Sub Stance

נדמה ששנות אור מפרידות ביננו, שאנו חיים בעולמות שונים וליתר דיוק עולמות הפוכים. לפעמים אני מתבונן בהם בהשתאות, אולי גם ביותר משמץ של מיאוס שאנו החילוניים סיגלנו לעצמנו, מתקשה לבודד אחד מהם מההמון לבוש השחורים ליחד אותו לעשות אותו אדם ולא חרדי. אך הם כה דומים בעיני זה לזה, לא רק בלבושם ובזקניהם אלא גם בתנועות גופם. האם הם תמיד ממהרים נבלעים, או שאני הוא זה שחולף על פניהם ונוטה להטמיע אותם בתוך המוניותם ומטשטש את המבדיל בינהם. איני מצליח להיזכר שהיה לי אי פעם מכר חרדי שלא לדבר על מכרה חרדית. האם זה בכלל יכול להיות שלאישה חרדית יהיה ידיד כמוני ? לפעמים אני יוצא לטיול רגלי בשכונותיהם ומרגיש זר ומוזר, – ילדיהם מתבוננים בי בעיניים פעורות כאילו הייתי דוגמית ל"ערב רב". שם בשכונותיהם המגובבות אני מדמה את עצמי צועד ברחובות של עיירה יהודית בפולניה, שבה חיו אבות אבותי, מטייל שעה קלה לאחור במכונת הזמן. המשיכה שלי אליהם היא סקרנית אבל לא רק. יש עוד משהו עלום ולא מובן. איזה חוט דק מאוד, ישן נושן, שמחבר אותי לשם. האינטרנט מאפשר הצצה נוספת לתוכם. בתחילה הרגשתי שאפילו שפה משותפת אין לנו, שהעברית שלנו שונה, ואז הרשתי לעצמי להבין שיש ביננו גם קווי דמיון. הנה שני קטעי וידיאו, בראשון מדבר ר' שייע על סוגיות חינוך, הקשבתי לו קשב רב, והצלחתי לא רק להבין אותו אלא גם להכיר בעובדה שמשפחות חרדיות מתמודדות עם דור חדש של ילדים בדיוק כמונו, שמה שעבד פעם, שוב אינו עובד היום. ששיטות החינוך הישנות שוב אינן יעילות, שגם אצל ההורים החרדים יש משבר סמכות וכנראה גם מבוכה רבה. ר' שייע (ר' יהושע פינק) הוא אדם שמקרין חום אנושי ותבונה ואומר דברי טעם. זה הקטע הראשון. הקטע השני הוא קטע שבו מופיעה דמות שנקראת "המשפיע החסידי הגרצ"מ" הלא הוא ר' מאיר צבי זילברברג. הגרצ"מ "המשפיע" כשמו כן הוא,- תפקידו הוא לעורר ולהלהיב לדבר תורה, הוא נותן הופעה, והמופע שלו הזוי לחלוטין, הכלאה של פורטיס וג'ו קוקר בימיהם הטובים. נסו לרגע להתבונן בו ללא המדים החרדיים, אחר כך, נסו לסגור את הווליום ולצפות רק בתנועות הגוף שלו, דמיינו אותו בג'ינס ובטי שירט עם מוסיקה אלקטרונית. כן אני בהחלט יכול לראות אותו על במה חשוכה, מתודלק היטב ומחובר רק לעצמו ולגיטרה שתלויה עליו בטריפ אינסופי כשסביבו קהל צעיר שקופץ נלהב. אז הנה הקטע השני.

הבוקר בחלקה הצבאית בבית העלמין סמוך לחוף הים בנהריה, נערכה אזכרה ליד קבר האחים שבו קבורים שרידיהם של תשעה חיילי גולני שנהרגו באסון בית המכס העליון ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. שני חיילים נוספים קבורים בהר הרצל ובקרית שאול. לאזכרה הגיעו שמונה בני משפחה, קצינת נפגעים של חטיבת גולני, כתת חיילים מגדוד 13, חזן צבאי ואני. אחרי שהסתיים הטקס הדתי קראתי קטע קצר שכתבתי:

