היום לפני ארבעים וחמש שנים
9 ביוני 2012היום לפני ארבעים וחמש שנים. שעות ארוכות חיכינו עד שתסתיים הלחימה בתל עזזיאת ובתל פאחר כדי לעלות על הרמה הסורית אל היעד שקיבלנו. צפינו מרחוק במראות ובקולות המלחמה. אני מציץ עכשיו בשעון 15:17, ממש בשעה זו קורים הדברים שלא נדע להסבירם בדרך לתל פאחר. גדוד 12 בפיקודו של מוסה קליין ממשיך צפונה על תוואי ההטייה – דרך שהסורים הכשירו במסגרת תכניתם להטות את מקורות הירדן. הגדוד היה צריך לפנות קודם לכן מזרחה, ולעלות על דרך הנפט, כדי לתקוף את המוצב ממזרח מהחלק הנוח יותר. אבל משום מה לא פנה מזרחה, וממש בשעה זו מוצאים את עצמם חיילי הגדוד מוכים ומטווחים ממערב ממש מתחת לתל פאחר. כאן מתחיל הקרב העקוב מדם. מ"פ א' אהרן ורדי, יעלה על החלק הדרומי של תל פאחר. הוא ימצא את עצמו בסיום הקרב עם שלשה חיילים ולהם שתיים שלוש מחסניות אחרונות. הכח של אלכס קרינסקי שעולה על החלק הצפוני של תל פאחר יושמד כולו, פרט לרב"ט יצחק חמאווי ושני חיילים פצועים. בעוד כעשרים דקות יצליח המג"ד מוסה קליין יחד עם הקש"א לעלות על תל פאחר. מוסא יהרג מיד, קרוב מאוד ליצחק חמוואי, שלבטח זוכר עד היום איך המג"ד מת לו ממש בידיים. יותר מאוחר יגיעו כוחות מאולתרים נוספים ותל פאחר ייכבש. ואז אנחנו נקבל את הפקודה לצאת לדרך. נעלה רגלית דרך גבעת האם, נעבור ליד זחל"מ פגוע ולידו גופה – ניפגש לראשונה בחיינו בפניה האמיתיים של המלחמה,- מראה מזעזע . נמשיך צפונה. בעמק שפרוס מתחתנו מתקדמים באיטיות קווי השריפות. קשה להסיר את העיניים מהמראה המרהיב. אני זוכר שאמרתי לעצמי ואולי לג' "נרות שבת". כשהלילה יירד נתחיל בהמתנה ארוכה לקראת הבוקר. אחר כך, נקשיב לחדשות מהרדיו-טרנזיסטור הזעיר, שאבא שלי הביא לי מנסיעתו הראשונה לאמריקה, ונבין סופית שהצבא הסורי הובס. אני אומר בתמימות לג' "יותר לא יהיו מלחמות, אין יותר צבאות ערב" ג' יפנטז "ישחררו אותנו מהצבא". עם שחר נצא לכבוש את העיירה בניאס שעד אז תתרוקן מיושביה. אבל קודם לכן, יעבור על פנינו טנדר עמוס בחיילים שכובים זה על גבי זה. ייקח זמן עד שנבין שאלה כנראה גופות חיילי צה"ל שנפלו בתל פאחר. בעוד שישה ימים נאבד גם אנחנו 11 מחברינו באסון בית המכס העליון.
אני מתבונן בשעוני ובלוח האירועים של הקרבות ומרגיש שזה ממש עכשיו.
