Sub Stance

בחג הפסח אנחנו קוראים שכל אדם חייב לשים את עצמו כאילו הוא זה שיצא ממצריים. אז ברוח ההגדה בוא ננסה לדמיין איך זה.

יש לך בית. בית במקומותינו אינו רק קורת גג, הבית הוא מקום שבו אתה מכנס את משפחתך ואת מכלול משאביך – את רכושך ובגדיך את אוצרותיך הרוחניים והתרבותיים. כאן אתה שמח וחלילה אבל, מבשל וישן, הבית זה המקום שבו אתה מתכרבל בימי הקור ומסתתר מהשמש היוקדת בימי הקיץ, בריא וחולה, חולם ומתפכח, יוצא ממנו וחוזר אליו. הבית הוא המקום שבו אתה מעדיף לשכוח ובו אתה אוגר את זכרונותיך. בית הוא מקום שבו אתה נולד וגדל ובו אתה מזדקן ונאסף אל אבותיך. בקיצור יש לך בית, שהוא שלך ולמרות החסרונות שלו אתה אוהב אותו, בעיקר משום שהוא שלך. דמיין לעצמך שיום אחד בא מישהו ובידו צו של בית משפט שקובע שהבית שבו אתה גר חמישים שנה אינו הבית שלך משום שנבנה על אדמה שאינה בבעלותך, והוא מפנה אותך ואת רכושך מביתך אל הרחוב. דמיין לעצמך שאתה, זוגתך או זוגך וילדיך נזרקים לרחוב. דמיין: אין בית. אין מקלחת. אין מטבח. ואין כלום. אתה ואשתך וילדיך ברחוב. חוקי. ועתה דמיין שבו ביום, לתוך ביתך נכנסת חבורת ערבים צעירים ועולזים, ומשאית שמגיעה פורקת לתוכו ספות וכורסאות ושטיחים וכלי מטבח ועוד ועוד. והם תולים כרזה גדולה על חזית הבית ובה כתוב משהו על תחילתה של השיבה למולדת האהובה, ומניפים את דגלי פלסטין בחזיתו ומשני צידיו. שמחים וטובי לב פוצחים הצעירים הערביים בשירה ובריקודים, ביום ובלילה חוגגים מולך את נצחונם, את השלכתך לרחוב ומתפללים חמש פעמים ביום להודות לאלהיהם. ביום השנה לטבח שארע במלון פארק שבנתניה, הם מקיימים הילולה מיוחדת, ובה הם שרים שירי הלל לכבוד השהיד הקדוש שביצע את מעשה הגבורה והרג ביהודים בליל הסדר. האם אתה מצליח לדמיין את זה ? איבדת את הבית שלך ועכשיו מול עיניך רוקדים ושמחים לאידך. דמיין מה עובר עכשיו על שכניך ? שהרי גם ביתם נבנה על אותה אדמה וגם עליהם מרחפת סכנת הפינוי לרחוב ?

טוב, אתה יכול להתרווח בכורסא, זה רק דמיון, זה רק כאילו. לא אמיתי, לא ממש. הבית שלך לפי שעה בסדר. רק ניסיתי להבין את הנאמר בהגדה בדרכי התבוסתנית, שחייב כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא פונה מביתו בשיח ג'ארח.

מ: ראית?

ק: כן כן ראיתי את זה.

מ: העתיק ממך?

ק: לא העתיק. אין שום הוכחה שהוא כתב את זה אחרי שניתקל בפוסט שלי כאן.

מ: ואם הוא כתב את זה בעקבות הפוסט, היה נותן לך קרדיט ?

ק: או שכן או שלא. ראית פעם קרדיט בעיתון הארץ לבלוגר ?

מ: נו ?

ק: תגיד לי אין לך דאגות אחרות ?

מ: מה למשל?

ק: המצב.

מ: וואלה אתה צודק, המצב על הפנים.

ק: על הפנים.

