Sub Stance

זה היה בוקר מוקדם של יום חג לפני יותר משלושים שנה. צעדתי בבולבאר סן ז'רמן דה פרה לכיוון כיכר מובר. הרחוב היה ריק מאדם, החנויות היו סגורות, אפילו בעלי הכלבים לא ירדו טרוטי עיניים למסלולם הקבוע. מדי פעם חלפה מכונית בנסיעה מהירה. ראיתי אותו מרחוק. קשה לטעות בזיהוי הליכתו המוכרת. כבר ניפגשנו, ללא ספק. ככל שהתקרב עלה במוחי שמו של ראש מטה פיקוד צפון. מוזר, בבולבר סן ז'רמן אני ורמ"ט צפון על מגרש המסדרים. הורדתי מיד את הרעיון המטופש להזדקף ולהצדיע לו, אבל מה שנותר ממנו היה חיוך על פני. שנינו לא עשינו עניין רב, ואיני יכול להישבע שגם על פניו היה חיוך קטן. יתכן שגם במוחו עלתה מחשבה שאני רוברט דרייפוס הצועד מולו ברחוב הריק בבקר החג וכשהתקרבתי התברר לו שאני קרון מפלוגה ד בגדוד 13.  כשחלף על פני לחשתי בתדהמה "ז'אן פול בלומונדו". לא רמ"ט צפון ולא מח"ט זה היה ז'אן פול בלמונדו. רק שנינו ברחוב הרחב והריק. כמובן שלא הסתובבנו לאחור. ווטרנים לא פונים לאחור היעד הוא העתיד. כך אזכור את פגישתי עם ז'אן פול בלמונדו, שהלך אתמול לעולמו.

שניהם עולים לאוטובוס מרמילוי. היא פוקדת "שב שם". הוא מתיישב. היא ממול עם העגלה. מכנסי הסטראצ' שלה גבוהים והחולצה פרחונית. פוקחת עליו עין. הוא בחאקי. הכל חאקי. גם המכשיר באוזן חאקי והשיניים. עור פניו דק. ברגע הראשון נראה בוהה, אחר כך נדלק זיק פרחחי. כשהיא מפנה את הראש אל החלון הוא מנצל הזדמנות ואומר לי : "אוטו יהיה לי כבר בגילגול הבא". מחייכים. היא מבינה שברגע של היסח דעת, כשמבטה נדד אל הרחוב הנשקף מבעד לחלון, הוא כבר פתח את הפה. מזעיפה פנים. הוא מפנה את ראשו אלי, לא אומר מילה, העין הקשישה שכבר ראתה הרבה בחיים מפתיעה ושולחת קריצה. החיוך הקטן שלו סימן שקלט את הנהון הראש שלי.

אוטו כבר יהיה לי בגילגול הבא

רישום באייפד באמצעות אפליקציית Brushes

אוטו יהיה לי בגלגול הבא

האנדרטה בברלין לזכר יהודי אירופה שניספו בשואה משתרעת על פני 19,000 מ"ר. עלותה עפ"י הויקיפדיה 25 מיליון יורו. והיא מורכבת מ 2,711 קוביות בטון אפורות בגבהים שונים בשורות היוצרות שתי וערב. אין טקסט מילולי המלווה את האנדרטה, מתאר אותה או קורא לה בשם.

לפני שלושה ימים, פסעתי בתוכה והצלחתי להרגיש את הרצון להיחלץ מתוכה, לחוש חלק שעשועי מבוכי, להסתקרן ממפגשים עם אנשים שלפתע מופיעים ומיד נעלמים ולהתפעם מכמות המבקרים המשוטטים בה.