כל כך הרבה עבר עלינו מאז, אך הם נשארו באותה נקודת זמן שקפאה, באותו יום שהוא יום מותם הנורא, באסון שגזר עליהם להכלא בצעירותם, וגזר עלינו מאותו היום שוב לא להיות מי שהיינו. חמש דקות הפרידו ביני לבינם. ביני לבין מותי. כמה שלא ניסיתי לברוח מהידיעה הזו מהמגע ההוא עם כמעט מותי, אך דבר לא עזר. שוב ושוב לאורך חיי אני עומד מול הפיצוץ הנורא שהחריד את אזור בית המכס העליון ושומע את האבנים השחורות הניתכות כגשם רע על האדמה ועלינו, ואין מהם מפלט. שוב ושוב אני עומד מול חמש הדקות שהפרידו ביני לבינם בין חיים למוות בין להיות או לחדול, לעיתים אני אסיר תודה על כך ששפר עלי גורלי ולעיתים מתחלחל. אחד עשר החיילים הצעירים שתשעה מהם מונחים כאן לפנינו בקבר אחים, היו יכולים להיות בדיוק כמוני. הביטו בי היטב, אני זה הם, בני שישים ויותר, לבני שער, אבות לילדים שבגרו, סבים לנכדים בעלים לנשים שהיו לסבתות, בעלי חכמת חיים, תבונה ופייסנות שנרכשת עם השנים שעוברות, ועם חולשות ומגרעות שמתחפרות בעקשות ומתקבעות . אני זה הם שלא יהיו לעולם, שנשארו שם מאחור שדמותם ניבטת מתוך תמונות. הם היו יכולים להיות כמוני ואני הייתי יכול להיות בדיוק כמותם כאן מתחת לאבן. אני נושא בתוכי את הידיעה הזו שהחיים הם כה פריכים, שזכיתי בחיי מן ההפקר ההזוי בדרך כל כך לא מובנת בזכות חמש דקות מקריות, ושחייהם התרסקו באותו אסון נורא באותו אופן לא מובן ובעיקר כה מיותר ומקומם. אני יעקב איטח ויוסף אלישע ואליהו בן יקר ואברהם בסון ואהרן ג'מיל ועובדיה זנדני ושמואל לוי ויעקב עזר וניסים צאיג ואליהו קרן וגבריאל תמאם כולם אני.

שנה ועוד שנה עשור ועוד עשור חלפו, עברנו כל כך הרבה, העולם כל כך השתנה מאז. כולנו כל כך השתננו והם עוד מתים, ובעיקר חסרים למשפחותיהם. לפעמים נדמה שהחיים ממשיכים והם נשארו מאחור, אך האמת היא שמרגע מותם החלו להצרב בכאב החיים שלא יהיו, – כל שנה שחלפה היא שנה שהם לא חיו אותה. כל עשור הוא עוד עשור שנים שלא הושלם שלא נחווה, וההחמצה הזו הלכה לאורך השנים ועוד הולכת ומתעצמת, של כל כך הרבה לא, אין ושהיה יכול להיות ולא היה – ואת אלה, את הידיעה הזו נושאים החיים ובעיקר אתם בני המשפחה הנוצרים את זכרם ומונים אחת לאחת שנה אחר שנה,- את השנים שלא חיו.

היום בבוקר נרצח קשיש בדירתו בדרום תל אביב. בשנים האחרונות הפכו הקשישים ליעד למעשי פשע חמורים ואכזריים. משטרת ישראל שמגלה יכולות מרשימות ויודעת למצוא פרורי חשיש במגרות נשכחות בדירות של ידוענים, חייבת להתחיל לארגן מחדש את סולם עדיפויותיה ולעבור לספק לאזרחים הגנה ובטחון. משטרת ישראל המסתערת ביד רמה על כרזות עשוית קרטון בשייח ג'ארח, צריכה להבין שעבריינים אכזריים התוקפים אזרחים קשישים הם הם היעדים הנכונים להסתערותה. כל ירושלמי נוכח במו עיניו איך כוחות הביטחון מספקים הגנה ואבטחה לראשי המדינה, בכבישי העיר נערכת מדי יום ביומו הופעת אבטחה סופר-דופר-אור-קולית-מולטי-מיקס-היסטרית, זה נחמד שביבי ושמעון זוכים לאבטחה עילית, אבל גם על האזרח הפשוט גם על הקשישים וחסרי הישע יש להגן.