אצלי זה התחיל מגמאל עבד אל נאצר שבקול ישראל הקפידו לכבד אותו בתואר "הרודן המצרי". זה נישמע לי אז בילדותי כמו הרודן המצרי גמאל עבדול נאצי. היה ברור אז כשמש, שרק הוא זה שמפריד בינינו לבין השלום והשלווה, אחרי שעברנו שבעת מדורי גיהינום ובאנו לבנות ולהבנות בה, להפריח את השממה ולקבץ גלויות. ואז הופיעו הפידאיון "המסתננים" שהיו מגיחים מתוך החשיכה, יורים וזורקים רימונים וזורעים הרג ופחד, והיה ברור שמה שמפריד בינינו לבין השלום זה רק הם. ואחריהם הופיע יאסר ערפאת עם ארגון הטרור הפתח, והיה ברור שמה שמפריד בינינו לבין השלום, זה רק הטרוריסט הזה וארגונו צמא הדם. ואחר כך לא לפי הסדר חומייני וסאדאם חוסיין, ונסראללה וחאלד משעל וחיזבאללה ואל קעיידה והכי גרוע חמאס, ושוב נבנתה הידיעה המוצקה שרק אם הם יעברו מן העולם יהיה לנו כאן ממש גן עדן, ונוכל להסתובב בקניונים באין מפריע. גמאל עבד אל נאצר ויאסר ערפאת וסאדאם חוסיין ועוד רבים טובים ורעים עברו מן העולם בדרך הטבע וגם בניגוד לחוקיו, ולמרות זאת לא נעשה לנו יותר טוב, נהפוך הוא. אז הרמנו לאויר מסוקי אפאצ'י ומזל"טים ואת טובי בחורינו וחיסלנו באופן ממוקד את אנשי החמאס הבכירים ג'מאל סלים, ג'מאל מנסור, קייס עדואן, מוהנד טאהר, איבראהים מקאדמה, איסמאעיל אבו שנב, עבדאללה קוואסמה, אחמד באדר, בסאל קוואסמה, נאסר עסידה, עלי עלאן, אחמד יאסין, עבד אל-עזיז רנטיסי, עז א-דין שייח' ח'ליל, עדנאן אל רול, סעיד עיסא, ג'בר ציאם, ד"ר נביל אבו סלמיה, עבד אל-מעאטי אבו דף, נאפז מנצור, הישאם פאיז אבו ליבדה, הישאם אל-לבדאני, תאופיק ג'בר, השיי'ח ניזאר ריאן, סעיד סיאם, עיאד סיאם, מחמוד אל-מבחוח שלא לדבר על עימאד מורנייה וזה כמעט היה מושלם לולא אחמדינאג'ד. אחמדינאג'ד שהוא גם עם הפצצה הגרעינית וגם עם הכחשת השואה, שרוצה להשמיד אותנו ולכלותנו ולא קם לנו צורר כמותו ולא זו בלבד אלא שהוא ממוקם במרכז ציר הרשע, שזה נישמע באמת רע מאוד. עכשיו זה ברור יותר מתמיד שמה שמפריד בינינו לבין השלום זה רק האיראני המאוס הזה. ורק אם הוא יסתלק, יקרוס ציר הרשע ואז לפתע יהיה כאן נפלא, ממש שווצריה.

