ארכיון חודש מאי, 2010

נולד לעצמו

30 במאי 2010

כאשר מישהו מתפרץ לדבריו בשאלה, או כשסתם איזו תנועה מתרחשת בסביבה, הוא מאבד את חוט המחשבה, מתחיל למצמץ במהירות, מתנשף ומשמיע גניחות רפות, פורס את ידיו לצדדים ומכה שתיים שלוש פעמים על ירכיו: "זהו גמרתי". על סף בכי הוא. "אין אין" ממצמץ ומתנשף. הסנטר שלו מתייבב "עזוב אותי עזוב". מי יכול לעזוב אותו ככה כשהוא מתקפל לתוך המערה השחורה שלו,  מי יכול להשאיר אותו שם: "איך אפשר לעזוב אותך, איך ?". הוא עוד מתחפר: "אני מתחנן אליך, אני מבקש ממך, כורע ברך תעזוב אותי בבקשה".  "ככה, באמת ?  אתה חושב ?". ואז עולה חיוך מבויש על פניו עם שני מיצמוצים מתהבהבים, שמסמנים שרווח לו. מתמלא באויר נקי וחמימות עוטפת: "תראה כמה אני מזיע, סוס לא מזיע ככה, ראית פעם". וכמו מאליו נקשר שוב החוט שנקטע, הוא יושב רפוי ומובס והמילים מתחברות לו בצלילות: "אני נולדתי לעצמי". "הם בסדר, אחלה אנשים, משפחה טובה, לא אומר סתם". שלווה עגומה נופלת עליו, מצא את המילים שמארגנות את התחושות העמומות, נותן להם את שמן המדוייק. בבהירות נדירה הוא קולע לתחושת הבדידות הבראשתית הנוגסת בו מבפנים: "נולדתי לעצמי". "האחים שלי נולדו להורי, אני נולדתי לעצמי. ככה זה קרה, מהיום הראשון".

ר' שייע והגרצ"מ

24 במאי 2010

נדמה ששנות אור מפרידות ביננו, שאנו חיים בעולמות שונים וליתר דיוק עולמות הפוכים. לפעמים אני מתבונן בהם בהשתאות, אולי גם ביותר משמץ של מיאוס שאנו החילוניים סיגלנו לעצמנו, מתקשה לבודד אחד מהם מההמון לבוש השחורים ליחד אותו לעשות אותו אדם ולא חרדי. אך הם כה דומים בעיני זה לזה, לא רק בלבושם ובזקניהם אלא גם בתנועות גופם. האם הם תמיד ממהרים נבלעים, או שאני הוא זה שחולף על פניהם ונוטה להטמיע אותם בתוך המוניותם ומטשטש את המבדיל בינהם. איני מצליח להיזכר שהיה לי אי פעם מכר חרדי שלא לדבר על מכרה חרדית. האם זה בכלל יכול להיות שלאישה חרדית יהיה ידיד כמוני ? לפעמים אני יוצא לטיול רגלי בשכונותיהם ומרגיש זר ומוזר, – ילדיהם מתבוננים בי בעיניים פעורות כאילו הייתי דוגמית ל"ערב רב". שם בשכונותיהם המגובבות אני מדמה את עצמי צועד ברחובות של עיירה יהודית בפולניה, שבה חיו אבות אבותי, מטייל שעה קלה לאחור במכונת הזמן. המשיכה שלי אליהם היא סקרנית אבל לא רק. יש עוד משהו עלום ולא מובן. איזה חוט דק מאוד, ישן נושן, שמחבר אותי לשם. האינטרנט מאפשר הצצה נוספת לתוכם. בתחילה הרגשתי שאפילו שפה משותפת אין לנו, שהעברית שלנו שונה, ואז הרשתי לעצמי להבין שיש ביננו גם קווי דמיון. הנה שני קטעי וידיאו, בראשון מדבר ר' שייע על סוגיות חינוך, הקשבתי לו קשב רב, והצלחתי לא רק להבין אותו אלא גם להכיר בעובדה שמשפחות חרדיות מתמודדות עם דור חדש של ילדים בדיוק כמונו, שמה שעבד פעם, שוב אינו עובד היום. ששיטות החינוך הישנות שוב אינן יעילות, שגם אצל ההורים החרדים יש משבר סמכות וכנראה גם מבוכה רבה. ר' שייע (ר' יהושע פינק) הוא אדם שמקרין חום אנושי ותבונה ואומר דברי טעם. זה הקטע הראשון. הקטע השני הוא קטע שבו מופיעה דמות שנקראת "המשפיע החסידי הגרצ"מ" הלא הוא ר' מאיר צבי זילברברג. הגרצ"מ "המשפיע" כשמו כן הוא,- תפקידו הוא לעורר ולהלהיב לדבר תורה, הוא נותן הופעה, והמופע שלו הזוי לחלוטין, הכלאה של פורטיס וג'ו קוקר בימיהם הטובים. נסו לרגע להתבונן בו ללא המדים החרדיים, אחר כך, נסו לסגור את הווליום ולצפות רק בתנועות הגוף שלו, דמיינו אותו בג'ינס ובטי שירט עם מוסיקה אלקטרונית. כן אני בהחלט יכול לראות אותו על במה חשוכה, מתודלק היטב ומחובר רק לעצמו ולגיטרה שתלויה עליו בטריפ אינסופי כשסביבו קהל צעיר שקופץ נלהב. אז הנה הקטע השני.