נהג מונית ניסה לדרוס עורב. הוא נסע לפני. לא היה שום סימן ורמז לבאות. הוא נהג באופן שבני אדם מן הישוב נוהגים במכוניותיהם. אני מתאר לעצמי שהוא נראה כמו השכן ממול. מצחצח בבוקר שיניים ושותה משהו חם לפני שהוא יוצא לדרך. יכול להיות שהוא הקפיץ קודם את הילד לבית הספר והוריד את הקטן בגן, שעשר דקות קודם לכן נתן נשיקה לאשתו והבטיח שלא ישכח לקנות ראש חדש לברז במקלחת. הוא נסע לפני, מונית רגילה עם הכיפה למעלה – אלף כמוה, פנה שמאלה ללויד ג'ורג', אני אחריו. גם אני ראיתי מימין במפרצון החניה את העורב מלקט משהו קופץ קלות מעט הצידה ושוב מלקט, נהג המונית חתך במפתיע חזק ימינה לעבר העורב ומיד שמאלה – חזר לנתיבו והמשיך לנהוג כמו לא היו הדברים מעולם. מיד הבנתי מה שקרה שם מול עיני, – נהג המונית ניסה לדרוס את העורב. העורב היה זריז ממנו והתעופף. ככה לאור היום. מה כבר עבר לנהג המונית בראש לפני שניסה לדרוס את העורב, לא הרבה. הוא פנה שניות ספורות קודם לכן מדרך בית לחם אל לויד ג'ורג', הוא קלט את העורב והגיב ללא היסוס ובמהירות. הדריסה הזו היתה כבר שם,- מוכנה כמו כדור בתוך קנה הרובה, דרוך ולא נצור. כך הוא נוהג ברחובות ירושלים ממתין להזדמנות לשעת כושר לדרוס. זו היתה שליפה מהירה, שליפה שטבועה עמוק בתוך הוויתו. זו לא היתה מעידה, טעות בשיקול או פעולה בהיסח הדעת. זו היתה פעולה אוטומטית מכוונת שהמתינה לביצוע. ואז זה אכן קרה, הוא מצא את עצמו בלויד ג'ורג' מול האויב העומד לפניו בתעלה ביעד המבוצר, הוא היה בחוליה שכל אחד מחבריה ידע מה תפקידו, וכך גם הוא, ראה מולו לפתע את האויב השחור בעל ההליכה המצחיקה וללא היסוס כמו חייל מתורגל היטב סובב את ההגה חזק ימינה ומיד חזרה שמאלה בכוונה לדרוס את העורב. אולי גם צרח כמו שלימדו אותו באימונים: "טוהר טוהר". מה יש לו עוד לנהג המונית הזה ברשימת דחפיו שאינם בני כיבוש. איזה כדורים נוספים מסודרים אצלו בתוך המחסנית הרצחנית, ולמי הם מיועדים. מה עוד יבקש לטהר במכורתנו ואין עדיין. ככה נוסע ביננו נהג מונית מבוקר עד ליל ואיש לא יאמין שהוא כזה, שטמון אצלו הציות המחלט לפקודת הדריסה המכוונת והחזרה המיידית למסלול השגרה. אל תאמינו לשכנים שיעידו שהוא בעל ואב למופת, איש משפחה, אומר תמיד שלום ושואל מה נשמע איך הבריאות ואולמרט. לא יכול להיות שבערב כשיחזור אל אשתו וילדיו עוד יספיק לקלח את הקטן, הוא לא יקרא להם את "שמוליקיפוד" או את "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו יש לו הכל מרק ועצם", ואפילו לא ירדם יחד איתם במיטתם באמצע המשפט, עייף  מיום עבודה מייגע. אל תאמין לי אם אטען שאשתו תכנס לחדר ותתבונן בשלושתם ותתמוגג "איזה מתוקים". זה לא הוא, הוא אדם שניסה לדרוס עורב ברחוב והדורסנות לא ניגמרת שם ברחוב.