ה"מקום הקדוש" הוא מקום שבו יש נגיעה אלוהית, אבל מכיוון שאלהים ברא את השמים ואת הארץ ויהי אור ויהי חושך, הרי ברור שבכל מקום ומקום יש נגיעה אלהית. ה"מקום הקדוש" הוא ערוץ תקשורת בין האדם לבין אלהיו. האל הכל יכול נמצא בכל מקום מאחורי מלפני ומכל צדדי הוא העומד, ולפיכך התקשורת איתו אינה טובה יותר כשהיא מתבצעת מתא השטח הנקרא "מקום הקדוש". כן אני יודע שבני אדם זקוקים בשל קוצר ידם וצרכיהם המיוחדים לסמלים וטקסים – לפולחן ולמקומות מקדושים. אלא שהמקומות הקדושים הפכו ברבות השנים למגועלים בדם רב. אם המקומות הקדושים היו יושבים בבית סוהר, בנימין נתניהו היה מסרב לשחרר אותם תמורת גלעד שליט, ומבחינתו בצדק רב, כי על ידיהם דם רב מאוד. המקומות שהיו אמורים לקשר בין אדם לאלהיו על מנת שישפיע על האדם מטובו ומחסדיו – אושר ועושר רב, המקומות הללו שבהם האדם היה אמור להתייחד עם בוראו לשאת אליו תפילה ולשטח את תחינותיו ברגעי שפל ודאגה ולהרבות שבח הלל ותודה ברגעי התרוממות הרוח, המקומות האלה הקדושים, הפכו להיות לזירות של ריב ומדון, רוע לב, אכזריות ושפיכות דמים. המקום הקדוש מגדל לצידו את אלה שמחללים אותו, שמטמאים ומאיימים על שלמותו ומלעיזים עליו. וכך נוצרת סביבה מעגלית שלמה המזינה את עצמה בקדושה טומאה וחילול. קצת נסחפתי, אני יודע, אבל לא כל כך. אם תפרוץ השבוע מלחמת מאמינים ומאמינים שכנגד, אם "הסכסוך במזרח התיכון" יקבל השבוע תפנית בשל כוונות של קבוצת מאמינים להניח אבן פינה לבית המקדש בהר הבית, ומנגד ייאספו מאמינים אחרים להגן על מסגדם מפני חורשי הרע, הדבר נוגע לי ולכל אלה שאין להם דבר וחצי דבר עם מנשקי אבנים ומלטפי צלמיות. קצה נפשי ממעגל ההרג והרצח סביב המקומות הקדושים. הגיע הזמן שאלהים יקום ויגיד בפה מלא למאמיניו : השגוע השתגעתם ? מה לכם כי תשפכו דם על כל אבן ותחת כל גיבעה ! שמעו את אשר אומר לכם ביום הזה: לכו ועשו לכם אהבה ולא מלחמה. ואם לא תעשו את אשר אמרתי לכם אוי לכם ואבוי לכם – חרון ועברה וזעם אשלח בכם.

מתברר שהמוזיקאי והזמר הפרסי כורדי הנודע שהראם נזארי הפך כמו אמנים איראנים נוספים יעד למעקב והצרת צעדים של המשטר הדיקטטורי. ההופינגטון פוסט מוסר הבוקר שהזמר שוחרר ביום שישי לאחר שהיה עצור במשך הלילה. בינואר האחרון, בשובו מחופשת השנה החדשה בדובאי נעצר שהראם נזארי בשדה התעופה של טהרן,' הקהל שהתגודד סביבו וביקש את חתימתו והיה עד לפעולת השלטונות החל לקרוא קריאות נגד הדיקטטורה. בנובמבר האחרון הוא הופיע בקרנגי הול עם יצירתו הסימפונית של בנו חאפז ""Cycle One: Iranian Sounds of Peace" סביר להניח שהופעה זו של שהראם נזארי בארה"ב כמו גם העובדה שיצירותיו האחרות מהוות פס קול לסרטי מחאה של מתנגדי השלטון הפכו את האמן הנערץ לאויב השלטון באיראן.

ציבור שוחרי זכויות אדם וחופש ביטוי חייב להרים את קולו ולעמוד על המשמר לצד האמנים והפעילים המדוכאים באיראן.

הופעה של שהראם נזארי בפריז :
:Concert de Shahram Nazeri au théatre de la ville de Paris

שהראם נזארי ובנו חאפז נזארי שבו את  ליבי. נתקלתי בשהראם ממש במקרה, ומאז אני מקשיב לו מדי יום. די מהר התוודעתי לבנו חאפז ולשיתוף הפעולה המוזיקלי בינהם. אני לא מבין פרסית או כורדית, אבל מבין כל מילה שהוא שר. מאמין לו והולך אחריו בעיניים עצומות. לשהראם נזארי טנור נפלא, גרונו הוא כלי נגינה יחיד במינו, רגיש עז, מוחה ומתחנן ולעיתים נושא תפילה ממקומות קסומים שנמצאים מעבר להרי החושך, או שהוא מספר סיפור אולי מהסמבטיון הנהר האגדי המשליך אבנים אל גדותיו. שהארם הוא מוזיקאי מוערך,- מסטר שהכל רוחשים לו כבוד, שר מוזיקה פרסית כורדית קלסית מסורתית ויחד עם בנו הקומפוזיטור משלב מערב ומזרח צ'לו עם סיטאר, ופותח חלון רחב וחדש אל הסופיזם אל ג'אלל א-דין מוחמד רומי ושירתו בת המאה ה 13. ועוד משהו, אי אפשר להתעלם מדמותו רבת הרושם של שהראם נזארי ומתנועות ידיו האופייניות, אישיותו עוברת היטב את מחסום היוטיוב ויש לי הרגשה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. האם הייתי פוגש במוזיקאים האיראנים הנפלאים הללו שלא באמצעות האינטרנט ? סביר להניח שלא. הנה עוד מנפלאות הגלישה. אם אתם רוצים לחפש מוזיקה שלהם אז הקלידו Shahram Nazeri או Hafez Nazeri .

