Sub Stance

"מר"צ לא ציונים אומרים לא להתגייס, אלה נגד המדינה. מר"צ ציונים אומרים חובה להתגייס, יש מר"צ כאלה וכאלה לא מבין אותם לא בטעם שלי זהבה",- מסביר נוסע בקו 7 לשכנתו. בקדמת האוטובוס שני צעירים משוכנעים שהולכים "להיכנס בהם, חיייבים". בן חמישים בסלולר במבטא אמריקאי כבד: " אני הזמנתי מוצר ואתם לא שלחתם. אם אין מלאי למה התחייבתם. בשבילי זה דחוף, אולי בשבילך לא. אני קניתי אני שילמתי לא את. את צריכה לספק מוצר בזמן שלו. זה תביעה. ניפגש בבית משפט תביעות קטנות. למה ? את שואלת למה אני אסביר לך – בגלל שאת לא מבינה שלקוח תמיד צודק. את אפילו סליחה לא מבקשת. על מה סליחה ? טוב חבל על זמן שלי יקר. מה אני רוצה ? כן, יומיים. נותן לכם יומיים אחרונים. מסכים. שלום"…"מר"צ אלה שמאלנים. נגד הדת. זהבה רק ערבים מסכנים בראש שלה, ומה שדרות לא מסכנים?" . "תראה, ביבי חייב להיכנס בפנים. ציפי נכנסה, אולמרט ניכנס, ביבי לא יכנס ? יכנס יכנס באבואה יכנס". " ראית אתמול בטלוויזיה את מירי רגב ? לא אוהב אותה, זו יש לה חיוך שטן, אין להם מה להפסיד קדימה. זו מקדימה זו לא רגב זו תירוש. מה תירוש, לא מכיר אותה. דורית תירוש. דורית זה בייניש. רגב אני אומר לך יש לה ג'ורה. לא אוהב נשים עם ג'ורה, אשה בת מלך פנימה, בצניעות. נחש זו כמו כל קדימה". אני מחליף לרכבת הקלה. כל הדרך מתחנת יפו קינג ג'ורג' ועד התחנה המרכזית, מהדהד בקרון קולו של זקן צנום, חבוש קסקט בד משבצות אפור לבן. לא מגולח. בפיו מעט שיניים, מרכיב משקפיים עבי זגוגית. זקןף. שר בהטעמה וברגש "באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו" בקרון דממה, הבמה כולה שלו. ארבע נשים חרדיות כל אחת עם ילד ואחת בהריון. שתי נשים ערביות מכוסות ראש. אחת מהן מאופרת עם משקפי שמש גדולים ותיק גדול על ברכיה, השניה עם כמה שקיות ניילון וסמרטפון. "שיירות פרצו בדרך אל העיר". "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי. אחת הנשים החרדיות לוחשת לשכנתה. מבטה אומר הכל. היא חושדת בערביה המאופרת. סימנה אותה. האשה החרדית אינה שקטה מכסה את התינוק. "בצידי הדרך מוטלים מיתנו שלד הברזל שותק כמו רעי" מרעים הזקן. עיני כל המדינה נשואות לשמים לראות את המפגש המרטיט בין כיפת הברזל לגראד והוא בשלו, יושב בתוך המשוריין הפורץ את המצור על ירושלים. כולם מסביבו עזבו גם איראן למען עזה, אך לא הוא. אותו איש לא יעקור מתוך שלד הברזל השותק, איש לא יסתום לו את הפה, הוא ימשיך לשיר על אפנו וחמתנו את השיר הנכון. אנחנו עדיין תקועים בעליות המתפלתות בשער הגיא, אבל רק הוא רואה את התמונה, רק הוא, בכל נימי נפשו, שר לנו את המצור שנמשך בתוך ראשנו – באב אל וואד זכור נא את שמותינו כי אנחנו שכחנו. שתי סטודנטיות יושבות מולו, הן מרצינות קפואות ומעט מפוחדות, הן אינו יודעות איך, אבל הזקן הזה מניח לפניהן ולפני נוסעי קרון הרכבת הקלה ראי גדול. הן נושאות את עיניהן אל אלהי כיפת הברזל והוא צועק בשירתו