נסיעה בכביש מבוצר
נכתב בתאריך 4 באוגוסט 2007 מאת משה קרוןברגע של חולשת הדעת וריפיון מצפוני, עשיתי את הדרך מאזור צור הדסה לירושלים במסלול המקוצר, כלומר דרך השטחים הכבושים. הדרך אמנם הרבה יותר קצרה. אבל ארוכה ומייאשת. המסלול הקצר הזה רק כחמישה עשר קילומטר, הוא מסלול של איוולת, רשע וכיעור. הכביש הוא בחלקו יעד מבוצר, מוגן פה ושם בחומות בטון, קירות רשת גבוהות ונמוכות, גדרות תיל מסולסלות, חפירות, מנהרות ומחסומים. תוך דקות ספורות הרגשתי שמי שנמצא מעבר לגדרות ולחומות הוא שוחר רעתי. אלה אינן דעותי, זהו אינו ניסיוני האישי, אבל חוויית הנסיעה בכביש המבוצר היא חזקה מאוד. נותנת לך תחושה שיש לך אוייב שרוצה לפגוע בך, להרוג אותך. מה עושות החומות, הגדרות והרשתות, לילדים שעושים את דרכם מדי יום מאפרת וההתנחלויות האחרות לירושלים וחזרה ? איזה משקע מצטבר אצל הילדים האלה בני הארבע, השש והעשר כשהם נוסעים בכביש מבוצר ? מה הם מרגישים כלפי הילדים והמבוגרים שחיים מעבר לחומות ולגדרות ? כלומר איך משפיעה החוויה הויזואלית הזו על תפיסתם את הפלסטיני ? גם אם אתה מתנחל שאינו שונא ערבים, או אפילו כזה המטפח יחסי שכנות טובה עם הפלסטינים שעל אדמתם בחרת להקים את ביתך, גם אם ילדיך אינם חשופים לחינוך העויין את הפלסטינים, הנסיעה הזו לכשעצמה בכביש העוקף, המבוצר והאפרדהיידיסטי, אינה יכולה שלא להטביע את חותמה.
