נולד לעצמו
30 במאי 2010כאשר מישהו מתפרץ לדבריו בשאלה, או כשסתם איזו תנועה מתרחשת בסביבה, הוא מאבד את חוט המחשבה, מתחיל למצמץ במהירות, מתנשף ומשמיע גניחות רפות, פורס את ידיו לצדדים ומכה שתיים שלוש פעמים על ירכיו: "זהו גמרתי". על סף בכי הוא. "אין אין" ממצמץ ומתנשף. הסנטר שלו מתייבב "עזוב אותי עזוב". מי יכול לעזוב אותו ככה כשהוא מתקפל לתוך המערה השחורה שלו, מי יכול להשאיר אותו שם: "איך אפשר לעזוב אותך, איך ?". הוא עוד מתחפר: "אני מתחנן אליך, אני מבקש ממך, כורע ברך תעזוב אותי בבקשה". "ככה, באמת ? אתה חושב ?". ואז עולה חיוך מבויש על פניו עם שני מיצמוצים מתהבהבים, שמסמנים שרווח לו. מתמלא באויר נקי וחמימות עוטפת: "תראה כמה אני מזיע, סוס לא מזיע ככה, ראית פעם". וכמו מאליו נקשר שוב החוט שנקטע, הוא יושב רפוי ומובס והמילים מתחברות לו בצלילות: "אני נולדתי לעצמי". "הם בסדר, אחלה אנשים, משפחה טובה, לא אומר סתם". שלווה עגומה נופלת עליו, מצא את המילים שמארגנות את התחושות העמומות, נותן להם את שמן המדוייק. בבהירות נדירה הוא קולע לתחושת הבדידות הבראשתית הנוגסת בו מבפנים: "נולדתי לעצמי". "האחים שלי נולדו להורי, אני נולדתי לעצמי. ככה זה קרה, מהיום הראשון".
