Sub Stance

גזען.

מ.ב שלום,

מ.ב שלום,נתקלתי במכתבו הפומבי של מי שכנראה שבר את ליבך או הפר את אמונך, ובחר לפנות אליך בפומבי במכתב גראפיטי, שריסס בסטנסיל על דופן ארון בזק, סמוך לבית בצלאל ההולך ונבנה במרכז ירושלים. מכיוון שהמכתב גלוי לעין כל, לא זו בלבד שלא חל עליו חרם דרבנו גרשום, אלא שהוא מזמין את תגובת העוברים שבים וקוראים. אין לי כל כוונה להניא או לעודד אותך מלתת לכותב להיכנס שוב אל מיטתך (ע"ע זרעון). אני נוטל לעצמי את הזכות לשתף אותך בהרהורי בערבו של יום שהיה דחוס והמשיך להעיק. מ.ב שימי לב שאותיות שמך הן קטנות ביותר, כשליש מגודלן של יתר האותיות. הוא מיזער את שמך כל כך, עד כי אפשר להתווכח האם את באמת מ.ב או אולי חלילה א.ר ? הוא עשה אותך כל כך קטנה, לא ברורה, חסרת אופי ובעיקר נטולת כח, שאינה תופסת מקום של ממש. ולעומת זאת לעצמו נתן אותיות עבות כמעט בוטות במילים "אהבת חיי". כמה שחייו חשובים לו או מה שהוא מגדיר כאהבת חייו. כמה נפח הוא נותן לעצמו ולצרכיו. "סליחה ששברתי אמון" הוא כותב, אינו מבקש, כי אם מפריח נפיחת סליחה. סליחה על מעשה שהוא נמנע בפחדנות מלציינו במפורש (שיקרתי, גנבתי, נאפתי, בגדתי וכיו"ב), שגרם לדעתו לפגיעה באמון. באמון של מי ? שוב הוא אינו נותן לך את מה שמגיע לך באמת ! אצלו אין "אמונך" כי אם אמון, סתמי לא משוייך. הוא מתעלם לחלוטין מהתנהגותו, אינו לוקח אחריות על מעשיו אלא מבקש סליחה על התוצאה – שבירת אמונך. שימי לב כמה דקיקה יצאה לו המילה "אמון" כמה היא רופסת, יתומה ורזה. וכשהוא פולט את הסליחה המע"מית שלו, אינו משקיע אפילו בסימן קריאה ! להדגיש ! לכרוע ברך ! לומר אשמתי בגדתי ואני מבקש ממך סליחה ! אלא פולט סליחה חלושה, כאילו ששבר צלחת פיירקס לרסיסים קטנים באמצע חדרך שבנחלאות. והסוף "יש עוד מקום לתיקון ?" והנה כאן, כן מופיע סימן שאלה ! כשאינטרסים שלו עומדים על הפרק, הסימנים אינם נחסכים. האם "יש עוד מקום" הוא שואל אותך, ואני שומע אותו במו אזני מוסיף ושואל: או שמא המקום כבר נתפס על ידי מאן דהוא ? ואם יש מקום האם תאפשרי לו לעשות "תיקון". למרות שהמילה "תיקון" היא המילה היפה והחזקה ביותר בכל מכתבו, אני מטיל ספק אם הוא כתב אותה במובנה העמוק. אני מעריך שהוא התכוון דווקא למובנה הצר – תיקון כמי שרואה במה שקרה, איזה קילקול או תקלה – תאונונת שמצריכה תיקונון. התבונני בשירבוט הלא מודע, שניתז מתוך פינה חסרת רסן באחת מאונותיו. בואי נחזור אל "אהבת חיי" – שימי לב מה מסתתר מתחת למילים אלה – את רואה היטב ! כן אני יודע שעכשיו גם את רואה אותו, את הזרעון המונקי (ע"ע אל מיטתך), שמעיד כעד יחיד על הכוחות הלוחצים שהניעו אותו לכתוב אליך על דופן ארון בזק, בודד וזועק ממיטתו הריקה.

נ.ב מה דעתך על FISH ?

לטפס במעלה הדרך ולהפנות את הגב לשקיעה.