אני זה הם שלא יהיו לעולם

18 במאי 2010

הבוקר בחלקה הצבאית בבית העלמין סמוך לחוף הים בנהריה, נערכה אזכרה ליד קבר האחים שבו קבורים שרידיהם של תשעה חיילי גולני שנהרגו באסון בית המכס העליון ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. שני חיילים נוספים קבורים בהר הרצל ובקרית שאול. לאזכרה הגיעו שמונה בני משפחה, קצינת נפגעים של חטיבת גולני, כתת חיילים מגדוד 13, חזן צבאי ואני. אחרי שהסתיים הטקס הדתי קראתי קטע קצר שכתבתי:

כל כך הרבה עבר עלינו מאז, אך הם נשארו באותה נקודת זמן שקפאה, באותו יום שהוא יום מותם הנורא, באסון שגזר עליהם להכלא בצעירותם, וגזר עלינו מאותו היום שוב לא להיות מי שהיינו. חמש דקות הפרידו ביני לבינם. ביני לבין מותי. כמה שלא ניסיתי לברוח מהידיעה הזו מהמגע ההוא עם כמעט מותי, אך דבר לא עזר. שוב ושוב לאורך חיי אני עומד מול הפיצוץ הנורא שהחריד את אזור בית המכס העליון ושומע את האבנים השחורות הניתכות כגשם רע על האדמה ועלינו, ואין מהם מפלט. שוב ושוב אני עומד מול חמש הדקות שהפרידו ביני לבינם בין חיים למוות בין להיות או לחדול, לעיתים אני אסיר תודה על כך ששפר עלי גורלי ולעיתים מתחלחל. אחד עשר החיילים הצעירים שתשעה מהם מונחים כאן לפנינו בקבר אחים, היו יכולים להיות בדיוק כמוני. הביטו בי היטב, אני זה הם, בני שישים ויותר, לבני שער, אבות לילדים שבגרו, סבים לנכדים בעלים לנשים שהיו לסבתות, בעלי חכמת חיים, תבונה ופייסנות שנרכשת עם השנים שעוברות, ועם חולשות ומגרעות שמתחפרות בעקשות ומתקבעות . אני זה הם שלא יהיו לעולם, שנשארו שם מאחור שדמותם ניבטת מתוך תמונות. הם היו יכולים להיות כמוני ואני הייתי יכול להיות בדיוק כמותם כאן מתחת לאבן. אני נושא בתוכי את הידיעה הזו שהחיים הם כה פריכים, שזכיתי בחיי מן ההפקר ההזוי בדרך כל כך לא מובנת בזכות חמש דקות מקריות, ושחייהם התרסקו באותו אסון נורא באותו אופן לא מובן ובעיקר כה מיותר ומקומם. אני יעקב איטח ויוסף אלישע ואליהו בן יקר ואברהם בסון ואהרן ג'מיל ועובדיה זנדני ושמואל לוי ויעקב עזר וניסים צאיג ואליהו קרן וגבריאל תמאם כולם אני.

שנה ועוד שנה עשור ועוד עשור חלפו, עברנו כל כך הרבה, העולם כל כך השתנה מאז. כולנו כל כך השתננו והם עוד מתים, ובעיקר חסרים למשפחותיהם. לפעמים נדמה שהחיים ממשיכים והם נשארו מאחור, אך האמת היא שמרגע מותם החלו להצרב בכאב החיים שלא יהיו, – כל שנה שחלפה היא שנה שהם לא חיו אותה. כל עשור הוא עוד עשור שנים שלא הושלם שלא נחווה, וההחמצה הזו הלכה לאורך השנים ועוד הולכת ומתעצמת, של כל כך הרבה לא, אין ושהיה יכול להיות ולא היה – ואת אלה, את הידיעה הזו נושאים החיים ובעיקר אתם בני המשפחה הנוצרים את זכרם ומונים אחת לאחת שנה אחר שנה,- את השנים שלא חיו.

מי יגן על הקשישים ?