שהמצור נגמר רק שאנחנו לרוע המזל נותרנו כלואים בתוך המשוריין החלוד. שני חיילים עם תרמילים ענקיים. סב ונכדו עם תסמונת דאון. מעת לעת הנכד מלטף את זרוע הסב השקוע בנבכי האינטרנט הסלולרי. "משורין חרוך ושם של אלמונים". אברך עולה בתחנת "הטורים" הוא מתמגנט אל שירת הזקן. "כאן היינו יחד משפחה אחת, באב אל וואד" פעם ראינו אחד את השני וחלמנו חלום. אולי חלום מטופש אבל חלמנו באלהים שחלמנו. ואילו היום אנחנו מחפשים את תמונת הניצחון. האברך ממשיך לנעוץ עיניים בזקן, הוא מנסה למצוא בו את עקבות הגאולה. כל חייו הוא מחפש את המשיח. אף פעם לא דמיין שהמשיח יחבוש קסקט בד ופיו המכווץ יהיה משובץ בשרידי שיניים. והמילים האלה מפתיעות אותו, הוא לא מכיר אותן "כביש אספלט שחור סלעים ורכסים" הוא מרגיש את עצמתן. לא בקלות הוא ירפה ממנו ימשיך לחפש סימנים. אני יורד בתחנה המרכזית והזקן לבטח שר עד התחנה האחרונה "הר הרצל", ואז עלה לרכבת בכיוון ההפוך ועשה את כל הדרך חזרה עד לתחנת "חיל האויר". "אור כוכב ראשון בדרך בית מחסיר". וכך ימשיך יום יום לבשר הלוך ושוב , גם אם לא יתקף את כרטיס הרב-קו שלו, כי אינו עוסק בקטנות. הוא עובר בשירו ליד הקסטל ויודע שמאחורי כל סלע הם אורבים לנו, שכולנו מסרבים להפסיק לנשום את הבל הפה של כנופיות הפורעים של עבד אל קאדר אל חוסייני. "פסיכית, העיר הזותי פסיכית" אומר החייל לחברו, כשירדו מהקרון. "אשכרה פסיכית" ענה לו במבטא רוסי כבד.

האם כבוד ראש הממשלה לפעמים משקשק ? אבל ממש, עם רגליים רועדות, כושלות. האם הוא לפעמים מתעורר מיוזע נבעת מחלום רע ? האם הוא לפעמים מרגיש קוצר נשימה ? מלווה בדפיקות לב ? האם קורה שראה"מ מתעורר בבוקר ומרגיש שלא בא לו לקום ? שהוא רוצה עוד קצת במיטה ? האם הוא מתעורר בארבע לפנות בוקר, ומסתובב בבית באי שקט ? נכנס למיטה ושוב יוצא ממנה ? או שאולי מתקשה להרדם ? שוכב במיטה ולא מצליח לתת למחשבות להרפות ממנו ? על מה חושב ראש הממשלה בלילות ? האם הוא חושב על הכתבה בחדשות בה רואיינה האם החד הורית ושלושת ילדיה שפונתה מדירתה וגרה בחדר המדרגות, ואמרה שהיא מצפה שראש הממשלה יתערב למענה ? האם הוא חושב על בקשתו התמוהה של התורם החשוב ? האם הוא חושב בלילה על הסוכן שמחר בבוקר יכנס לתוך גוב האריות, למשימה שיש לה רק עשרים אחוזי הצלחה ? כלומר שהוא עלול מאוד להכשל ולמצוא את עצמו על במה בכיכר עם חבל על צוואר. האם הוא שואל את עצמו מה מביא אדם בשר ודם לרצות להיות ראש ממשלה ? האם ראה"מ מתייסר בלילה מרוב דאגה לבתו שלאחרונה בועטת וכועסת על כל העולם ונראה שרע לה בחיים ? מתי הוא נעל את דלת חדרו ובכה? כלומר ממש התייפח. האם כשישב עם החבר הטוב ביותר שלו (האם יש לראה"מ חבר הכי טוב ?) אמר לו אי פעם : "זה גדול עלי. בשביל מה אני צריך את זה ?" האם לפעמים קורה לו, למשל בעת הגילוח, שהוא מישיר מבט אל הראי ואומר : "אני, ראש ממשלת…" ולא מאמין למה שהוא שומע ? האם בסתר ליבו הוא יודע שאינו מתאים לתפקידו ?