לא גייסו אותו למלחמה. את כל הבעלים והאחים והבנים, את כל בני הדודים והגיסים והחברים את כל השכנים והמכרים הרחוקים גייסו, ורק את בעלה לא גייסו למלחמה. היא לא היתה מסוגלת לשאת את החרפה,- אצלה בבית חי מישהו שלא גוייס. היא ציפתה שהוא ילבש את מדי הצבא, ינעל את הנעליים הצבאיות ויכניס בחופזה כמה דברים לתוך התרמיל הגדול, ששכב מיותם בארון, שיצא לחזית ויחפש לעצמו יחידה להילחם איתה. היא לא היתה מסוגלת להכיל את הבושה הזו, שבעלה הצעיר קם כל בוקר ויוצא לעבודה. היא סרבה לשמוע את המילים ההורגות השואלות אותה מה עם בעלה ? איפה הוא נמצא ? האם שמעה ממנו משהו ? אלה היו שאלות שצרבו והכאיבו לה מאוד. היתה בהן ובתשובות שהיתה אמורה לתת השפלה קשה, פגיעה בבסיס הווייתה. לא גייסו אותו והוא נשאר לה בבית. עובד וחוזר לה לבושתה ערב ערב מהעבודה, חוזר אליה ואל בתם הקטנה שנולדה חודשים ספורים קודם לכן. היא היתה מתבוננת בו שוכב על המיטה ומניח את התינוקת שלהם על החזה שלו, והתמלאה באיבה. בלילה כשקם אל התינוקת להחליף את חיתוליה ולחמם לה בקבוק, היתה מתעוררת ומסננת "נקבה", חשה סלידה עמוקה נוכח קולו ומחוות גופו. גינתה אותו בתוך ליבה, הטיחה בו במבטיה את שמות התואר המבזים שאצר מילונה. כך היכה בה הגורל האכזר שזימן לה בעל משתמט בורח ממלחמה. לא סלחה לעצמה שלא זיהתה מבעוד מועד אף לא סימן מוקדם אחד לזרע הבוגדנות. היתה משוכנעת שנישאה לגיבור חיל, שלא צריך צו כדי להתייצב למלחמה. זה קרה דווקא לה, שלא גייסו את בעלה למלחמה.

ידעתי באותם ימים שהיא היתה מעדיפה להתהדר באלמנות מלחמה מאשר להיות אשת איש שלא גוייס. כמעט במו עיני ראיתי את דוק הקנאה בעיניה כששמעה על זו ועל ההיא שבעליהן נפלו בקרבות הקשים. אז גם ידעתי, שהנשואים האלה לא יחזיקו את החורף, שהחלה ספירת ימיהם לאחור.

"שן שן צריף ישן" מנגן אקורדיון ירושלמי שיוצא פעם בשנה מתוך תיבתו בארון. "אם עוד עומד הצריף הישן \ אם עוד יש מטפס על הקיר" שרים כל שנה מחדש, כל שנה מחדש להסיר את האבק מעל הצריף הישן, להנשים את הזכרונות המתוקים לערב אחד, ולהניח להם לנוח בשקט על משכבם עד השנה הבאה. "חלונות מגשם סתיו רטובים \ מסתכלים בך כל הליל כל הליל". יש להם סדר לשירים, הם ניצבים כמו חיילים במסדר מחכים לתורם, והם ענוגים ומצועפים, מרעידים לרגע אולי מצמררים, מעלים תמונה דהויה ועוד אחת. "צמתך על הגב". הקולות נעשים חרישיים וותרנים מפויסים משנה לשנה, הלוחמים עייפו, שדות הקרב מלאו נדל"ן ויקבנו יין. האקורדיון שפעם קיפץ ודילג והרנין וחיצצר,- כבד, לאה ועצוב. מאוד "שן שן צריף ישן", מאוד "חורק פה דיאז על הציר". נשמע שפחות אנשים באו, כמה טלפנו ואמרו שהחליטו להישאר השנה בבית, אחרים לא היו צריכים, היה ברור שלא יבואו. אלה שהתאספו בסלון ועלו מתנשפים לקומה השלישית גיחכו איך בנו פעם בלי מעלית ובלי גאקוזי, התיישבו סביב מדורת הפיצוחים ועברו יחד שיר שיר, הקפידו על "יפי הבלורית והתואר", פה ושם ויתרו על בית או התערסלו על הקול השני. "בך עברו בצעדים זהירים \ חלומות הרקומים חוט זהב". מנגינות ענוגות ומילים שהתרוקנו מתוכן. כמו שדרת אקליפטוסים שהכביש שעבר בתוכה הועתק לתוואי אחר, והיא נותרה במקומה שכוחה ומאובקת, לא מובנת לעד, כך המילים המושרות שרידים מימים אחרים, משפה אחרת, מנופי נפש שנכחדו. "שן שן צריף ישן".

העימות בין השמאל לימין ובעיקר בין קצותיהם מחריף. לצד דיונים עניניים ונוקבים שמעוררים סערת רגשות מובנת, הולכים ומתעצמים גילויי האלימות המילולית המסמנים את הצד שכנגד כאויב מסוכן.

