על צרות עין
נכתב בתאריך 1 בספטמבר 2006 מאת משה קרוןבמוסף תרבות וספרות של הארץ מיום 1 בספטמבר 2006, כותב אחד ב"צ במדורו "יומן" מאמר הנושא את הכותרת "במותגים לא יוצאים למהפיכה". חבל שעורך המוסף בני ציפר לא קרא אליו לפינה שקטה, הרחק מעין אדם, את ב"צ ולחש לאוזנו על מנת שלא להלבין את פניו ברבים : " שמע בץ, צר לי, מאמרך בלשון המעטה, לא ראוי לפרסום". בץ היה אולי מאדים, רוקע רוטן ומתהפך בלילה שלאחר מכן על יצועו, אך החרפה היתה נחסכת. אך מכיוון שהעורך התרשל בתפקידו ולא שלח את מאמרו של בץ למגרסה, ראוי שהוא העורך ישא ולו במקצת חרפתו של הבץ. ומכיוון שנכנסנו לעידן "הנשיאה באחריות" אולי הוא העורך יתהפך מעט על יצועו, וכך יצא ידי חובתו. במאמרו הנ"ל, חושד בץ בפרופ' דן יעקבסון שפנה לדויד גרוסמן מעל דפי עיתון "הארץ" וקרא לו לשאת דברים בעצרת מתוכננת של השמאל כ"קישוט אינטלקטואלי" – "מאותו טעם שמארגני עצרות שלום של השמאל איוו להם מאז ומעולם סופרים שהם מותגים יוקרתיים". ומי הוא הסופר הישראל אליבא דבץ אם לא "מוכר ספרים" ש"אין לו פנאי להומניזם שאין רווח בצדו". אני מתאפק ולא נגרר לניתוח מקורות תיסכוליו האפשריים והסתבכותו של הבץ. אבל אשאל בעדינות : "בץ, אתה מכאן ? אתה חי ביננו ? " שמעת על "הזמן הצהוב" ? מה אומר לך "נוכחים נפקדים" ? או "המוות כדרך חיים" ? בץ, היית כאן ביננו כשדויד גרוסמן יחד עם הסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושע כינסו בעיצומה של המלחמה מסיבת עיתונאים ודרשו בקול גדול, להענות להצעת הפסקת האש ? היית כאן ? לי אין ספק שהשפעתה של קבוצת הסופרים ואנשי הרוח היא בעלת משקל על מקבלי ההחלטות ועל הציבור, ומי יודע לאיזה עברי פי פחת ושפל נורא היינו יורדים לולא היו אנשי הרוח שוחרי השלום עומדים בשער. ממש מעל המאמר של ב"צ מופיעה במסגרת הודעה קצרה על מותו של הסופר המצרי חתן פרס נובל נגיב מחפוז, ההודעה אינה חתומה, אך טביעת אצבעותיו של ב"צ ברורות. והנה המאמר וההודעה הנ"ל, באורח פלא מתכתבות זו עם זו. בעוד שהסופרים הישראלים הם "מותגים יוקרתיים" שבץ מעיד על פועלם: "לא שמעתי שיצאה משם בשורה אמיתית מלבד הבלה-בלה הרגיל." הרי כשמדובר בנגיב מחפוז הוא מוגדר "שריד אחרון בעולם לסופרים נביאים" "בכתיבתו הוא היה גם אולי אחרון הסופרים בוני הקתדרלות, ששאפו להקיף ביצירתם את החיים כולם"…"אוהד גדול של תהליך השלום הישראלי מצרי ולא חזר בו מכך…" כמה רוחב לב קתדרלי וכבוד ויקר שם, וכמה צרות עין פה.
ועוד הערה לעורך : גם אם אתה חולק על דעתי וניצב לצידו של ב"צ, היה ראוי לדעתי לדחות את פרסום המאמר עד לתום שלושים ימי אבלו של דויד גרוסמן.