7 במאי 2010

היום בבוקר נרצח קשיש בדירתו בדרום תל אביב. בשנים האחרונות הפכו הקשישים ליעד למעשי פשע חמורים ואכזריים. משטרת ישראל שמגלה יכולות מרשימות ויודעת למצוא פרורי חשיש במגרות נשכחות בדירות של ידוענים, חייבת להתחיל לארגן מחדש את סולם עדיפויותיה ולעבור לספק לאזרחים הגנה ובטחון. משטרת ישראל המסתערת ביד רמה על כרזות עשוית קרטון בשייח ג'ארח, צריכה להבין שעבריינים אכזריים התוקפים אזרחים קשישים הם הם היעדים הנכונים להסתערותה. כל ירושלמי נוכח במו עיניו איך כוחות הביטחון מספקים הגנה ואבטחה לראשי המדינה, בכבישי העיר נערכת מדי יום ביומו הופעת אבטחה סופר-דופר-אור-קולית-מולטי-מיקס-היסטרית, זה נחמד שביבי ושמעון זוכים לאבטחה עילית, אבל גם על האזרח הפשוט גם על הקשישים וחסרי הישע יש להגן.

נהג מונית ועורב

5 במאי 2010

נהג מונית ניסה לדרוס עורב. הוא נסע לפני. לא היה שום סימן ורמז לבאות. הוא נהג באופן שבני אדם מן הישוב נוהגים במכוניותיהם. אני מתאר לעצמי שהוא נראה כמו השכן ממול. מצחצח בבוקר שיניים ושותה משהו חם לפני שהוא יוצא לדרך. יכול להיות שהוא הקפיץ קודם את הילד לבית הספר והוריד את הקטן בגן, שעשר דקות קודם לכן נתן נשיקה לאשתו והבטיח שלא ישכח לקנות ראש חדש לברז במקלחת. הוא נסע לפני, מונית רגילה עם הכיפה למעלה – אלף כמוה, פנה שמאלה ללויד ג'ורג', אני אחריו. גם אני ראיתי מימין במפרצון החניה את העורב מלקט משהו קופץ קלות מעט הצידה ושוב מלקט, נהג המונית חתך במפתיע חזק ימינה לעבר העורב ומיד שמאלה – חזר לנתיבו והמשיך לנהוג כמו לא היו הדברים מעולם. מיד הבנתי מה שקרה שם מול עיני, – נהג המונית ניסה לדרוס את העורב. העורב היה זריז ממנו והתעופף. ככה לאור היום. מה כבר עבר לנהג המונית בראש לפני שניסה לדרוס את העורב, לא הרבה. הוא פנה שניות ספורות קודם לכן מדרך בית לחם אל לויד ג'ורג', הוא קלט את העורב והגיב ללא היסוס ובמהירות. הדריסה הזו היתה כבר שם,- מוכנה כמו כדור בתוך קנה הרובה, דרוך ולא נצור. כך הוא נוהג ברחובות ירושלים ממתין להזדמנות לשעת כושר לדרוס. זו היתה שליפה מהירה, שליפה שטבועה עמוק בתוך הוויתו. זו לא היתה מעידה, טעות בשיקול או פעולה בהיסח הדעת. זו היתה פעולה אוטומטית מכוונת שהמתינה לביצוע. ואז זה אכן קרה, הוא מצא את עצמו בלויד ג'ורג' מול האויב העומד לפניו בתעלה ביעד המבוצר, הוא היה בחוליה שכל אחד מחבריה ידע מה תפקידו, וכך גם הוא, ראה מולו לפתע את האויב השחור בעל ההליכה המצחיקה וללא היסוס כמו חייל מתורגל היטב סובב את ההגה חזק ימינה ומיד חזרה שמאלה בכוונה לדרוס את העורב. אולי גם צרח כמו שלימדו אותו באימונים: "טוהר טוהר". מה יש לו עוד לנהג המונית הזה ברשימת דחפיו שאינם בני כיבוש. איזה כדורים נוספים מסודרים אצלו בתוך המחסנית הרצחנית, ולמי הם מיועדים. מה עוד יבקש לטהר במכורתנו ואין עדיין. ככה נוסע ביננו נהג מונית מבוקר עד ליל ואיש לא יאמין שהוא כזה, שטמון אצלו הציות המחלט לפקודת הדריסה המכוונת והחזרה המיידית למסלול השגרה. אל תאמינו לשכנים שיעידו שהוא בעל ואב למופת, איש משפחה, אומר תמיד שלום ושואל מה נשמע איך הבריאות ואולמרט. לא יכול להיות שבערב כשיחזור אל אשתו וילדיו עוד יספיק לקלח את הקטן, הוא לא יקרא להם את "שמוליקיפוד" או את "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו יש לו הכל מרק ועצם", ואפילו לא ירדם יחד איתם במיטתם באמצע המשפט, עייף  מיום עבודה מייגע. אל תאמין לי אם אטען שאשתו תכנס לחדר ותתבונן בשלושתם ותתמוגג "איזה מתוקים". זה לא הוא, הוא אדם שניסה לדרוס עורב ברחוב והדורסנות לא ניגמרת שם ברחוב.