ארכיון חודש אוגוסט, 2007

יום הבלוג

31 באוגוסט 2007

יום הבלוג. כמו רבים אחרים גם אני בוחר חמישה. וזה לא קל. מראש החלטתי לוותר על הבלוגים הפופולריים והטובים. החלטתי להציג לפניכם בלוגים פחות מוכרים מהארץ ומהעולם:

1. אורית קמיר – מעידה על עצמה "אידאליסטית בלתי נלאית, משפטנית, פמיניסטית, מרצה, אוהבת מסעות, חתולים, סרטים, חברות וחברים". ואני מוסיף שהבלוג שלה נותן ביטוי לחשיבתה המרתקת, להיותה בעלת מודעות חברתית עמוקה וליכולת כתיבתה המעולה.

2. נטוש של שרון רז – הוא בלוג של ארכיטקטורה ומוסיקה, הלוקח אל השוליים, אל המבנים הנטושים ההולכים ונכחדים בערים ומחוצה להם. באמצעות ידענותו וטעמו המוסיקאלי התוודעתי למוסיקה נהדרת כמו זו למשל של דויד פרץ.

3. rebecca's space – אני לא זוכר איך הגעתי לבלוג של רבקה ואיני יודע מדוע אני ממשיך לקרוא אותו, אבל עובדה. מעת לעת אני מבקר אותה ולומד על חייה, מחשבותיה ולבטיה של האישה הצעירה הזו מסידני שבאוסטרליה המגדלת לבדה את בתה הקטנה סקרלט.

Iran Graffiti .4 – בשיטוטי בארץ ובעולם אני בוחן גם את הקירות. צרכן גרפיטי. אמנות הרחוב, הגרפיטי, עבודות הסטנסיל וכתובות קיר, אינה ממתינה לצופה שייכנס למוזיאון ולגלריה או שיפתח את העיתון והשבועון. מחד גיסא היא בוטה, משחיתה, חסרת סבלנות ולעיתים פחדנית ומאידך גיסא היא עשויה להיות חכמה, לוחמת ואמיצה. אני אוהב במיוחד דיוקנאות סטנסיל. הנה למשל גרפיטי באיראן.

Modblog .5 – היחס שלי לקעקועים ולפירסינג הוא דו ערכי – רתיעה וסקרנות. אני נוהג מזה שנים לשוטט באתרי קעקועים להתרשם, להתפעל ולהזדעזע, להכיר את האופנות והרוחות המשתנות, לנסות להבין את התופעה, את בני האדם שמוכנים לכסות את עורם לנצח באיורים וכתובות ואת אלה שמעדיפים את עור האדם על קירות הרחוב. אכן, יש דמיון מסוים בין אמן הגרפיטי לאמן הקעקועים.

הרב הוא עירום

27 באוגוסט 2007

בכל פעם שהוא מפריח נפיחה, אצים רצים הגמדים המזוקנים ומצווחים בכל מקרופון אפשרי "בושם בושם". נו באמת, אנחנו כבר מכירים אותו את המפליק הסידרתי. האגדה על גאוניותו ועל היותו גדול הדור מהלכת קסם על נתיני ממלכתו המשחירה, עלינו זה ממש לא עובד. הוא יושב לו על שפת הבאר שחפרנו בעמל רב ומטיל לתוכה את מילותיו המטופשות, מתיז לכל עבר פוגע ומעליב בגסות רוח. מנהיגי ונשיאי המדינה השוקעת ימשיכו לנגב את יריקותיו מפניהם, יעלו אליו לרגל לקבל ממנו ברכה ובעיטה וירימו לו אתנן רב. הגיע הזמן שנזעק כמו הילד ההוא "הרב הוא עירום !"

מטריד

24 באוגוסט 2007

מי שמטריד בחורות מקבל דקירות

מטריד זה בן אדם שלא נותן לבחורה את הכבוד שלה שמגיע לה, אם אתה הולך למועדון או סתם לשבת בפאב עם בחורה לנקות את הראש מכל היום. בא אחד, שואל אותה איפה את גרה מה המשפחה שלך, מה פה מה שם. זה בן אדם מניאק, מטריד. אוכל דקירה.