במוסף תרבות וספרות של הארץ מיום 1 בספטמבר 2006, כותב אחד ב"צ במדורו "יומן" מאמר הנושא את הכותרת "במותגים לא יוצאים למהפיכה". חבל שעורך המוסף בני ציפר לא קרא אליו לפינה שקטה, הרחק מעין אדם, את ב"צ ולחש לאוזנו על מנת שלא להלבין את פניו ברבים : " שמע בץ, צר לי, מאמרך בלשון המעטה, לא ראוי לפרסום". בץ היה אולי מאדים, רוקע רוטן ומתהפך בלילה שלאחר מכן על יצועו, אך החרפה היתה נחסכת. אך מכיוון שהעורך התרשל בתפקידו ולא שלח את מאמרו של בץ למגרסה, ראוי שהוא העורך ישא ולו במקצת חרפתו של הבץ. ומכיוון שנכנסנו לעידן "הנשיאה באחריות" אולי הוא העורך  יתהפך מעט על יצועו, וכך יצא ידי חובתו. במאמרו הנ"ל, חושד בץ בפרופ' דן יעקבסון שפנה לדויד גרוסמן מעל דפי עיתון "הארץ" וקרא לו לשאת דברים בעצרת מתוכננת של השמאל כ"קישוט אינטלקטואלי" – "מאותו טעם שמארגני עצרות שלום של השמאל איוו להם מאז ומעולם סופרים שהם מותגים יוקרתיים". ומי הוא הסופר הישראל אליבא דבץ אם לא "מוכר ספרים" ש"אין לו פנאי להומניזם שאין רווח בצדו". אני מתאפק ולא נגרר לניתוח מקורות תיסכוליו האפשריים והסתבכותו של הבץ. אבל אשאל בעדינות : "בץ, אתה מכאן ? אתה חי ביננו ? " שמעת על "הזמן הצהוב" ? מה אומר לך "נוכחים נפקדים" ? או "המוות כדרך חיים" ? בץ, היית כאן ביננו כשדויד גרוסמן יחד עם הסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושע כינסו בעיצומה של המלחמה מסיבת עיתונאים ודרשו בקול גדול, להענות להצעת הפסקת האש ? היית כאן ? לי אין ספק שהשפעתה של קבוצת הסופרים ואנשי הרוח היא בעלת משקל על מקבלי ההחלטות ועל הציבור, ומי יודע לאיזה עברי פי פחת ושפל נורא היינו יורדים לולא היו אנשי הרוח שוחרי השלום עומדים בשער. ממש מעל המאמר של ב"צ מופיעה במסגרת הודעה קצרה על מותו של הסופר המצרי חתן פרס נובל נגיב מחפוז, ההודעה אינה חתומה, אך טביעת אצבעותיו של ב"צ ברורות. והנה המאמר וההודעה הנ"ל, באורח פלא מתכתבות זו עם זו. בעוד שהסופרים הישראלים הם "מותגים יוקרתיים" שבץ מעיד על פועלם: "לא שמעתי שיצאה משם בשורה אמיתית מלבד הבלה-בלה הרגיל." הרי כשמדובר בנגיב מחפוז הוא מוגדר "שריד אחרון בעולם לסופרים נביאים" "בכתיבתו הוא היה גם אולי אחרון הסופרים בוני הקתדרלות, ששאפו להקיף ביצירתם את החיים כולם"…"אוהד גדול של תהליך השלום הישראלי מצרי ולא חזר בו מכך…" כמה רוחב לב קתדרלי וכבוד ויקר שם, וכמה צרות עין פה.

ועוד הערה לעורך : גם אם אתה חולק על דעתי וניצב לצידו של ב"צ, היה ראוי לדעתי לדחות את פרסום המאמר עד לתום שלושים ימי אבלו של דויד גרוסמן.