באחד האתרים המזוהים עם הימין, הופיעה כנגד המפגינים בשיח ג'ארח תגובה שאמרה בערך : לפזר באש חיה עפ"י חוק…כעבור כמה שעות הוסרה כנראה התגובה, לא הצלחתי למצוא אותה, אני מניח שמנהל הפורום האחראי הסיר אותה ובצדק. תגובה כזו הקוראת לשימוש בנשק משקפת הלך רוח שאי אפשר להתעלם ממנו. למתקפה על הקרן החדשה לישראל ועל פרופ' נעמי חזן אישית מגוייס הזמר עמיר בן עיון. ביוטיוב עלה זה עתה שירו "אני אחיך" שמתואר כשיר מחאה, למרות שהמילים בצירוף התמונות לוקחים אותו למקום שמתקרב הרבה יותר להסתה:

…" אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך ואתה יורק לי בפנים…אחרי שלא הצליחו להרוג אותי בחוץ אתה בא והורג אותי מבפנים…אתה משחיז את הסכין…אני אחיך אתה אויב, אתה שונא אותי אני אוהב, כשאני בוכה אתה צוחק מאחורי גבי…אתה הורג אותי…"

אנחנו נוגעים בקו התרת הדם במחלוקת החריפה הפנימית. נכון, זוהי מחלוקת חוצה, אך אסור שהיא תוביל לרצח. הגיע הזמן שיקום מבוגר אחראי בכל צד ויעצור את התהליך, שאם לא כן, מישהו עלול להיות מוסת ומודח.- וזה קרוב אלינו הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.

אדם נגוע בשחיתות שנטל שוחד או שפשע, גם אם לא הואשם ולא נגזר דינו, לא עמדה לו הרשות המוסרית לקבל לידיו תפקיד בהנהגת המדינה, קל וחומר לקבל החלטות דוגמת יציאה למלחמה, פינוי ישובים מעזה, השארת גלעד שליט בשבי החמאס, חתימה על הסכם שלום, תקיפת כור גרעיני של מדינת אויב, נסיגה משטחים כבושים וכיוצא באלו החלטות גורליות או מכריעות פחות. ידע אדם נגוע בשחיתות או שפשע, שהעמיד את עצמו לבחירה ו\או קיבל לידיו את הגה המנהיגות, שעונשו לכשיועמד לדין וימצא חייב, יהיה כפול ומכופל ויבוצע חילוט מחמיר של רכושו ונכסיו. אדם כזה עבר עבירת "השחתת השלטון" שיש לנסחה בחוק. בהתאמה יש לנהוג בעיריות ובמועצות מקומיות.

החברה חייבת לא רק להוקיע את המושחתים אלא גם להרתיע אותם מלנסות להגיע לשלטון ולהחמיר מאוד בענשם.

כמה טוב שאבי עליו השלום מת קודם שהגיע אלי המכתב מועידת התביעות, מקרן זיכרון, אחריות ועתיד למען עובדי הכפיה. כמה עוגמת נפש נחסכה ממנו. איך הוא היה מגיב אם הייתי נאלץ לומר לו משהו כמו: "אבא, ועידת התביעות מטילה ספק אם אכן היית במחנה העבודה בתקופת השואה, לכן הם לא יפצו אותך."

באותם ימים בשנת 2004 הרגשתי כעס מהול בבוז כלפי ועידת התביעות, הגוף שאמור לפעול למען ניצולי השואה, דווקא הוא, הוא ולא אחר הכחיש את השואה של אבי. מה הם חשבו לעצמם שם ב"ועידת התביעות, בקרן זיכרון אחריות ועתיד למען עובדי הכפיה" ? מה הייתי צריך להרגיש, כשכותבים אלי באנגלית מכובסת משפטים שנשמעים באזני כמו:  אביך בעצם התחזה לעובד כפיה ותביעתכם היא תביעת שווא, ניסיון לסחוט פיצוי שלא מגיע לכם . הנה קטע ממכתבם :

We have conducted research on your behalf by checking your name against lists held by various archives, including the International Tracing Service at Bad Arolson, Yad Vashem and the United States Holocaust Memorial Museum in order to establish your whereabouts during the War.

Unfortunately we were not able to obtain information concerning your wartime experience and therefore have no basis upon which to further process your application.

החקירה שניהלה ועידת התביעות במוסדות מחקר וארכיון כדי לברר היכן היה אבי בתקופת מלחמת העולם השניה העלתה חרס. לפיכך, טענה ועידת התביעות, לא היה בסיס לאפשר לה להמשיך ולטפל בתביעתנו.