המערכת לוקה בעיוורון, היא שבויה בתוך קונספציות שמונעות ממנה להעניק למלחמות ישראל שמות ראויים. שימו לב לשמות מלחמותינו: השחרור, קדש, ששת הימים, ההתשה, יום כיפור, ליטני, יונתן, שלום הגליל, חומת מגן, לבנון השניה, עופרת יצוקה ועכשיו עמוד ענן,- לבטח נשמטה לי פה ושם מלחמונת או מבצעון. אני מציע להלן סדרת שמות למלחמות הבאות ולמבצעים מיוחדים. איני דורש תמורה ומעמיד אותם חינם אין כסף לרשות הממונה על שמות המלחמה ולתפארת מדינת ישראל:

מלחמת הו ולנטינו ולנטינו, מבצע אמרתי לך, הדובים שכחו לקום, אשתו של השכן יורקת שוב, עקביה דוקרים בלב, הוא לא חשב פעמיים, שתי גופיות ופפריקה, הבמיה רוקדת דבקה, תחתוך לי פרוסה, אברשה היה חולמני, נופר קראה לאפריים, הקוסקוס ושלשת הגמדים, חלומות שומרים בתיבת עץ, זכרתי לך חסד נעוריך, העיוור שרק לרוח, חצי מנה בלי טחינה, לפני שצחקנו בכינו, הקולב הבודד בארון, שערה מנחיר תזעק, התחת הגדול הסמיק, שתינו אכלנו עכשיו ננמנם, האייפונים האייפדים והכנפה, שרה עמדה לצידי, חשקה נפשי במשהו מתוק, האם האם האם אמרו לך פעם, החשיש ביצת העין והסלט, הגב התחתון שומר סוד, לקט פאה ואבדן זכרון,  צלע מרפק צלע, חמין אוכלים בלחש, הקציצה שראתה את הנולד, המחלף לא עוצם עין, שירת הקולות הצפים, עוד אחת ודי.

"יש לי הרגשה שתזכה" הבטיחה המוכרת בדוכן הפיס. "אין סיכוי. שנינו יודעים שלא אזכה" קבעתי. היא התעוררה, כנראה שעבר זמן רב מאז שהיה לה לקוח כמוני. "אני אומרת לך, אתה זוכה". משהו התרענן לרגע בפניה שתקועים יום יום מבוקר עד ערב בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, הלא היא תחנת האומללים והנדכאים.  תחנתם של אלה המחפשים כבר שנים דרך לצאת ממנה, אבל בשום קניון לא מקבלים אותם. בכל מקום עושים להם פרצופים ומביאים להם את הביטחון. כאן אתה יכול להיות מי שאתה, כי כולם כאן כמוך, חשודים. שעה קודם לכן, בירושלים ברציף ממנו יוצא האוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה נמוכה לבושת שחורים עם מזוודה פרחונית ועוד שקית. לא כל יום היא נוסעת לתל אביב, היא כמעט ולא יוצאת מהעיר. מה יש לה לחפש כשיש לה כל מה שהיא צריכה בבית. שעתיים לקח לה עם קו שלושים ואחת, שעתיים. מהבית בגילה עד התחנה המרכזית. "אתה ירושלמי ? אתה יודע איפה זה גילה ?" הקופאית שלחה אותה מפה לשם משם לפה. מתי יוצא האוטובוס שואלת "עוד רבע שעה ?" היא נחרדת, "רבע שעה ?" ושוב מתגנב הספק "זה אוטובוס ישיר ? מגיעה לי הנחה של אזרח ותיק. לך לא מגיעה ?" אני זורק לה: "איך את אזרח ותיק בגיל תשע עשרה" היא מחייכת ושואלת בביישנות "מה ? אני נראית צעירה ?" אבל לא מחכה לתשובה. לא קשה לעשות אדם זר מאושר לרגע. החיוך הזה המשיך להתמהמה לה הפנים. אני בוחן את האצבעות שלה ורואה עליה, שבעיניים עצומות היא מעמידה סירים כל יום מהבוקר. בתל אביב חיכה לה איש עם מכנסי גברדין ונעליים לא מצוחצחות. לקח ממנה את המזוודה הפרחונית, שלא תסחב. היא מדווחת גם לו על כל מעללי קו שלושים ואחת והקופאית ואיך עברה עליה הטיסה מירושלים לתל אביב. היא לא ראתה מה שאני ראיתי. אני יודע שהיא לא היתה עומדת בזה. אולי היא כלל לא היתה מפענחת את התמונה,- את מראה היד של הגבר עם הכיפה, שמלטפת ברגישות ובכוונה מלאה את הירך החשופה של חברו, כשעל פניו עונג שמיימי. כמה שאני כאילו מתקדם וכאילו פתוח, הרגשתי אי נוחות ומבוכה. הפניתי את מבטי מהשניים אל השדות שנותרו יבשים עד עכשיו די עמוק במרחשון.