עמי העולם הם במידה זו או אחרת קורבנותיהם של מנהיגים וראשי מדינות שלא מצליחים למנוע מלחמות. כאשר מדינות נכנסות למצב של לוחמה יש לראות בכך ביטוי מובהק לקוצר ידם של המנהיגים. המלחמות הם כשלונם, בלי כל קשר לתוצאות המלחמה. לפיכך, ראוי שמנהיגים שמובילים את עמיהם למלחמה ("צודקת" ככל שתהיה) יתפטרו מתפקידם לצמיתות. המלחמות אינן יתומות – מאחורי כל מלחמה עומדים ראשי מדינה כושלים. 

אז נקים ועדת חקירה. והטלויזיה תצלם. והועדה תשב. ויוזמנו עדים. ויפרשו מפות. והטוקבקיסטים יטקבקו. ויוגשו מסמכים. ויוגשו המלצות. והעתונים יצטטו. ויוסקו מסקנות אישיות. ויתפטרו. ויתמנו. והטלויזיה תסקר. ודו"ח הועדה יכרך. וימסר לנשיא. ולצידו יהיה דו"ח חסוי. והעתונים יכתבו. ויוציאו ספרים ויעלו זכרונות. ויטענו שדמם נשפך. ויכו על חטא. והטלויזיה כבר לא תשדר. והעיתונים כבר לא יכתבו. והטוקבקיסטים ישכחו על מה בכלל טיקבקו. היינו כבר במקום הזה. ועדת אגרנט כבר ישבה. ומבקרי המדינה הוציאו דוחות קשים והתריעו וחשפו. וכתבו. והעיתונים פרסמו. ובהרחבה. ואפילו הדגישו. ובטלויזיה אמרו שהדו"ח חמור במיוחד. ושהמבקר היה נחרץ בקביעותיו. ויו"ר הכנסת הרצין. ולחץ את ידו. ושניהם כירסמו ביסקוויט. והנהנו ומלמלו. ואפילו הבטיחו. ויש מחויבות. והדבר בדמנו. עתיד ילדינו. קדושת החיים. וביטחון המדינה.                                                                                תרשמו בגוגל "דו"ח מבקר המדינה" ותוך דקות תגיעו כמוני למשל לדו"ח שנתי 56א שבו המבקר עוסק "בהיבטים במיגון אישי ובמיגון רכב". מתברר שהמבקר ביקר אך משבדק את תיקון הליקויים התברר ש : "נמצאו פערים משמעותיים בין המצב בפועל, על פי ממצאי ביקורת המעקב, לבין הדיווחים על תיקון הליקויים כפי שהועברו למבקר המדינה בדיווח משרד הביטחון" או בשפה אחרת משרד הביטחון ניסה להוליך שולל את מבקר המדינה ולהציג מצג שוא כאילו הליקויים תוקנו. מדובר בין היתר באפודי מגן נגד קליעים, האמורים לספק הגנה ללוחמי צה"ל. מתברר שכבר לפני שנתיים מצא המבקר שכמות האפודים נמוכה ב 13% מהתקינה של צה"ל. "הועדה לעינייני ביקורת המדינה של הכנסת החליטה  שלא להניח פרק זה במלואו על שולחן הכנסת, ולפרסם רק את תקציר הפרק ואת הסיכום שלו, לשם שמירה על ביטחון המדינה, בהתאם לסעיף 17 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח – 1958 [נוסח משולב]". לך תדע, מה עוד לא היה תקין ואיזה ליקויים נוספים לא תוקנו. אפשר רק לדמיין, שהליקויים הנוספים היו כה חמורים עד שהועדה לביקורת המדינה ראתה בפירסומם סיכון של ממש לביטחון המדינה. זו דוגמא לכך שביקורת וחקירה אינן ערובה לשינוי. מי שתולה תקוות בשיפור מצבנו כתוצאה מפרסום דוחות של ועדות חקירה וביקורת, תמים.