התכתובת שניהלתי עם ועידת התביעות היתה חד צדדית. רק פעם אחת ענה לי אחד ד.רייכמן וגם הוא לא התייחס לתוכן מכתבי. כל יתר מכתבי שנשלחו בדואר רשום, ובהם ביקשתי אישור על קבלתם, לא זכו למענה. כמו כן לא מצאו לנכון לאשר את קבלת מכתב הערעור על החלטתם, הערעור כלל נספח ובו תיעוד וצילומים והוא מנה 19 דפים. הם לא אשרו את קבלתו וכמובן שמעולם לא התנצלו על חקירתם הרשלנית ולא חזרו בהם ממכתבם הפוגע. איש לא טרח להודיע לנו על קבלת או דחיית ערעורנו. הסקתי שערעורנו התקבל רק בעקבות העברת הפיצוי לחשבוננו.

שתי שיחות טלפון קצרות בשנת 2004 סייעו לי תוך ימים אחדים לבסס את ערעורי: האחת עם הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר של מדינת ישראל, שם אותר תיק עמוס בראיות באשר למצבו הרפואי וקורותיו של אבי בשואה. ושיחת טלפון שניה עם יד ושם, שם קיבלתי שרות קשוב יעיל, – ללא כל קושי נמצאה בארכיונם עדותו של אבי שנגבתה במשטרת ישראל ביחידה שעסקה בחקירת פשעי הנאצים (חפ"ן). אבי מסר עדות כאן בישראל בפני שופט חוקר גרמני, כנגד מפקד מחנה העבודה קרשניק, שמו היה גרגר Alois Gröger והוא הועמד לדין בגרמניה. שתי ראיות נחרצות לכך שאבי אכן נכלא והיה עובד כפיה במחנה קרשניק שבפולין.

"החקירה" של ועידת התביעות לא הצליחה להגיע לראיות אלה למרות שהן היו בהישג יד במרחק של שיחת טלפון. אני מטיל ספק אם הושקע מאמץ סביר ע"י ועידת התביעות כדי להגיע אליהן. ואני שואל, כמה תביעות של ניצולי שואה נוספים נידחו, וכמה מהם לא זכו לקבל את הפיצוי בשל הטיפול הרשלני של ועידת התביעות בעניינם.

זוהי תמצית הניסיון שלי ושל בני משפחתי עם ועידת התביעות. למדתי ממנו שהגוף הזה מתנשא ומתנהל באטימות ביחסו לניצולי השואה ובני משפחותיהם, – הוא נהג כך באופן שיטתי ומתמשך. עברו מאז שש שנים, ארגונים משתנים ומתייעלים ויתכן שועידת התביעות שינתה את פניה אבל לא את רשמי החוויה שלי מדרך התנהלותה.

ועידת התביעות לא המציאה את הגלגל. חלק ממוסדות המדינה ומהגורמים שעסקו או עדיין עוסקים במתן שרותים ובפיצוי ניצולי השואה, התייחסו לניצולי השואה בחוסר רגישות הגובל בבהמיות. ניצולי השואה נדרשו ונדרשים מאז ועד עצם היום הזה, לענות שוב ושוב בטפסים השונים, על שאלות כמו היכן עברת את המלחמה, אנא פרט. זוהי המכה ה 81 – כאילו חטא קדמון רובץ לפתחם, חטא שהולך ומתגלגל לאורך שארית חייהם שלאחר התופת,- ניצולי השואה חשודים לנצח בבידוי אסונם, ולכן הם מחויבים שוב ושוב להצהיר או להביא לפני הרשויות הוכחות ועדויות לכך שהם היו שם, שלא המציאו במוחם הקודח את השואה שלהם.

בלילה לאחר כתיבת הפוסט "מחשיך בבית" חלמתי חלום :

בחלומי אני מתעורר משינה ורואה שכל חלונות דירתנו מנופצים. לא ברור לי האם מישהו השליך אבנים או ירה לעבר החלונות. אני מבין שזה לא אבן או כדור תועה אלא משהו שיטתי, מישהו עבר לאורך כל כיווני הדירה ודאג לנפץ את כל הזגוגיות. מטריד אותי שישנתי בעת שזה קרה, שלא שמעתי דבר ולא התעוררתי מרעש התנפצות הזגוגיות.

