרסה היתה בין שיניה, היתה יפה כפי שלא היתה מעולם, הרב כיחכח כבר בגרונו ורק החתן שהיה צריך להגיע הישר מן הכלא בושש לבוא. חיכו שעה וחיכו שעתיים והחתן איננו. לבסוף הגיעה הבשורה שהחתן חזר בו ואינו מתכוון להתחתן. השמועות הקשות החלו לעבור בין השולחנות ותחושת פורענות קשה ריחפה באויר. ואז הלב הגדול, נעמד על הכסא וקרא בקולו הרועם לקהל האורחים למזוג יין לכוסות. ומשמילאו כולם יין בכוסות פתח את פיו ואמר בערך כך : "נרים כולנו כוס לחיים, שקרה לנו הנס, והכלה החסודה הבחורה הטובה ניצלה ברגע האחרון, הקדוש ברוך הוא גאל אותה מידי הסרסור, הפושע הרשע ! לחיים !" הקהל הריע לחיים וכולם מחאו כף, הוא מיהר והורה לתזמורת לנגן מוסיקה שמחה, פנה לערימת המתנות נטל את המגהץ שהביא כמתנת נשואין והלך לדרכו.

לפני מספר שנים הוא נעצר. הלב הגדול נחקר והועמד לדין בהאשמות חמורות. לפני החגים ובינהם נהגתי לטלפן אליו לחזק את ידיו במאמציו להוכיח את חפותו. הוא נשמע לי תמיד בוטח בעצמו וניסה לטעת בי את ההרגשה שהסוף יהיה טוב. לאחרונה הורשע בדין. שוב טילפנתי אליו ואמרתי לו שאני אוהב אותו בלי קשר למה שבית המשפט פסק. ושוב הוא נשמע לי בוטח בעצמו, חזק כמו סלע עיקש כמו פרד, ומביט קדימה באופטימיות נחרצת. נדהמתי מהכוח והביטחון שהוא הפגין, עוצמה שהיתה בה לא רק אמונה פנימית עמוקה בניקיון כפיו, גם אם בית המשפט פסק אחרת, אלא גם משהו אטום ומנותק. הרגשתי שהוא הציב חומות הגנה שאינן מאפשרות לו לערוך חשבון נפש, להרגיש את הקטסטרופה, שהוא ממשיך ללכת בתוך התלם אחרי המחרשה בלי להביט ימינה ושמאלה ובעיקר בלי להביט בראי. לא שמעתי בקולו רעד לא הבחנתי בסדק. הוא לא מסוגל.  אלא שמה שנראה כלפי חוץ כחומה בצורה, עלול להתגלות כבועה מרוקנת. ספק רב אם הלב הגדול מוכן לרגע הזה ואם יעמוד בו.

מה הוא עוד לא אמר. למרות כל מה שהוא מעולל, אומרים עליו שהוא בעצם מתון, ושעמדותיו הן הרבה יותר פשרניות מכפי שהן נשמעות כשהן יוצאות מפיו, שהוא לא קיצוני, שהוא מפוקח ומציאותי. ואז הוא שוב פולט יורה מהמותן הצהרות כאלה או אחרות שנשמעות ממש רע. – גזעניות, בוטות פוגעניות וכוחניות. נראה שהוא אוהב מאוד להצהיר, להביע, להשמע להיות מצוטט. תוכן הדברים פחות חשוב לו, ובלבד שהוא יגרום למבוכה, להרמת גבות, לתמיהה, לפקפוק. חשוב לו להיות נוכח, מצולם, מטריד, מפתיע, מרתיע, ומביך. שהתפקיד הכי אהוב עליו הוא תפקיד הפיל בחנות החרסינה. פרובוקטור מצית סדרתי. כותרת הזויה מחליפה את רעותה. ולמרות הכל ממשיכים ללחוש שהוא בסדר, שהוא חכם, מנהיג, שיש לו כוח, שהוא מכתיב לכולם, שהוא מבין עניין. שהוא לא סתם, שהכל אצלו מכוון מתוזמן, שהוא שחקן שרואה כמה מהלכים קדימה, שהוא מציב מלכודות, תכסיסן ערמומי. שהמשטרה יושבת עליו כל כך הרבה שנים, שיש לה תמיד ביד משהו נגדו, אבל תמיד חסרה לה הראיה החותכת, שהוא שם את טובי החוקרים בכיס הקטן של העסקים שלו, שרשומים כך או אחרת, שהכספים ממשיכים לזרום ושהוא שם פס על כולם וצוחק עליהם, שכאשר הוא מחמיא להם, חוקריו אוכלים את הכובע. לתוך המילון שלו לא נכנס הביטוי פוליטיקל קורקט, אנשים משועשעים ממנו ולוקחים את הגזענות שלו בקלילות, הם אומרים, שהעמדות המסוכנות שלו הן נקודות פתיחה קודם המכירה הכללית.

אותי זה לא משכנע כלל. לי הוא נשמע מאוד לא חכם, אולי לא טיפש ממש, אבל בהחלט מטופש. אם הוא לא היה עבה וגס רוח הייתי אפילו מכנה אותו טיפשוני. האיש המפחיד הזה, הוא בעיני גזען וכסיל.

אילנה צוקרמן הלכה לעולמה.

