ערב יום העצמאות תש"ע
20 באפריל 2010"שן שן צריף ישן" מנגן אקורדיון ירושלמי שיוצא פעם בשנה מתוך תיבתו בארון. "אם עוד עומד הצריף הישן \ אם עוד יש מטפס על הקיר" שרים כל שנה מחדש, כל שנה מחדש להסיר את האבק מעל הצריף הישן, להנשים את הזכרונות המתוקים לערב אחד, ולהניח להם לנוח בשקט על משכבם עד השנה הבאה. "חלונות מגשם סתיו רטובים \ מסתכלים בך כל הליל כל הליל". יש להם סדר לשירים, הם ניצבים כמו חיילים במסדר מחכים לתורם, והם ענוגים ומצועפים, מרעידים לרגע אולי מצמררים, מעלים תמונה דהויה ועוד אחת. "צמתך על הגב". הקולות נעשים חרישיים וותרנים מפויסים משנה לשנה, הלוחמים עייפו, שדות הקרב מלאו נדל"ן ויקבנו יין. האקורדיון שפעם קיפץ ודילג והרנין וחיצצר,- כבד, לאה ועצוב. מאוד "שן שן צריף ישן", מאוד "חורק פה דיאז על הציר". נשמע שפחות אנשים באו, כמה טלפנו ואמרו שהחליטו להישאר השנה בבית, אחרים לא היו צריכים, היה ברור שלא יבואו. אלה שהתאספו בסלון ועלו מתנשפים לקומה השלישית גיחכו איך בנו פעם בלי מעלית ובלי גאקוזי, התיישבו סביב מדורת הפיצוחים ועברו יחד שיר שיר, הקפידו על "יפי הבלורית והתואר", פה ושם ויתרו על בית או התערסלו על הקול השני. "בך עברו בצעדים זהירים \ חלומות הרקומים חוט זהב". מנגינות ענוגות ומילים שהתרוקנו מתוכן. כמו שדרת אקליפטוסים שהכביש שעבר בתוכה הועתק לתוואי אחר, והיא נותרה במקומה שכוחה ומאובקת, לא מובנת לעד, כך המילים המושרות שרידים מימים אחרים, משפה אחרת, מנופי נפש שנכחדו. "שן שן צריף ישן".