הנה מונחים לפנינו מאמרים ודברי פרשנות, עדויות מן החזית וסקירות מומחים מהעורף וכולם כל כך נבונים, חכמים, שנונים ויודעים להציב את סימן השאלה במקום הנכון. ובהחלטיות מתריסה להדגיש בסימן קריאה את הקביעה שאין עליה ערעור. וכולם מזהים את הכשלים והמחדלים, וזה לא יתכן ואיך בכלל הם נרדמו בשמירה והפקירו אותנו, ולא סיפרו לנו שהטילים וטענו שאפשר בכלל לקצר את שרות החובה ולוותר על חלק ניכר מהמילואים. ומרוב שכולם יודעים כה טוב ומצביעים בבירור על האחראי והאשם וההססן והלא מקצוען וזה שאינו מנוסה, ומרוב מנתחים, פרשנים, מדווחים, פורסי מפות ומקפלי מצעים, מחוללי בחירות, סוקרים, חוזים, מרוב עצים לא רואים את הדב ולא רואים את היער. ויש נשבעים שראו במו עיניהם את הדובים ונגעו במו ידיהם ביער. עתה משהגיעה עת צחצוח החרבות, והיות ש"אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה" ירבו אצלנו חורצי הסכינים לצד הלשונות המתפתלות. והכאב ימשיך להיות גדול והוא ילך ויתכנס לתוך החדרים הקטנים מוגפי התריסים ויספג לתוך הכרים והכסתות, הרחק מעיננו. אנחנו נבחר שוב להרצין מבט ובחולצה לבנה לקרוא פעם בשנה "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד". ולא נחסוך במילים. מילים.

"משה, אורי שלנו נהרג בלבנון" – חמשת המילים האלה שאמר לי אביו בטלפון ביום ראשון עם שחר, יחבטו בי לעד.
מאז אני שם.
היום נערכה הלווייתו וכל מילותי אבק.

כל ראשי הממשלה האחרונים ידועים בחיבתם לאנשים עשירים ביותר. החברות האמיצה בין ראשי מדינה לבין אילי הון בארץ וברחבי תבל אינה מסתכמת בהחלפת דעות, שיחות נפש לתוך הלילה וטפיחות שכם, אלא שזורה גם ביחסי עובר ושב, הלוואות גישור על מים סוערים ופיקדונות תן לי ואשמור לך, כי אנחנו מאותו הכפר, הגלובלי. קשרי שלטון והון נבנים על בסיס אינטרסים משותפים – המדרגות הנושאות פוליטיקאים במסעם אל עבר כיסאותיהם, מרופדים בשטיחים עבים. שטיחים אלה מיועדים גם להקל עליהם את מכאובי הפרידה, כאשר הבוחרים או נסיבות יבעטו אותם מלשכותיהם ומכל המדרגות אל המדבר הפוליטי הזמני. אנשי הון וממון רב מהווים את קבוצת ההתייחסות של מנהיגנו, לקבוצה זו מרגישה ההנהגה מחויבות ונאמנות, ואליה היא קשורה, כפופה או ממולכדת. תפיסת העולם של ההנהגה הישראלית  אינה מונעת עוד ממחויבות חברתית. שלום הציבור ובריאותו אינם מעניינים את ההנהגה הישראלית העכשווית. "הנושא החברתי" הוא מותג בחירות ותו לא. לכן, אין כל הפתעה בהתנהגות הממשלה כלפי העורף וצרכיו. משרדי הממשלה נושאים באחריות מוגבלת ביותר לבריאותו, שלומו ורווחתו של הציבור בימים כתיקונם. שרותי הבריאות, הרווחה והשיקום רחוקים מלבטא דאגה לאיכות חייו של האזרח. ולכן, אין להיות מופתעים שגם בעת מלחמה אין הממשלה מרגישה אחראית כלפי אזרחיה, בין אם אלו משפחות שנאלצו לפנות את בתיהם המותקפים ברקטות ובטילים, ובין אם הם אזרחים חולים, ומוגבלים שנותרו מאחור, זנוחים ועזובים במקלטים ובדירותיהם, ללא אספקת מזון, תרופות ותמיכה נפשית. ההממשלה מפקירה אותם לחסדי עמותות, גאיידמקים ומתנדבים. הזקן, הנכה, העני וחסר הישע אינם חלק מהמשחק הפוליטי, הם חסרי כוח השפעה ולכן אינם מעניינים את מקבלי ההחלטות. יתרה מזאת, כקהל בוחרים, הם נמצאים באופן מסורתי בכיסו של המועמד חובב העשירונים העליונים. למחרת הבחירות הם מיותרים ודחויים. בימים הראשונים למלחמה הופיעו התבטאויות שאמרו, שהעורף הוא שיקבע את מהלך המלחמה…כל כך הרבה דימיון להתבטאות האומללה של הנשיא אפרים קציר על מלחמת יום הכיפורים "כולנו אשמים". העורף הזנוח חסר המקלטים ואמצעי מיגון כנגד טילים ורקטות שלא זכה לקבל מהממשלה סיוע נאות בעת מלחמה, ישא בתוצאותיה וישלם כרגיל את הוצאותיה.