קו השבר הישראלי

היכן מתחיל קו השבר שלנו. היו ימים שבהם עבור רבים מלחמת יום כיפור היתה קו פרשת מים, מיד לאחר מכן ידעו אחרים לשים את האצבע על שנות ההחמצה הגדולה שבין 1967 ל 1973. אבל קו הסדק הוליך אל מלחמת ששת הימים ומשם אל שנות שלטון מפא"י, שהדף כל נסיון של הידברות וידע לטרפד כל ניסיון כמו זה של נחום גודלמן וחירחר את עסק הביש. בימים אלה, "פתאום", משהו מצא את ספיחי יומני שרת, ומהם עולה שפנחס לבון שר הביטחון, הגה מעשי טרור כדי "לעשות שמח" במדינות ערב. לבון לא היה עשב שוטה. הוא לא הלך בשדה לבדו. מכאן הולך הסדק אל מלחמת 1948 שהיא מלחמת הקוממיות או השחרור או העצמאות או הנכבה. ואם אתה קצת מרחיב את שדה הראיה, אתה מבחין ברשת של קווי סדק, לצד סדק החמצת השלום והעמקת הסכסוך במזרח התיכון, אפשר להבחין בסדק במערכת החינוך, שמתחבר לסדק בשירותי הבריאות שמתעבה עם השסע בשרותים החברתיים. כל אחד מהם מתחיל בקו סדק שכמעט ואינו נראה, שלעיתים קשה לזהותו, דומה לקו הסדק שהתחיל בחודשים האחרונים במערכת המשפט עם מינויו של השר פרידמן לתפקידו. וכל הסדקים האלה מתחברים, משיקים, מערערים. הם פרצות, הם משבשים את הסדר החברתי ואת שלומנו ומאיימים עלינו. הילדים שמשתוללים שתויים וגסי רוח בקפריסין, הם אחיינים של נהגים אלימים, שכניהם של לקוחות מכוני ליווי, שמנהליהם היו תלמידים של מורה צווחנית ומתוסכלת, שמרוויחה כלום ולא איכפת לה מהתלמידים "הזוועתיים" שלה, שמטופלת באימה החולה, שסל הבריאות אינו מכיל את התרופה היחידה שהיתה יכולה לשפר משמעותית את מצבה, אותה תרופה שכל העשירים החדשים, בעלי ההון הוותיקים, הפושעים המאורגנים ושאר המקורבים לצלחת יכולים לרכוש אותה לעצמם בי להניד עפעף, שמעסיקים את מיטב עורכי הדין שיוציאו אותם מההסתבכויות הפיננסיות קו נטוי ההטרדות המיניות קו נטוי קו נטוי, ויחצני הצמרת וקבלני הרייטינג המשפצים והמאפרים את מציאות חיינו היודעים להפוך את עורו של הכושי ואת חברבורות הנמר ורק לא את הסדק. רשת הסדקים מתלכדת לקו השבר הישראלי, ואם הוא עוד לא הגיע אל הבית שלך אל המשפחה שלך , חכה.

תזכורת : נהגים מסוכנים לציבור

12 באוגוסט 2007

בפברואר כתבתי על נהגים מסוכנים לציבור.

אני חוזר על עצמי:

"רשות הרישוי במשרד התחבורה, המעניקה רשיונות נהיגה אינה בודקת את אחת מהתכונות החשובות ביותר של הנהג – מסוכנותו."

אני לא אוהב לעשות את זה, אבל אני מפנה אתכם שוב לפוסט ההוא שכתבתי אודות נהגים מסוכנים לציבור !

גברת שרמוטה ומיסטר וייס

9 באוגוסט 2007

המהומה הציבורית בעקבות דבריו המרושעים של פרופ' הלל וייס עלולה ליצור את הרושם שמדובר באירוע חריג ולא היא. חלק מהמתנחלים החיים בשטחים הכבושים יצרו תת תרבות השואבת את תכניה מהדיכוי, הניצול והגזל. השילוב של סדר חיים המושתת על עמדות גזעניות והפקרות אלימה, הבאה לביטוי בהפרת  חוק וסדר, הפכה את השטחים הכבושים למקום פרוע ומרושע, שיש בו חיים השווים יותר מחיים אחרים. פרופ' הלל וייס גס הרוח ורע הלב, הוא גירסה מעודנת של כנופיות אלימות, פורעי חוק עוקרי מטעי זיתים, מנשלי אנשים מבתיהם, רודפי איכרים ורועי צאן, על כמותם נשא הנביא ישעיהו את קולו וזעק : "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם". הרוע והרשע של וייס שהופנו כנגד קצין צה"ל, שכה הדהימו את התקשורת בניבזותם, הם מנת חלקם היום יומית של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש. רק מי שאוטם את אוזניו ועיניו ולא קורא שבוע אחר שבוע את גדעון לוי ומיקי קרצמן, דוחות ארגוני זכויות האדם ובצלם, על הנעשה בשטחים הכבושים, יזדעזע מגברת שרמוטה ומיסטר וייס. הכיבוש משחית, החיים בצילו גורמים להשתחתת הנפש עד אבדן צלם אנוש. פשעיהם, התנהגותם וערכיהם של חלקים הולכים וגדלים מקרב המתנחלים הם אסון לחברה הישראלית וכתם נורא על היהדות. לכן, הדיון הציבורי חייב לכלול בתוכו לא רק את המקרה הפרטי אלא את התופעה.