בדרך חזרה, בלוינסקי במעדניית הנקניקים, המוכרת הצעירה פרסה ודחסה רוסטביף נפלא לתוך לחם טוב עם קצת תוספות, עטפה אותו היטב וחתכה באלכסון לשניים. צעיר רזה עם שרוואל הגיש לי את הכריך והבירה ואמר: "אני מקוה שאתה מוכן לקבל את הכריך משמאלני קיצוני". ואז יצא וישב בפתח החנות. המוכרת הצעירה סיימה לנקות את קרש החיתוך, יצאה והתכופפה אל השרוואל והצמידה את הפה העוצמתי שלה אל פיו וככה נשארו תקועים איזה עשרים שניות ואז הוסיפה עוד חמש שניות. היא חזרה אל עמדתה מאחורי הויטרינה הגדולה והוא נשאר לשבת בפתח כשעל פיו טבוע מגע פיה. השארתי לשרוואל וזוגתו תשר על השלחן ויצאתי. השרוואל רץ אחרי ואמר לי "שכחת את העודף". אמרתי לו "זה טיפ לשמאלני" הוא לחץ את ידי וזרח, כולו תלתלים. ברחוב י.ל. פרץ 34 ישבו שתי דבוקות של מכורים מכינים את עצמם להזרקה. אחד מהם מחזיק את המזרק בשיניו. אני מביט בעיניו ואני יודע שהוא לא יתן לאף אחד להחזיק לו את המזרק, בשעה שהוא קושר את היד ומחפש וריד. הוא יודע שמרגע שהמזרק עובר ליד אחרת שאינה ידו, הלך עליו. אי אפשר כאן לסמוך על הצל שלך. לא איכפת לו שהשכן מהבית הסמוך עומד ומתבונן בהם. לא איכפת לו מכלום. הקריז שזוחל לאורך הגוף שלו אומר רק דבר אחד: "עכשיו ומיד". סמוך לכניסה הצפונית לתחנה המרכזית עמדה בחורה שדופה, קרועת עיניים, עם שמלת מיני נוראית ושריטות על הרגליים וגם מעט סימני דם קרוש. היא פונה לקשיש שעמד מולה וצורחת אליו בתחינה שכל העולם ישמע: "תיתן לי בבקשה תיתן לי בבקשה, אתה רואה שאני נגמרת, אני צריכה לאכול ותרופות אתה בן אדם טוב, עברת הרבה בחיים, יש לך ילדים, אני כמו הילדה שלך" והוא מכניס את ידו לכיס והיד מנסה לגשש אחרי הארנק שלו. ואז החברה המשוגעת שלה צורחת עליה "נו תבואי כבר מה איתך" והיא מסמנת לה שתשתוק שאולי יהיו כמה שקלים מהקשיש, והיא לוחשת לו באוזן המבולבלת שלו משהו. והוא לא יודע שכשיחזור הביתה לא ישאר עליו כלום, כי אין לה רחמים על עצמה ואין לה רחמים על אף אחד בעולם הזה. החברה שלה צורחת "יא משוגעת, אם את לא באה אני הולכת" והיא עושה לה "די די תשתקי, את לא רואה שעוד מעט אנחנו מסודרות ?". בצד עומדים שני גברים שחורים, כנראה מקהילת הפליטים של גן לוינסקי, מתבוננים בסקרנות וקצת פחד באישה קרועת העיניים ובקשיש. נכנסתי לתוך התחנה. מלמעלה נחשפת ערבוביה של חוטים וצינורות. מישהו תיקן משהו ולא טרח לסדר. את המעבר הקטן ממלא ריח רעלי של בקליט לוהט ובורקס. אני עושה את דרכי בין החנויות המציעות בגדים במחירים מיוחדים ובאיכויות מתאימות. ליד חלון ראווה עומדות ארבע נשים מהפיליפינים בוחנות חליפת גבר לבנה. עליתי לקומה שש והזמנתי קפה בארומה, על הבר. בסמוך שלושה גברים בכסאות גלגלים וכלב שרוע על הרצפה. אני שותה את הקפה ושומע את אחד מהם מדבר ללא הפסק, מנסה לשדל מישהו. ואז אני מגלה שעל המסעד של כסא הגלגלים שלו ניצב תוכי ירוק גדול. וכל הדיבורים האלה הם כדי לרצות את התוכי. והתוכי אכן, נועץ את מבטו בגבר הצעיר