כל שוחרי השלום סופגים שוב מהלומה. ביקור סאדאת בירושלים, חתימת חוזי השלום עם מצרים וירדן, כמו גם ימי התרוממות הרוח והתקוה הגדולה שזרחה עלינו לשעה קצרה מאוסלו, נראים היום כחזיון תעתועים. הסכם הפסקת האש המסתמן, יפסיק את הקרבות בגבולנו הצפוני, עד להתלקחות הבאה. היום יותר מתמיד ניתן להניח שבשדה הקרב הבא יככב נשק תלול מסלול שיכוון אל העורף האזרחי, ושמדינות תפעלנה ארגונים טרוריסטיים, שינהלו מלחמות גרילה ופעולות חבלה כדי לקדם אינטרסים פוליטיים, כלכליים ודתיים. ישראל חייבת לחזק את צבאה לצייד ולאמן אותו היטב ולבנות יחידות מיוחדות ללוחמה בטרור. העולם החופשי חייב להשקיע משאבים בפיתוח אמצעים לסיכול, ניטרול ושיבוש פעולת אמצעי לוחמה וכלי משחית. מיטב הכוחות והמוחות יופנו למציאת הדרך המודרנית לכתת חרבותם לאתים. כאשר טיליהם ורקטותיהם יהפכו בעת מעופם לאבק, נוכל גם לומר לא ישא גוי אל גוי חרב. לצד פרס נובל לשלום יהיה נאה אם יוענק פרס נובל להשחתת כלי משחית.

" נמנע ת. 2. שאינו מביע את עמדתו המחלטת, שאינו משתתף בהכרעה לכאן או לכאן " מילון חדש אברהם אבן-שושן 1965.

הקבינט קיים היום ישיבה וקיבל החלטה להרחיב את הלחימה לתוך עומק לבנון עד הליטאני ואף מעבר לו. ההחלטה התקבלה ברוב של 9 בעד ושלושה נמנעים -שמעון פרס, אופיר פינס ואלי ישי. יש מצבים שבהם נבחר נושא תפקיד אינו יכול להרשות לעצמו שלא לקבל החלטה, ועליו להכריע. לא ראוי, שמנהיג נבחר, חבר קבינט הנדרש לקבל החלטה האם ללכת למהלך צבאי בעל השלכות מרחיקות לכת או להימנע ממנו, יתחמק מהתפקיד שהוטל עליו. מנהיג, שבעת מלחמה, כמו ברגעים אחרים בחיים שבהן חייבים להחליט, לא עושה את המוטל עליו, ראוי שלא ימצא בעמדת קבלת ההחלטות. נכון יעשו השרים פרס, פינס וישי אם יתפטרו מהקבינט.

בעת הלוויתו של סמל יהודה גרינפלד שנפל בכפר גלעדי, בחרה אחותו שושי להפוך את הרגע הנורא בחיי אדם – אבדן היקר לו מכל להפגנה פוליטית. מצלמות הטלוויזיה הסוקרות את הלוויות הנופלים רגישות מאוד לכאב המשפחה ונוהגות על פי העקרון, שאין אדם נתפס בעת צערו ושאין מתווכחים עם הורים ובני משפחה שכולים, וטוב שכך. קריאתה "אני מתחננת לפני כל החברים שלך, ולפני כל הכתומים, תחזרו עכשיו הביתה". פנייתה לחיילים מתנגדי הנסיגות מהשטחים הכבושים בעזה ובגדה, לנטוש את הלחימה שנמצאת בעיצומה ולסרב לשרת בצה"ל, ראויה לגינוי.