כך כנראה מרגישים אנשים שמתחילים להפנים את העובדה שהם חיים בדמוקרטיה מדרדרת. זיהוי הסכנה והיכולת להעריך את חומרתה נתקלים בנוגדני "הוי ארצי מולדתי". סוג של געגועים נשברים לימי התום של אי הידיעה. כך אולי הרגיש האדם שבועיים לאחר שגורש מגן עדן כשטעם פרי עץ הדעת בפיו, ושבילי הגן מתפתלים עדיין מתחת לכפות רגליו, והוא כבר הרחק משם, בזיעת אפו אכל לחם. אני זוכר איך יום אחד התבוננתי בראי ואמרתי לעצמי "אני איש". לא, לא קרה שום דבר מיוחד באותו יום, לא נפלה עלי בן לילה בגרות, אך משהו שהבשיל איפשר לי להתבונן ולקבל את מה שהיה ברור כשמש. לא קשרי ההון והשלטון לבדם, לא הכיבוש והדיכוי, לא נטישת החייל גלעד שליט, לא שכר הבכירים המושחת, לא האלימות השכרות והדקירות, לא ההשפלה המתמשכת ועושק ניצולי השואה, לא העוול בשיח ג'ארח, זה לא הפוגרומצ'יקים של התגמחיר לבדם, לא התנדפותו של השמאל, זה לא השלום שהוצא להורג בשלוש יריות אקדח, לא התפקיד שממלאים כוהני דת נבערים בחיינו, לא מלחמת לבנון וזו השניה ולא עופרת יצוקה לבדם. זה התחיל לפני שנים כשצפיתי בסיקור חדשות בטלוויזיה, ומצאתי את עצמי בוחר בלי להרגיש ב"צד הלא נכון" – במיידי האבנים על הרכב המשוריין. אחר כך מצאתי את עצמי בוחר באישה הערבייה הזועקת מול הקצין כשעל חורבות ביתם יושב אביה כשראשו שמוט ומייבב. זה כמו לעבור במחצית מיציע אוהדי הפועל ליציע מכבי. זה ערעור בסיסי זהותי קיומי,- כמעט כמו להחליף חלילה עם. לצאת לשמד לא עלינו. זו קדירת מציאות חיינו המלאה בתבשיל הרע עד גדותיה. הסירוב להשתתף בארוחה המבאישה הוא גופני. לפני שידעתי והפנמתי הרגשתי את תחושת הקבס. משהו רע מתבשל בביתך יחידך אשר אהבת, והספקות מנקרים עד כאב.

עכשיו ממש בעת כתיבת שורות אלו, מתרחשת לה עוד פגיעה – הפעם בחופש העיתונות ובזכותו של הציבור לדעת. כמו במשטרים הגרועים שבחשוכים, כך גם אצלנו הצנזורה עובדת, מה שחשוב לשלטון זה שהטלוויזיה שלנו והעיתונות שלנו ישתקו, שבינתיים שלא ידווחו – כלומר שהציבור לא ידע ושהעיתונות לא תדון. – עד שהדבר יהיה נוח "להם". ובימים אלה ממש עיתונים חשובים ובלוגרים ברחבי העולם כבר מוסרים פרטים רבים אודות הפרשה הבטחונית. אבל כאן כשלא נוח המערכת השלטונית יודעת היטב וטעמיה עימה כיצד למנוע מאזרחיה לדעת. אני מכיר זאת באופן אישי, זה קרה מול עיני שהמדינה העלימה מידיעת הציבור את נפילתם של אחד עשר חיילי גולני מגדוד 13 באסון בית המכס העליון. זה קרה בשישים ושבע, נכון זה היה מזמן, אך כך גם עתה באלפיים ועשר, אזרחי המדינה אינם יודעים שמזה שלושה חודשים ע"ק במעצר בית  וא"ב עיתונאי ברח מהארץ ונמצא כבר ארבעה חודשים בלונדון. ע"ק ממקום מעצרה, אולי ממצוקתה, מבקשת בכל לשון של בקשה מהבלוגרים הישראלים שלא יכתבו על עניינה ושיסירו את הפוסטים,- האם היא מקווה כך למזער נזקים ? וכשהדליפה (כפי שמוסרים עיתוני החוץ) את המסמכים הסודיים, האם עשתה זאת למען ערכים נשגבים יותר מחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת ? אבל היא צעירה וקשה לשפוט אדם עד שלא עומדים במקומו ומתמודדים עם צרה כמו זו שהפילה על עצמה, או אולי צרה שהפיל עליה העיתונאי שלא ידע כיצד לשמור על שלום המקור שלו ?.