כשיצאתי ממנה עמדתי וצפיתי בקבוצת תיירים שנכנסה לתוכה. זוית התצפית שלי היתה אלכסונית והמראה של קבוצת אנשים שנבלעה אט אט, עד שנעלמה לחלוטין בים המצבות היה עוצר נשימה. האפקט הבולע את בני האדם המעלים אותם עובד היטב. אחר כך ראיתי שלושה גברים שצעדו ברחוב עם מזוודות גלגלים ונכנסו לתוכה גוררים מאחוריהם את הטרולים. האם הם ידעו לאן הם נכנסו ? האם הם הבינו משהו כאשר יצאו ? פם ושם יושבים או משתרעים צעירים על קוביות הבטון. אחרים משחקים במשחקי מבוך או תופסת ונשמעים קולות צהלה וצחוק.

האנדרטה חזקה. אבל יש לי ביקורת על גודלה, על הצורך להנציח יהדות אירופה שאבדה בשואה, את האסון הנורא באמצעות אנדרטה ענקית. נכון ש"אין מילים לתאר" אבל הגודל העצום אינו פתרון ראוי. גם הסכום הדמיוני שהיה כרוך בהקמתה והעלויות הנוספות שיהיו כרוכות בהחזקתה, יש בהם משהו שאינו הולם. ובנוסף לכל אלה חסר שילוט עם שם לאנדרטה. הציפיה שאנשים שיעמדו מול יער קוביות הבטון או יתהלכו בתוכו יבינו לאן הגיעו, היא מעט מנותקת מעם. ודווקא העם הזה ראוי שישמע את המילים המפורשות והישירות.

אתמול ביקרנו במוזיאון לצילום של צלם האופנה הנודע הלמוט ניוטון . עירום נטול עירום. תערוכה קלילה ציצית, צילום לא מאתגר, חביב נעים. לפעמים מסקרן. כשעמדתי לפני דלת הכניסה למוזיאון בדרכי החוצה, ראיתי בעדה מחוץ למוזיאון, זוג משוחח. מראה הגבר עורר בי דחף לצלמו, הוא היה רזה, לראשו רעמת שיער בנגוריונית מקורזלת, מראה פניו מוקיוני, מסקרן רב הבעה. הוצאתי את המצלמה ונערכתי לקראת צילום. סדרן במוזיאון מאחורי גבי אמר שאסור לצלם. מכיוון שלא היתה לי באותו רגע כוונה לצלם בתוך המוזיאון המשכתי בשלי. הוא שוב הרעים שאסור לצלם. עניתי לו או.קי להרגיעו, והמשכתי לכוון את המצלמה לעבר הזוג. ואז לפתע אני מגלה את הסדרן עומד מולי וחוסם את קו הראיה שלי, כועס אדום וקפוץ שפתיים, ועוד רגע עומד להכות בי. לא היה עם מי לדבר, ובינתיים גם הזוג, אובייקט הצילום שלי, עזב את המקום. כמעט קיבלתי מכות בגרמניה. סדר זה סדר וחוק זה חוק.

היום הגענו לבית הקברות היהודי, החלטנו להיכנס פנימה, בית קברות יהודי באירופה הוא מקום. מעבר להיותו מקור היסטורי, חברתי ותרבותי, הוא מקום שמעורר אצלי את דחף החיפוש. חיפוש קרובים, הקשרים מראי מקום. גם כשאני עובר ברובע שהיה פעם יהודי, אני נדחף לחפש את הסימנים שהותירו המזוזות במשקופים. אני לא משקיע הרבה בחיפושים האלה אבל הם חלק מהדרך שבה אני מתבונן סביבי, שם. לך תבין. בכניסה לבית הקברות, ניצבה שוערת גרמניה שחילקה כיפות. נכנסתי וסימנתי לה שאין לי צורך בכיפה, שזה בסדר. היא הזעיפה פנים הושיטה את היד בתנועה נמרצת והראתה לי את הדרך החוצה – ראוס (RAUS) ! או כיפה או החוצה. ראוס !

אני חושב שלא אופייני לי בימים כתיקונם להיכנס לעימותים כאלה כמו שהיו לי במוזיאון הלמוט ניוטון ובבית הקברות. אבל זה קרה לי, נכנסתי ובמידה רבה גם יצרתי את המצבים האלה, חלק מסוים בי בחר להיות לא ממושמע לחרוג ולהתעמת עם שומרי הסף.

