על אנשים, חומרים ומה שבינהם
בלילה לאחר כתיבת הפוסט "מחשיך בבית" חלמתי חלום :
בחלומי אני מתעורר משינה ורואה שכל חלונות דירתנו מנופצים. לא ברור לי האם מישהו השליך אבנים או ירה לעבר החלונות. אני מבין שזה לא אבן או כדור תועה אלא משהו שיטתי, מישהו עבר לאורך כל כיווני הדירה ודאג לנפץ את כל הזגוגיות. מטריד אותי שישנתי בעת שזה קרה, שלא שמעתי דבר ולא התעוררתי מרעש התנפצות הזגוגיות.
כך כנראה מרגישים אנשים שמתחילים להפנים את העובדה שהם חיים בדמוקרטיה מדרדרת. זיהוי הסכנה והיכולת להעריך את חומרתה נתקלים בנוגדני "הוי ארצי מולדתי". סוג של געגועים נשברים לימי התום של אי הידיעה. כך אולי הרגיש האדם שבועיים לאחר שגורש מגן עדן כשטעם פרי עץ הדעת בפיו, ושבילי הגן מתפתלים עדיין מתחת לכפות רגליו, והוא כבר הרחק משם, בזיעת אפו אכל לחם. אני זוכר איך יום אחד התבוננתי בראי ואמרתי לעצמי "אני איש". לא, לא קרה שום דבר מיוחד באותו יום, לא נפלה עלי בן לילה בגרות, אך משהו שהבשיל איפשר לי להתבונן ולקבל את מה שהיה ברור כשמש. לא קשרי ההון והשלטון לבדם, לא הכיבוש והדיכוי, לא נטישת החייל גלעד שליט, לא שכר הבכירים המושחת, לא האלימות השכרות והדקירות, לא ההשפלה המתמשכת ועושק ניצולי השואה, לא העוול בשיח ג'ארח, זה לא הפוגרומצ'יקים של התגמחיר לבדם, לא התנדפותו של השמאל, זה לא השלום שהוצא להורג בשלוש יריות אקדח, לא התפקיד שממלאים כוהני דת נבערים בחיינו, לא מלחמת לבנון וזו השניה ולא עופרת יצוקה לבדם. זה התחיל לפני שנים כשצפיתי בסיקור חדשות בטלוויזיה, ומצאתי את עצמי בוחר בלי להרגיש ב"צד הלא נכון" – במיידי האבנים על הרכב המשוריין. אחר כך מצאתי את עצמי בוחר באישה הערבייה הזועקת מול הקצין כשעל חורבות ביתם יושב אביה כשראשו שמוט ומייבב. זה כמו לעבור במחצית מיציע אוהדי הפועל ליציע מכבי. זה ערעור בסיסי זהותי קיומי,- כמעט כמו להחליף חלילה עם. לצאת לשמד לא עלינו. זו קדירת מציאות חיינו המלאה בתבשיל הרע עד גדותיה. הסירוב להשתתף בארוחה המבאישה הוא גופני. לפני שידעתי והפנמתי הרגשתי את תחושת הקבס. משהו רע מתבשל בביתך יחידך אשר אהבת, והספקות מנקרים עד כאב.
עכשיו ממש בעת כתיבת שורות אלו, מתרחשת לה עוד פגיעה – הפעם בחופש העיתונות ובזכותו של הציבור לדעת. כמו במשטרים הגרועים שבחשוכים, כך גם אצלנו הצנזורה עובדת, מה שחשוב לשלטון זה שהטלוויזיה שלנו והעיתונות שלנו ישתקו, שבינתיים שלא ידווחו – כלומר שהציבור לא ידע ושהעיתונות לא תדון. – עד שהדבר יהיה נוח "להם". ובימים אלה ממש עיתונים חשובים ובלוגרים ברחבי העולם כבר מוסרים פרטים רבים אודות הפרשה הבטחונית. אבל כאן כשלא נוח המערכת השלטונית יודעת היטב וטעמיה עימה כיצד למנוע מאזרחיה לדעת. אני מכיר זאת באופן אישי, זה קרה מול עיני שהמדינה העלימה מידיעת הציבור את נפילתם של אחד עשר חיילי גולני מגדוד 13 באסון בית המכס העליון. זה קרה בשישים ושבע, נכון זה היה מזמן, אך כך גם עתה באלפיים ועשר, אזרחי המדינה אינם יודעים שמזה שלושה חודשים ע"ק במעצר בית וא"ב עיתונאי ברח מהארץ ונמצא כבר ארבעה חודשים בלונדון. ע"ק ממקום מעצרה, אולי ממצוקתה, מבקשת בכל לשון של בקשה מהבלוגרים הישראלים שלא יכתבו על עניינה ושיסירו את הפוסטים,- האם היא מקווה כך למזער נזקים ? וכשהדליפה (כפי שמוסרים עיתוני החוץ) את המסמכים הסודיים, האם עשתה זאת למען ערכים נשגבים יותר מחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת ? אבל היא צעירה וקשה לשפוט אדם עד שלא עומדים במקומו ומתמודדים עם צרה כמו זו שהפילה על עצמה, או אולי צרה שהפיל עליה העיתונאי שלא ידע כיצד לשמור על שלום המקור שלו ?.
זו לא רק הפרשיה הזו לבדה. זו שעה כזו בחיי אדם שמבשילה בו ההכרה שזה אכן קורה. שזה לא עוד "מחדל" שזו לא עוד "פאשלה". שמחשיך במקום הכי לא צפוי, אצלו בבית,- הדמוקרטיה הישראלית מאבדת גובה רב. לפעמים מפחיד לחשוב מה אנחנו הופכים להיות, יותר נכון מה הפכנו להיות. יש שיטענו שזו שעתו הגדולה של האינטרנט בעידן הגוגליאני, שהעולם הוא אינו אותו עולם ושהאינטרנט תורם תרומה מכרעת לתהליך שקיפותו. יש בכך מידה רבה מאוד של אמת, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שעברו למעלה משלושה חודשים עד שפרטי הפרשה הגיעו לבלוגוספירה, ושלושה חודשים הם כמעט נצח. הדרך מחדרי החקירות בישראל עד לדפי הגוגל עדיין ארוכה, ארוכה מכפי שניתן היה לצפות. ובנוסף לכך מאכזב להיווכח באיזו קלות מוכנים בלוגרים להסיר את הפוסט שכתבו, ולשתף פעולה עם העלטה.
