Sub Stance

בימים אלה אני עובד על מצגת שכותרתה "אמנות רחוב – צעירים מדברים מהקירות". בחרתי לפתוח בסיפור על אחת מכתובות הגרפיטי המפורסמות : "Kilroy Was Here", שלצידה דמות מאויירת של אדם קרח המציץ מעבר לקיר, חוטמו הבולבוסי משתרבב ומשני צידיה אצבעותיו האוחזות בקיר. במלחמת העולם השנייה הפכה כתובת זו להיות סמל לבית ולמולדת, בכל עת שחיילים נתקלו בה, עלה חיוך על פניהם ותחושת הקלה – קילרוי היה גם כאן בחזית ! לאן שלא הגיעו – גם קילרוי היה. מספרים שבועידת פוטסדאם שהתקיימה בסוף מלחמת העולם השנייה, נכנס השליט הרוסי יוסף סטלין לשירותים, כשיצא פנה מבועת לנשיא האמריקאי הארי טרומן ושאל: "מי זה קילרוי ?"… אתמול אחרי שהכנסתי את קילרוי למצגת, הלכנו לאכול עם חברים במסעדת הסדנה הצמודה לזאפה – המעבדה (מסעדה טובה), בדרך ראינו על הקיר כתובת "קילרוי היה כאן" ולצידה דמותו…לא שפשפנו את העיניים, קילרוי הגיע גם לכאן, אמנם שבעים וחמש שנים אחרי שנמרח על אניות, רכבות וקירות בארה"ב ובאירופה, אבל הגיע.

"קילרוי היה כאן" הגירסה הירושלמית

מיהו קילרוי ? איך הוא נולד ? מה היה בו שכה נפוץ ודיבר לרבים ? מכל הסיפורים, ויש לא  מעטים, הסיפור המקובל הוא שג'יימס קילרוי עבד במספנה ונהג לרשום בגיר את הכתובת כדי לאשר שבדק את האניות, החלפים ואת המכולות שעברו תחת ידיו. האניות הרבות המשיכו בדרכן נושאות את הבשורה "קילרוי היה כאן" לכל עבר. כתובת זו נחשבת לעבודת הגרפיטי הראשונה בזמננו. כמיטב המסורת האמריקאית קילרוי הפך למחזמר, לסרט, למחזיקי מפתחות, צלחות ולפסלונים. ברוך ג'מילי מפתח תקוה הגירסה המקומית לקילרוי זכה גם הוא "לתהילה" ואפילו לשיר של שלמה ארצי.
ניסיתי להיזכר מהי כתובת הגרפיטי הראשונה שראיתי, בתחילה חשבתי שזו היתה "יבוטל הממשל הצבאי" שהתנוססה על גשר ראש פינה סמוך לתחנה המרכזית הישנה. כן, היה פעם גשר כזה, שעליו עברה הרכבת מתל אביב לירושלים. אבל אז ניזכרתי באשר דיקשטיין. אשר היה נער מבוגר ממני באי אלו שנים וגר בבלוק הסמוך. הוא זכור לי כנער יוצא דופן, שנהג ללוות את הליכתו בשריקה נפלאה של יצירות קלאסיות. אשר צייר על קיר באחד מהמקלטים ביד אליהו. עד כמה שאני זוכר צייר פורטרט של אינדיאני. וזו היתה עבודת הרחוב הראשונה שראיתי. אשר דיקשטיין שבתקופה מסוימת קרא לעצמו עין דור, נחשב בשנות השישים כגרפיקאי וכמאייר מצליח. אייר וכתב חוברות קומיקס (בוקי), עטיפות ספרים וכיו"ב. בין היתר אייר את הקומיקס שכתב "יריב אמציה" הלא הוא פנחס שדה. כן כן, פנחס שדה ניסה להתפרנס מכתיבת סיפורי קומיקס בהמשכים ועשה זאת תחת פסבדונים. קשים חייו של סופר עברי. מתברר שברבות הימים אשר דיקשטיין חזר בתשובה, הצטרף לחב"ד. היום הוא חי בק"ק צפת, שם הוא כנראה ממשיך לצייר קומיקס חרדי… כך, תוך כדי חיפושים אחר אשר דיקשטיין ברשת, הגעתי לבלוג של אלי אשד ולעבודה החשובה שהוא ואחרים עושים בכל הקשור לתיעוד אגפים עלומים ונשכחים בתרבות, בספרות העברית ובשוליהן. 