חלום – רבקה מיכאלי עורכת איתי ראיון על עבודתי. בעוד שבשיחה מוקדמת היא גילתה גישה אוהדת, הרי שבאולפן פני הדברים השתנו לחלוטין, היא היתה קצרת רוח וקטעה את דברי מיד בתחילתם ושידרה עוינות, במחאה על כך עזבתי את הראיון ונטשתי את האולפן. רבקה מיכאלי כעסה מאוד, הודיעה לי שנהגתי לא כהלכה כשבחרתי באקט קיצוני מאוד, ושהייתי יכול להביע את אי שביעות רצוני בדרך אחרת. החלטתי לגשת אליה ולהתנצל. נסעתי לאולפן עם אחי שנראה כמו תלמיד תיכון. הוא חיכה לי מחוץ לבניין. נכנסתי לחדרה ואמרתי לה שרשמתי לפני את הערתה ואקח את הדברים לתשומת לבי. שוחחנו על דא ועל הא וישרנו ביננו את ההדורים. כשיצאתי מהאולפן לא מצאתי את אחי. חיפשתי אותו בסביבה ולבסוף מצאתי אותו ישן בתעלה, בדיוק כמו שסבא עזריאל שכב בה. סוף החלום.

סבא עזריאל, אבי ודודי היו בעת השואה כלואים במחנה העבודה קרשניק, שם הועסקו בעבודות כפיה. סבא ואבא שימשו כרפדים ודודי בעבודות בנין ושיפוץ. כשהצבא הרוסי החל להתקדם מערבה החלו הגרמנים בנסיגה. הם לקחו עמם את הכלואים ופנו בהליכה מזרחה. בלילה בשלב מסוים החלה מנוסה מתוכננת מראש, יהודים ברחו לכל עבר, הגרמנים ועוזריהם האוקראינים ירו לעברם, סבא לא הצליח לברוח ולכן נשכב בתעלה ושם את עצמו כמת, חייל גרמני ניגש אליו וירה לעבר ראשו, הכדור שרט את גבתו. סבא המשיך לשכב בתעלה, ושמע מישהו אומר עליו בגרמנית "קרוין הזקן מת".

הגבר שתקף אתמול את הצעיר ברדתם מהרכבת היה כבן ארבעים. לבוש מעיל שחור, אולי מעיל עור. בעל חזות מונגולית, מוצק, אולי פועל שהיה בדרכו לעבודה. לא נראה כמו מישהו שמחפש צרות, אבל בהחלט כמו אחד שלא מוכן לפסוח על הזדמנות להגן על כבודו. אין ספק שפירש את התנהגות הצעיר כפגיעה בו.
בעת שהמונגולי תקף את הצעיר, אחז הצעיר ביד אחת את אופניו ובידו השניה בסיגריה המגולגלת, כך שלא היו לו ידיים פנויות להתגונן. אחרי שהותקף נעמד על הרציף וראשית כל הדליק את הסיגריה. הוא היה מאוד זקוק לה. רק אחרי ששאף את עשן הסיגריה מלוא ריאותיו, פתח בקריאות לעבר המונגולי, שכנראה התרחק. האם הדלקת הסיגריה היתה גם זמן שבו איפשר הצעיר למונגולי להתרחק ? האם המונגולי השיב לקריאות הצעיר ? האם בז לו או אולי הפנה לו עורף והסתלק ? יתכן שהוא הבין שהצעיר חזק ממנו והחיש את צעדיו, או שאולי התפתחה על הרציף תגרה אלימה.