אמנית רדיו ייחודית ונדירה, שהפכה את הקול והצליל לחומר גלם, בנתה מהם פסלי קול – יצרה שפה אישית צלולה וחודרת. אילנה צוקרמן יצקה לתוך הרדיו את המיטב המזוקק בכובד ראש, שרק אדם פרא אציל יכול. תכניות רדיו משובחות לצד הקולאז'ים, הפורטרטים "אופוס", "ברונו שולץ", "אלזה – הומאז'" ואת "בימת שיר" שהפכה אצל רבים לפעימת לב, לפינת השפיות היומית, בקולה הערב העמוק היודע, הנוגע בשיר הטוב באהבה ובכבוד. מפעלה חקוק באינספור ארועי תרבות, ספרות ושירה ובהם הפסטיבל במטולה, ובלבבות רבים.

כך כתבה אילנה צוקרמן בקטלוג שליווה את יצירתה "זמן אמיתי בחדר האטום" :

" נקודה בזיכרון מתחילה לפעום, מתחילה להתרחב להתפשט עד שהיא בולעת. מותירה אותך מפרפר כלוא בתוך קורים. זמן פנימי, כמוס, השתחרר מרקמתו התפרץ ודמם. מותיר אחריו שיבושים, הרס, מראות וקולות בערפל. הדים מתוך זמנים אחרים משכפלים את עצמם. חורגים ממקומם. הכל מתרחש בבת אחת, רץ בהול נשימה בתוך ספירלה הפורמת כל הגיון ליניארי.

מתרחש עימות בין הזכרון הכמוס המתפרץ לבין הזכרון הידוע לך, המוכר לך, לבין הזכרון הכלוא במכונת ההקלטה, בפס הקול, החומר התיעודי של הזכרון האמור להיות הזכרון האובייקטיבי, ההוכחה, המפה. אבל כאשר הוא נשלף ומפוענח מן המערכת האלקטרונית – חושני, אמורפי, מוליד משמעויות בלתי צפויות, מפולש, הוא יוצר סביבה חדשה דמיונית עד להתמיה. החושניות של הסאונד והאמורפיות שלו יוצרים סתירה כה מוזרה ההופכת את הסאונד לטעון כל כך.

מערכת חיונית של חיים אחרים – זמן אחר – פולשת אל תוך זמן חייך הנוכחי, משאירה אחריה חיבורים פרדוכסליים, הדים, ספקות, חלומות, נגיעות של אושר וחופש. חופש אפשרי רק לאחר שנגעת שוב במוות, בזמן הקטוע שאתה נושא בתוכך כמו הריון. "

אפריל 1996, מתוך קטלוג התערוכה זכרון ארוך זכרון קצר. אוצרת נלה קסוטו.

כה תחסר כאן ביננו, בבצורת, עד מאוד.

באחת ממדינות העולם, נענתה בסירוב בקשתו של יזם יהודי לקבל רישיון להוציא עיתון עברי ולהקים תיאטרון עברי. ארגונים יהודיים שונים טענו שזו דוגמא לדיכוי תרבותי, להעדר חופש ביטוי ולפגיעה בזכויות האדם. מוסדות יהודיים יתכנסו לישיבות דחופות, ויחפשו כל דרך לבטל את רוע הגזירה ולנסות לשכנע את ראשי המדינה לחזור בהם מסירובם ולהעניק את הרישיון להוצאת העיתון העברי ולהקמת התיאטרון.

האירוע הנ"ל התרחש כאן בישראל עם הקמת המדינה. מרדכי צאנין סופר ועיתונאי אידי ביקש רישיון להפוך את השבועון "לעצטע נייעס" (חדשות אחרונות) לעיתון יומי. משרד הפנים הישראלי סירב. ממשלת ישראל ראתה ביידיש שפה גלותית ואוייב העברית שאין לעודד את השימוש בה. התנגדותה הנחרצת לעיתון היומי האידי נמשכה תשע שנים. רק אחרי מאבק ממושך עלה בידי צאנין לקבל בשנת 1957 את הרישיון המיוחל. בנוסף לכך, הוטל איסור מטעם הצנזורה (שמה הרשמי היה המועצה הציבורית לביקורת סרטים ומחזות) על הופעות תיאטרון בשפת היידיש, ובית המשפט המחוזי אף קנס שחקן תיאטרון יידי ב 20 לירות על שהפר צו על תנאי שאסר על התיאטרון היידי להמשיך ולפעול.

אלה המתגעגעים למדינת ישראל הצעירה והיפה זורים חול בעיננו. אכן, היו במדינה הצעירה מפעלים מרשימים והישגים מפוארים. אך אי אפשר להתעלם מהחלקים האחרים. – המדינה הצעירה ומנהיגיה נהגו בעריצות. הפליטים שהגיעו לישראל ממחנות הריכוז וההשמדה באירופה והעולים שנעקרו מקהילותיהם בארצות המזרח, הגיעו לישראל כאל חוף מבטחים, אלא שכאן חוו השפלה ודיכוי. דוד בן גוריון וממשלתו נהגו בהם כ"באבק אדם", כבכאלה שהלכו "כצאן לטבח" – כבנחותים. נעשה ניסיון אלים ושיטתי למחוק את תרבותם, מסורתם, שפתם ושמותיהם. הם נדרשו להיטמע בתוך כור ההיתוך ולעקור מתוכם את לב זהותם.
מרדכי צאנין מייסד ועורך ה"לעצטע נייעס" הלך ב 4 בפברואר לעולמו והוא בן 103. צאנין פרסם עשרות ספרים ובינהם את המילון השלם עברי-יידיש ויידיש-עברי. תרומתו ומאבקו למען היידיש במדינת ישראל היו צריכים לזכות אותו בפרס ישראל.