כמהופנט, שלאט מקרב את פיו אל מקורו של התוכי עד שהם מתנשקים בעדינות רבה. הברמן בארומה מכריז "הלנה" והצעירה שהתיישבה לידי על הבר מקבלת את המגש שלה שכולל קפה וכריך גדול מאוד של סלמון. היא אוספת את השיער הפזור שלה ומכדרת אותו למעלה. אני מרוכז בציפורניים המלאכותיות שלה שהן ארוכות ומתעקלות ויש עליהן דוגמא יהלומית. היא משכה את החולצה הצמודה שלה כלפי מטה, להדגיש. הברמן לא הצליח לשחרר את המבט שלו מהחזה המבטיח שלה, והיא בכלל כאילו לא בקטע שלו, נוגסת בכריך ומתבוננת בבבואה שלה שמשתקפת אליה מדופן הניקל של מכונת הקפה הגדולה, טווה את החוטים סביב הברמן, שלא יודע שגורלו כבר נחרץ. נהג האוטובוס לירושלים סגר את הדלתות והתחיל לנוע לאחור. אברך בלבוש ליטאי דופק על הדלת. הנהג אומר לו שעוד מעט יבוא אוטובוס נוסף. האברך עוקף ומתקרב אל שמשת הצד של הנהג ומתחיל להכות בכח ולצרוח על הנהג. הנהג אומר לו שיחדל. האברך ממשיך להכות בשמשה באיום. הנהג מתרצה ופותח לו את הדלת. אישה אחת פותחת פה גדול על האברך שממשיך להוכיח את הנהג "יאללה יאללה, תעזוב את הנהג, בגללך יעשה תאונה". האברך סיים את ענייניו עם הנהג, עבר ליד האשה שרתחה מזעם כאילו היא אויר, התיישב וכנראה פתח ספר מלא בדברי חכמה, כדי לא לבטל זמן.

אני מושבת. לא מסוגל לעשות כלום. רק יושב ומחכה לתוצאות סקר העומק של כחלון. שנים אני מוצף בסקרים, אבל הפעם זה לא סתם סקר, זה סקר עומק. סקר רציני עם תובנות, עם ירידה לתוך הדקויות וניתוח המשמעויות וההיבטים השונים. הסקר הזה עשוי לשנות את עתידנו, הוא יפתח לפנינו כחלון חדש אל אופקים שטרם ידענו. זה לא סקר מסוג הסקרים שביבי עושה כל שני וחמישי. כאן מדובר בעומק, זה לא חפיף סקר שמקר, הפעם זה סקר שהולך אל המעמקים. כחלון הוא חברתי, הוא מזרחי. כחלון מוריד את הטייקונים על הברכיים, הוא מבין את האדם הפשוט. אין לו מה לחפש בליכוד כולם שם לבנבנים. אירופאיים עלאק, קרים, בלי לב. אוכלים רגל קרושה, דג עם סוכר סושי מושי. אנחנו רוצים את כחלון, כי הוא יודע מה ההבדל בין קובה לקובנה.  רוצים ראש ממשלה שישב בחצר ולעס גאת. שאשתו לא מתערבת לו בלישכה ומסכסכת בין כולם. ראש ממשלה שפותח ארנק שמזמין את כולם – שיודע להגיד "עלי" ולא "אחרי". זה שסידר לנו הטלפון סללורי, הוא יסדר לנו ליד החומוס  גרגרים, סיחים וסלטים בחצי. חבילת טיסות אנטליה, ורנה הכל כלול. חברת החשמל תשלם לנו כל חודש ולא להיפך. תשובה יכסה לנו כל חודש את האוברדראפט בכסף שלקח מאיתנו. כחלון הוא החלום ביבי הוא שברו. רק תצביעו בשבילו והמשכנתא שלכם הלכה מאפיש חאלאס. ראיתם איך הוא מדבר ? צוחק כאילו אתמול שיחקת איתו סטנגה בשכונה. רק הסקר עומק הזה יעבור בשלום ושני שליש ליכוד, רבע עבודה, שליש יש עתיד, חצי ש"ס, איחוד לאומי, גם ישראל ביתנו כולם הולכים אחרי הקוסם, כי יש לו קבלות הנה סלקום, פרטנר פלאפון. תראה איך קירקס אותם, ואנחנו מדברים חופשי, אינטרנט חינם, מצלמים כאילו שחס וחלילה אין אלהים אבל יש כחלון.