Sub Stance

כשאהוד ברק בחר היום לבוז למפלגת קדימה וכינה אותה "מחנה פליטים"  הוא פתח צוהר לעולמו הפנימי של שוכן מגדלים מדושן ואטום.

הפליט עקור מביתו. איבחה אכזרית החריבה את עולמו. המלחמה או איתני הטבע המיטו עליו אסון נורא. – היקר והאהוב המוכר והבטוח הפכו לאיי חורבות. מטבעם נאספים הפליטים יחד בקבוצות במחנות – הלומים ומוכים מנסים למצוא מחסה, מרפא ונחמה. שם, במחנה העקורים בכוחותיו האחרונים מתחיל הפליט לשקם את חייו, להקים מתוך החורבן בית אחר לרקום עתיד כלשהו.

היו בישוב ובמדינה הצעירה כאלה שראו בניצול ובפליט "אבק אדם" "אודים מוצלים" "סבונים" "צאן לטבח" "גלותיים", אלה שניצלו מהכבשנים נדרשו אל כור ההיתוך הישראלי. ומכיוון שהם היו "אבק אדם" – חומר גלם שיותך, הם לא היו ראויים לשילומים ולפיצויים. ולכן, ללא כל היסוס שילשלה המדינה לכיסה וגזלה את כספי הפיצויים שהיו מיועדים לשיקומם של הפליטים.

אהוד ברק שהשתמש ב "מחנה הפליטים" כביטוי גנאי, הוא חלק בלתי נפרד ממסורת ארוכה של אטימות, התנשאות ויוהרה. אדם חסר רגישות לפליט היהודי מבית ולפליט הפלסטיני והסודני מבחוץ, הוא חסר גם כישורים הנדרשים להבנה ולהתמודדות עם הבעיות החברתיות הבטחוניות והמדיניות  של מדינת ישראל.

האדם הוא חסר ערך ותפקידו המרכזי לשרת את הכלל. לפרט יש משמעות כשהוא משרת את העניין של הממשל. לא צפיתי בטקס פתיחת האולימפיאדה מתחילתו ועד סופו, אבל בכל פעם שהצצתי ראיתי אנשים שהם פסיקים, ברגים, קלידים במכונה הגדולה. הטקס הוא מהות הכל, והאנשים הקטנים שהרכיבו את המיצבים ההמוניים הם צייתנים ממלאי פקודות, נכנעים למרות התמונה הגדולה. מאחורי המראה המרהיב עומדים עבדים נרצעים.

טלטלה בעקבות פרסום הכתבה אתמול במעריב.

ו' צילצלה. מתנצלת שמטרידה אותי. אבל אני כמו אח שלה. התמונה של אחיה מופיעה עם כל האחד עשר בעיתון. וגם בעמוד הראשון. "ארבעים שנה מאוחר מדי" אני אומר לה, "תמיד שראיתי חיילים עם התג של גולני אמרתי זה הילדים שלי האחים שלי הרגשתי". ושוב היא כואבת את הזלזול במשפחה את השקרים שפיזרו. אני מספר לה שוב את הרגע ההוא, את המוות שחיכה חמש דקות מאיתנו. "אני שמחה שנשארת בחיים" היא אומרת לי. אני שומע את הבכי שלה שאחיה לא היה בר מזל כמוני. הבוקר ג' מתקשר ואומר לי "כל הזמן אני מרגיש אשם שנשארתי בחיים, נשארתי במקרה בחיים", עד היום הוא ישן עם תרופות. והפחדים והחרדות כל החיים. "זה הולך איתי כל החיים. אתה היית הבכיר" הוא פונה אלי "ואני שואל אותך מה לעשות, מה יותר טוב בשבילי, אולי לכתוב את העדות שלי שכולם ידעו את האמת ? " אני אומר לו שהשנים חלפו, והאמת של כל אחד שונה והזיכרון האישי כתב את עצמו שוב ושוב לאורך עשרות השנים, והאסון נכתב מחדש אצל כל אחד מאיתנו. אלוף הפיקוד מת והמח"ט מת והמג"ד בטח כבר סנילי והמ"פ במזרח, וגם הוא היה אז כה צעיר, והגירסא שלו עומדת מול הגירסא של המג"ד. ואת שנעשה כבר אין להשיב לא את ההתנהלות האכזרית, ולא את ההשתקה, ולא את הניסיון להעלים את האסון. כאלה חצופים ואטומים היו, שחשבו שיש בכוחם להשתיק את מותם של אחד עשר חיילים. שיש בכוחם לאייד אותם. כך רכבו באותם ימים על גלי הניצחון המפואר, ישבו על פסגות משכרות, ושרו את שירי הצבא המהולל והציאו לאור את אלבומי הניצחון "נאצר מחכה לרבין אי יא יא יא אי". לא היתה להם כוונה, לתת לאיזה כיתה טירונית מפלוגה ד' בגדוד 13 של גולני שהתרסקה לחתיכות קטנות קטנות, להשבית את תרועת הניצחון "את שארם א שיך חזרנו אליך שנית". וכל כך קל היה אז לעשות זאת. – כי כולם צייתו, ואמרו אמן, ויישרו קו. השתיקה החניקה את הכאב וייבשה את הדמעות.  הכאב נשאר חנוק ויבש ורק השתיקה נסדקת.

האזור הממוקש מול בית המכס העליון

בית המכס העליון

אני מודה ומתוודה, פיתחתי כלפיו תגובה אלרגית, שחולפת ביעף עם העלמותו הזמנית מהמסך. – חיים אתגר הנושא את התואר "כתב התרבות" של ערוץ 10 אינו אלא כתב לעינייני רכילות. הבחור בעל העוויות הנרקסיסטיות מתהדר בנוצות לא לו. את הפינה הזעירה שלו בערוץ הטלוויזיה הוא משחית שוב ושוב בדברי רכיל, בזוטות מהחצר האחורית של הבידור הזול. חיים אתגר הוא רכילאי ואינו כתב תרבות. נקודה.