אשר דיקשטיין היום

היום לפני ארבעים וחמש שנים. שעות ארוכות חיכינו עד שתסתיים הלחימה בתל עזזיאת ובתל פאחר כדי לעלות על הרמה הסורית אל היעד שקיבלנו. צפינו מרחוק במראות ובקולות המלחמה. אני מציץ עכשיו בשעון 15:17, ממש בשעה זו קורים הדברים שלא נדע להסבירם בדרך לתל פאחר. גדוד 12 בפיקודו של מוסה קליין ממשיך צפונה על תוואי ההטייה – דרך שהסורים הכשירו במסגרת תכניתם להטות את מקורות הירדן. הגדוד היה צריך לפנות קודם לכן מזרחה, ולעלות על דרך הנפט, כדי לתקוף את המוצב ממזרח מהחלק הנוח יותר. אבל משום מה לא פנה מזרחה, וממש בשעה זו מוצאים את עצמם חיילי הגדוד מוכים ומטווחים ממערב ממש מתחת לתל פאחר. כאן מתחיל הקרב העקוב מדם. מ"פ א' אהרן ורדי, יעלה על החלק הדרומי של תל פאחר. הוא ימצא את עצמו בסיום הקרב עם שלשה חיילים ולהם שתיים שלוש מחסניות אחרונות. הכח של אלכס קרינסקי שעולה על החלק הצפוני של תל פאחר יושמד כולו, פרט לרב"ט יצחק חמאווי ושני חיילים פצועים. בעוד כעשרים דקות יצליח המג"ד מוסה קליין יחד עם הקש"א לעלות על תל פאחר. מוסא יהרג מיד, קרוב מאוד ליצחק חמוואי, שלבטח זוכר עד היום איך המג"ד מת לו ממש בידיים. יותר מאוחר יגיעו כוחות מאולתרים נוספים ותל פאחר ייכבש. ואז אנחנו נקבל את הפקודה לצאת לדרך. נעלה רגלית דרך גבעת האם, נעבור ליד זחל"מ פגוע ולידו גופה – ניפגש לראשונה בחיינו בפניה האמיתיים של המלחמה,- מראה מזעזע . נמשיך צפונה. בעמק שפרוס מתחתנו מתקדמים באיטיות קווי השריפות. קשה להסיר את העיניים מהמראה המרהיב. אני זוכר שאמרתי לעצמי ואולי לג' "נרות שבת". כשהלילה יירד נתחיל בהמתנה ארוכה לקראת הבוקר. אחר כך, נקשיב לחדשות מהרדיו-טרנזיסטור הזעיר, שאבא שלי הביא לי מנסיעתו הראשונה לאמריקה, ונבין סופית שהצבא הסורי הובס. אני אומר בתמימות לג' "יותר לא יהיו מלחמות, אין יותר צבאות ערב" ג' יפנטז "ישחררו אותנו מהצבא". עם שחר נצא לכבוש את העיירה בניאס שעד אז תתרוקן מיושביה. אבל קודם לכן, יעבור על פנינו טנדר עמוס בחיילים שכובים זה על גבי זה. ייקח זמן עד שנבין שאלה כנראה גופות חיילי צה"ל שנפלו בתל פאחר. בעוד שישה ימים נאבד גם אנחנו 11 מחברינו באסון בית המכס העליון.

אני מתבונן בשעוני ובלוח האירועים של הקרבות ומרגיש שזה ממש עכשיו.

זה היה יום עבודה עם החציבה הקבועה בתוך המערות החשוכות, עם הידיעה שהמצפן שלך פונה אל מקור אפשרי של אור. ואז כשעמדתי לצאת לדרכי היא הגיעה בסערה עם תיק ענקי ועם הפנים הכי מפחידים שהיא כל כך זקוקה להם בלילות, עם העיניים העצובות ועם הפה שנע כל הזמן בין צעקה לזעקה. כבר לא יצאתי. עד עכשיו עוד חוזרות אלי המילים שלה והשיבוש הנורא שנפל עליה, ויותר איני רשאי להוסיף.

הלכתי לאט למגרש החניה מנסה להשיל  מעט את הכובד האפל מעל כתפי. בחניון התת קרקעי, אישה אחת ישבה בתוך מכונית עם דלת פתוחה וחסמה את דרכי, אז המתנתי והמתנתי ואז אמרתי "סליחה" והיא השיבה "סליחה, לא שמתי לב, סתם פתאום חלמתי". נכנסתי לאוטו, התנעתי וגלשתי החוצה. חשבתי שהאשה הזרה הזו, שככה אמרה לי "סתם פתאום חלמתי", שאני לא יודע עליה כלום, היתה כל כך בן אדם באותו רגע. בן אדם כל כך נדיר ואנושי בדורסנות של הרחובות ומגרשי החניה ומהדורות החדשות שלנו. "סתם פתאום חלמתי".

אספתי את בתי ונכנסנו לאיזה מקום במושבה והזמנו מרק עגבניות קייצי וסלט ירוק גדול ושתינו הפוך. דיברנו ודיברנו. גילינו שכל אחד מאיתנו הכתים את חולצתו בשמן זית נהדר שניתז מהסלט. וצחקנו על עצמנו והתחבקנו.

(ספטמבר 2008)