זו לא רק הפרשיה הזו לבדה. זו שעה כזו בחיי אדם שמבשילה בו ההכרה שזה אכן קורה. שזה לא עוד "מחדל" שזו לא עוד "פאשלה". שמחשיך במקום הכי לא צפוי, אצלו בבית,- הדמוקרטיה הישראלית מאבדת גובה רב. לפעמים מפחיד לחשוב מה אנחנו הופכים להיות, יותר נכון מה הפכנו להיות. יש שיטענו שזו שעתו הגדולה של האינטרנט בעידן הגוגליאני, שהעולם הוא אינו אותו עולם ושהאינטרנט תורם תרומה מכרעת לתהליך שקיפותו. יש בכך מידה רבה מאוד של אמת, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שעברו למעלה משלושה חודשים עד שפרטי הפרשה הגיעו לבלוגוספירה, ושלושה חודשים הם כמעט נצח. הדרך מחדרי החקירות בישראל עד לדפי הגוגל עדיין ארוכה, ארוכה מכפי שניתן היה לצפות. ובנוסף לכך מאכזב להיווכח באיזו קלות מוכנים בלוגרים להסיר את הפוסט שכתבו, ולשתף פעולה עם העלטה.

בחג הפסח אנחנו קוראים שכל אדם חייב לשים את עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצריים. אז ברוח ההגדה בוא ננסה לדמיין איך זה.

יש לך בית. בית במקומותינו אינו רק קורת גג, הבית הוא מקום שבו אתה מכנס את משפחתך ואת מכלול משאביך – את רכושך ובגדיך את אוצרותיך הרוחניים והתרבותיים. כאן אתה שמח וחלילה אבל, מבשל וישן, הבית זה המקום שבו אתה מתכרבל בימי הקור ומסתתר מהשמש היוקדת בימי הקיץ, בריא וחולה, חולם ומתפכח, יוצא ממנו וחוזר אליו. הבית הוא המקום שבו אתה מעדיף לשכוח ובו אתה אוגר את זכרונותיך. בית הוא מקום שבו אתה נולד וגדל ובו אתה מזדקן ונאסף אל אבותיך. בקיצור יש לך בית, שהוא שלך ולמרות החסרונות שלו אתה אוהב אותו, בעיקר משום שהוא שלך. דמיין לעצמך שיום אחד בא מישהו ובידו צו של בית משפט שקובע שהבית שבו אתה גר חמישים שנה אינו הבית שלך משום שנבנה על אדמה שאינה בבעלותך, והוא מפנה אותך ואת רכושך מביתך אל הרחוב. דמיין לעצמך שאתה, זוגתך או זוגך וילדיך נזרקים לרחוב. דמיין: אין בית. אין מקלחת. אין מטבח. ואין כלום. אתה ואשתך וילדיך ברחוב. חוקי. ועתה דמיין שבו ביום, לתוך ביתך נכנסת חבורת ערבים צעירים ועולזים, ומשאית שמגיעה פורקת לתוכו ספות וכורסאות ושטיחים וכלי מטבח ועוד ועוד. והם תולים כרזה גדולה על חזית הבית ובה כתוב משהו על תחילתה של השיבה למולדת האהובה, ומניפים את דגלי פלסטין בחזיתו ומשני צידיו. שמחים וטובי לב פוצחים הצעירים הערביים בשירה ובריקודים, ביום ובלילה חוגגים מולך את נצחונם, את השלכתך לרחוב ומתפללים חמש פעמים ביום להודות לאלהיהם. ביום השנה לטבח שארע במלון פארק שבנתניה, הם מקיימים הילולה מיוחדת, ובה הם שרים שירי הלל לכבוד השהיד הקדוש שביצע את מעשה הגבורה והרג ביהודים בליל הסדר. האם אתה מצליח לדמיין את זה ? איבדת את הבית שלך ועכשיו מול עיניך רוקדים ושמחים לאידך. דמיין מה עובר עכשיו על שכניך ? שהרי גם ביתם נבנה על אותה אדמה וגם עליהם מרחפת סכנת הפינוי לרחוב ?

טוב, אתה יכול להתרווח בכורסא, זה רק דמיון, זה רק כאילו. לא אמיתי, לא ממש. הבית שלך לפי שעה בסדר. רק ניסיתי להבין את הנאמר בהגדה בדרכי התבוסתנית, שחייב כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא פונה מביתו בשיח ג'ארח.