בחרתי להביא כאן שתי יצירות קונצרטיות עם תזמורת פילהרמונית ומקהלה ושיר של רומי מאת חאפז נזארי שגם מנגן לצד אביו בסיטאר בפורמט מסורתי בשילוב כלים מערביים.

קטע הוידיאו הזה שמעלה חיוך הוא גם מרגיז. מצד אחד הוא עושה אולי שירות טוב למניעת הפצת האיידס ולהרחבת השימוש בקונדום למען בריאות הציבור. אך מצד שני הוא עושה ממש שירות רע ליחסים בין בני אדם ובעיקר ליחסי המין. יש בו מסר של זילות ליחסים בין בני אדם, קשרי המין שמיוצגים בו הם המוניים, זולים, נטולי עומק, מזדמנים ואנונימיים. לא להאמין איזה נפילה דרך ארוכה עשו יחסי המין ממרומי הגורן אל מעמקי האסלה , – בתי השימוש הציבוריים.

סליחה ! הם לא נורמטיביים !

בכל פעם, כמו למשל היום, כשמתפרסמת ידיעה על חשודים, נאשמים או מורשעים במעשה פלילי כמו אונס, התעללות מינית, התעללות גופנית וכיוצא באלה פשעים חמורים, דואג מישהו יודע דבר, בדרך כלל פרקליט או ידיד המשפחה, לדווח שמבצעי העבירות החמורות הם נורמטיבים, בכל פעם מחדש, אני מצליח בקושי רב לשלוט באני הנורמטיבי שלי ולא צורח במלוא גרוני :

סליחה ?! הם לא נורמטיביים ! הם אנסים ומתעללים מינית, גופנית ונפשית. הם פושעים פליליים אכזריים מסוכנים לחברה.

העובדה שהם מתגוררים בסביבה "נחשבת" ולומדים במוסדות חינוך "נחשבים" – פרטים שמעידים על מעמדם הסוציואקונומי ואולי על מוצאם, אינה מעידה על נורמטיביותם. בכל פעם שמשתמשים בהקשר זה בשם התואר נורמטיבי נגרם עוול לציבור שחי פועל ומתנהג בהלימה מלאה לערכים ולחוקים המקובלים בחברה.

מקומם אותי בכל פעם כשמישהו מטעם הפושעים הנ"ל, או שלא מטעמם, אומר משהו בסגנון : "זה יכול לקרות לכל אחד". הניסיון הזה לייחס את הפשע לאלת המזל ויותר מכך, להנכיס את העבירה הפלילית לכלל, מגוחכת ויותר מכך מכעיסה, כאילו שהיום הילד שלך משתתף באונס קבוצתי ומחר הילד שלי. זו אינה רולטה. ההתנהגות מינית הסוטה והפלילית אינה תוצאה רק של תקלה בפעילות כימית. אנו איננו בובות על חוט הנשלטות בלעדית על ידי הדחפים שלנו. לכל אדם מטען נרכש ונבנה של יכולות ויסות, עידון, דחיה, איפוק וריסון של דחפים מצד אחד, ומבנה אני ערכי שנבנה על מסד של רעיונות, תפיסות עולם, חוקים, מנהגים אמונות ודעות.- המצפון שלנו, מצד שני. החינוך, הטיפוח, הטיפול, היחס והגידול של אדם, כמו גם המופת והדוגמא האישית שמשמשים לו הוריו ומבוגרים משמעותיים אחרים המלווים את ראשית חייו ואת מהלכם – כל אלה ועוד הינם בעלי השפעה מכרעת על יחסיו עם עצמו וזולתו. ולכן האמירה הזו שזה יכול לקרות לכל אחד היא ניסיון להתחמק מאחריות להפחית מחומרת העבירה וליצור אמפטיה במקום שראוי לגינוי.

נכון אף אחד לא מושלם, כל אחד יכול למעוד ולהכשל, אבל לא כל אחד יכול להיות אנס ומתעלל. אנס ומתעלל אינם נורמטיביים.