83 ש"ח לחודש.

6 באוגוסט 2007

נסיעה בכביש מבוצר

4 באוגוסט 2007

ברגע של חולשת הדעת וריפיון מצפוני, עשיתי את הדרך מאזור צור הדסה לירושלים במסלול המקוצר, כלומר דרך השטחים הכבושים. הדרך אמנם הרבה יותר קצרה. אבל ארוכה ומייאשת. המסלול הקצר הזה רק כחמישה עשר קילומטר, הוא מסלול של איוולת, רשע וכיעור. הכביש הוא בחלקו יעד מבוצר, מוגן פה ושם בחומות בטון, קירות רשת גבוהות ונמוכות, גדרות תיל מסולסלות, חפירות, מנהרות ומחסומים. תוך דקות ספורות הרגשתי שמי שנמצא מעבר לגדרות ולחומות הוא שוחר רעתי. אלה אינן דעותי, זהו אינו ניסיוני האישי, אבל חוויית הנסיעה בכביש המבוצר היא חזקה מאוד. נותנת לך תחושה שיש לך אוייב שרוצה לפגוע בך, להרוג אותך. מה עושות החומות, הגדרות והרשתות, לילדים שעושים את דרכם מדי יום מאפרת וההתנחלויות האחרות לירושלים וחזרה ? איזה משקע מצטבר אצל הילדים האלה בני הארבע, השש והעשר כשהם נוסעים בכביש מבוצר ? מה הם מרגישים כלפי הילדים והמבוגרים שחיים מעבר לחומות ולגדרות ? כלומר איך משפיעה החוויה הויזואלית הזו על תפיסתם את הפלסטיני ? גם אם אתה מתנחל שאינו שונא ערבים, או אפילו כזה המטפח יחסי שכנות טובה עם הפלסטינים שעל אדמתם בחרת להקים את ביתך, גם אם ילדיך אינם חשופים לחינוך העויין את הפלסטינים, הנסיעה הזו לכשעצמה בכביש העוקף, המבוצר והאפרדהיידיסטי, אינה יכולה שלא להטביע את חותמה.

חף מתום לב

1 באוגוסט 2007

ליחסה המשפיל של מדינה ישראל לניצולי השואה היסטוריה ארוכה. ממשלות ישראל והישוב הותיק לא זו בלבד שלא ידעו כיצד לנהוג בפליטים הניצולים, אלא גילו עמדה מתנשאת ואטומה. השואה הפכה להיות קרדום לחפור בו וניצולי השואה לסרח עודף. אולמרט אינו שונה מהם, הוא  משוכלל. המציאות היא פלסטלינה בידיו. ללא ניד עפעף הוא אומר דבר והיפוכו. הוא מאמין שביכולתו להפוך בעזרת פרקליטיו יועציו, ומיחצ"ניו כישלון לניצחון. שיווק נכון, המצאת מילים מכבסות, מינוח הולם יכפיפו את המציאות לצרכיו. ניצולי השואה אינם מעניינים אותו, הם משעממים וגורמים לו בעיקר לפהק. חולים, עניים, מוכי גורל, קרבנות ונזקקים לא עושים לו את זה. אין לו עניין בהם. לכל היותר, הוא יזרוק להם מחר עצם שתהפוך בהבל מילותיו בעוד שנה לפרה שלמה. הם קונים הכל. ולכן אולמרט גם ימכור להם עצם במחיר פרה וידאג שחבר טוב ישלשל לכיסו את דמי התיווך. מה שלדעתו ההמונים צריכים זה קצת בורקסים ושעשועים ושילכו קיבינמאט. אהוד אולמרט מעוניין באהוד אולמרט. ומי שמצליח לעשות לו את זה הם המליארדרים, התורמים הפוטנציאליים, הכרישים, הבולענים, בוני איים יווניים ורוכשי ומוכרי נדל"ניו. בשבילם יהפוך עולמות, כדי לקדם את האינטרסים שלהם ישנה סדרי עולם ומדינה. אהוד אולמרט אינו שונה מאחרים (ביבי ? ברק ?) הוא בולט מהם בחוסר הבושה ובכישורי השקר. והוא בעיקר חף מכל תום לב.