לא אלמנה
23 באפריל 2010לא גייסו אותו למלחמה. את כל הבעלים והאחים והבנים, את כל בני הדודים והגיסים והחברים את כל השכנים והמכרים הרחוקים גייסו, ורק את בעלה לא גייסו למלחמה. היא לא היתה מסוגלת לשאת את החרפה,- אצלה בבית חי מישהו שלא גוייס. היא ציפתה שהוא ילבש את מדי הצבא, ינעל את הנעליים הצבאיות ויכניס בחופזה כמה דברים לתוך התרמיל הגדול, ששכב מיותם בארון, שיצא לחזית ויחפש לעצמו יחידה להילחם איתה. היא לא היתה מסוגלת להכיל את הבושה הזו, שבעלה הצעיר קם כל בוקר ויוצא לעבודה. היא סרבה לשמוע את המילים ההורגות השואלות אותה מה עם בעלה ? איפה הוא נמצא ? האם שמעה ממנו משהו ? אלה היו שאלות שצרבו והכאיבו לה מאוד. היתה בהן ובתשובות שהיתה אמורה לתת השפלה קשה, פגיעה בבסיס הווייתה. לא גייסו אותו והוא נשאר לה בבית. עובד וחוזר לה לבושתה ערב ערב מהעבודה, חוזר אליה ואל בתם הקטנה שנולדה חודשים ספורים קודם לכן. היא היתה מתבוננת בו שוכב על המיטה ומניח את התינוקת שלהם על החזה שלו, והתמלאה באיבה. בלילה כשקם אל התינוקת להחליף את חיתוליה ולחמם לה בקבוק, היתה מתעוררת ומסננת "נקבה", חשה סלידה עמוקה נוכח קולו ומחוות גופו. גינתה אותו בתוך ליבה, הטיחה בו במבטיה את שמות התואר המבזים שאצר מילונה. כך היכה בה הגורל האכזר שזימן לה בעל משתמט בורח ממלחמה. לא סלחה לעצמה שלא זיהתה מבעוד מועד אף לא סימן מוקדם אחד לזרע הבוגדנות. היתה משוכנעת שנישאה לגיבור חיל, שלא צריך צו כדי להתייצב למלחמה. זה קרה דווקא לה, שלא גייסו את בעלה למלחמה.
ידעתי באותם ימים שהיא היתה מעדיפה להתהדר באלמנות מלחמה מאשר להיות אשת איש שלא גוייס. כמעט במו עיני ראיתי את דוק הקנאה בעיניה כששמעה על זו ועל ההיא שבעליהן נפלו בקרבות הקשים. אז גם ידעתי, שהנשואים האלה לא יחזיקו את החורף, שהחלה ספירת ימיהם לאחור.