משכן הקנצלרית מרחיק ומנוכר. מבנה עם אלמנטים גיאומטריים עם חללים פעורים כלפי חוץ. בומבסטי. נקלענו לטקס שהתקיים לכבוד נשיא אלבניה. תרגילי הסדר של משמר הכבוד עוררו תחושות מעורבות. מצד אחד גיחוך נוכח הבובטרון החיילי, ומצד שני נגיעה בזכרונות הקולקטיביים – ההתבוננות בחיילים הגרמנים, נכדיהם או ניניהם של חיילי הרייך השלישי, שגם הם כמו אבות אבותיהם בשר ודם ונראו חביבים. זה קרה. וזה קרה לבני אדם. וזה הדבר החשוב. שהחיה הנאצית היתה בן אדם.
הטקס עצמו מגוחך ומעלה שאלות באשר לצורך בטקסים שיש בהם הפגנה של כוחנות ומחוות של כבוד מפוקפק. הסיבה היחידה שנותנת לגיטימציה לטקסים כאלה היא שהם אינם מזיקים, מספקים פרנסה לרבים, ותו לא. ראש מדינה יכול לקבל ראש מדינה במאור פנים ובלחיצת יד.
בעת שהתזמורת הצבאית ניגנה את ההימנונים היה הקהל חופשי, שלא כבמקומותינו, האנשים שצפו בטקס המשיכו לדבר זה עם זה ולהתהלך. היתה לי הרגשה שאצלנו נגינת ההמנון מעוררת יותר דריכות ואולי אפילו יראת קודש. דווקא מצאה חן בעיני הקלות שבה נהגו הגרמנים בעת נגינת ההימנונים.

מרכז סוני בכיכר הפוצדאם קירקסי ומרהיב, כמות גדולה של בניינים חדשים שמחוברים זה עם בעיקר באמצעות ככר מרכזית וההשתקפויות. יש בשימוש הרב בזכוכית אלמנט של שקיפות פתיחות של שלום. מי שבונה בזכוכית אינו מצפה שפצמ"ר או קאסם יפול בסביבתו.
 

בלילה קראתי את עדותו של קז'יק בספרה החדש של יונת סנד. בגטו ורשה החרב עוד התסתתרו פה ושם יהודים במרתפים ובמחבואים, קז'יק מתאר תמונה הזויה – יחידה צבאית גרמנית צועדת בסך ברחוב הגטו החרב, ולצידה תזמורת צבאית מנגנת מארשים. ככה צעדה שמאל ימין יחידה המפעילה להביורים להדליק את בתי הגטו ולאלץ בכך את המתחבאים לברוח מהאש מתוך מקומות המסתור, ולצידה תזמורת. מנגנת. השילוב הזה בין רצח, הרג וחורבן לבין מוזיקה, מבעית.

הדמיון בטכניקת הבניה בין חומת ברלין לבין החומה שישראל בונה בינה לבין הפלסטינים מכאיב וממלא במחשבות עגומות.

רכבת משדה התעופה שוינפלד לברלין. בחוץ דוהרת שלכת מרהיבה. מישל אומרת שקרוב לודאי שעל אותם פסים דהרו רכבות אחרות. השלכת הרהיבה גם אז.
אל הקרון שלנו נכנס צעיר עם אופניים. כבן עשרים, גבוה, את צווארו עוטפת כפייה, לבוש בחולצה עליונה מנומרת וממכנסיו משתלשלת שרשרת עבה שנעלמת בכיסו. הצעיר משעין את אופניו על דלת הקרון והוא מתיישב לידם על הריצפה. בוהה, בודק את אופניו, מנקה משהו שנדבק. שולף מכיסו סיגריה מגולגלת, בוחן אותה, לא מרוצה. מוציא מתרמילו אריזת נייר סיגריות וטבק ומתחיל להכין סיגריה. הרכבת מגיעה לתחנה. שני גברים רוצים לרדת מהרכבת, אופניו חוסמים את דרכם והוא מתנהל באיטיות. אחד משני הגברים חסון, בעל שפם דליל ומראה קשה, מזרז אותו ותוקע בו מבט מאיים, הצעיר קם באדישות ומתכוון לרדת גם הוא מהקרון, הגבר נותן לו דחיפה שהיא יותר מכה ויורה בו צרור מילים. הצעיר בהלם. הגבר מתרחק. הצעיר עומד על הרציף וקורא קריאות אל הגבר שפגע בו. הרכבת ממשיכה בתוך היופי הבוער בראשי העצים.