Sub Stance

אפליה, דיכוי, ניצול, קיפוח – אלה מעט מילים שמתארות את מצב הנשים בחברה. מדור לדור משתפר מעמדן, אך עדיין יש מקום לשינוי רב, ובעיקר לשינוי תודעתי שהוא הבסיס לשינוי התנהגותי. מקרה חיים רמון מעיד בין היתר על נתק תקשורתי הרה אסון. גברים ונשים מפרשים לעיתים מחוות באופן כה שגוי, עד שהוא עלול להוביל לפגיעה חמורה שהמחוקק מכנה אותה מעשה מגונה. יש בסביבתנו הרבה מבטים, תנועות גוף והתנהגויות שאינם נקלטים כהלכה. על כל אחד מהצדדים לנסות להיות מודע יותר ואחראי למסרים העקיפים והישירים שהוא מעביר. על כל אחד להיות אחראי להתנהגותו. הבנה מוטעית של המחוות והמסרים אינה פוטרת מאחריות להתנהגות. תקשורת מילולית בוגרת, גלויה וישירה עשויה להבהיר ולשפר את הבנת המציאות. בקשת או קבלת היתר למגע מכל סוג יכולה למנוע פגיעה או אי הבנה מצערת. אם רמון היה שואל את ה' "אני יכול להתנשק איתך ?" הוא היה יכול לקבל תשובות כמו "בחיים לא", או לחילופין "על הלחי" ובכך, למנוע מה' פגיעה קשה ומעצמו את ההשלכות החמורות של מעשהו. 

נראה שכאילו ממשלת ישראל חוככת ידיים בהנאה. יש אולי אפילו מישהו בסביבתה שיאמר שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. הא ראיה הערבים הורגים אחד את השני. – בעיראק הטבח ממשיך, בעזה זה ימים שהחמאס, הפתח ועוד כנופיות חמושות יורים חוטפים והורגים זה את זה. ובלבנון הרחוב חם וכמעט ניצת. האמנם זהו אינטרס ישראלי ? לא זו בלבד שההיפך הוא הנכון, אלא שכאנשי מוסר וכיהודים, איננו יכולים לעמוד מנגד כאשר דם נשפך. אנדרלמוסיה ואנרכיה בסביבתנו מאיימת על שלומנו – זה חוק טבע. חולשת השלטון המרכזי ושיבוש הסדר החברתי באיזור יפגעו בנו ויגבירו את השפעת הכוח האיראני, שתופס תאוצה והופך לגורם גרעיני כשבראשו מנהיג תמוה ולכן גם בלתי צפוי. מההיבט המוסרי מדינת ישראל חייבת לצאת כנגד שפיכות דמים בכל מקום בעולם, לא כל שכן מתחת לחלונה. אם יש בישראל מישהו שחושב שנפיק תועלת כלשהי מהאנדלמוסיה, הטבח וההרג הוא קצר רואי ומרושע.

היועץ המשפטי לממשלה החליט על הגשת כתב אישום חמור ביותר כנגד נשיא המדינה מר משה קצב. עד שבית המשפט לא יפסוק את דינו תעמוד לנשיא המדינה זכות החפות. התפטרות מיידית ועזיבה מיידית של בית הנשיא היא התגובה היחידה המתקבלת על הדעת, שכן ללא התפטרות אי אפשר להעמיד את הנשיא לדין, ומשום שלא ראוי שאת תפקיד נשיא המדינה ימלא אדם שחשדות כה קשים רובצים לפתחו, ושצפוי לעמוד לדין באשמות כה חמורות. היום מיד עם פרסום החלטת היועץ היה על נשיא המדינה להתפטר. והוא לא עשה זאת. עננה כבדה מאוד רובצת, בשכונת טלביה בירושלים, מעל בית האנסי, והיא מטילה צל כבד.

ברור שצריך היה לעשות משהו. כל כך קשה מחוץ וכה רקוב ומושחת מבית. אין ספק שמישהו צריך היה לעשות מעשה נועז, להנהיג, להניף, להוביל בנחישות, ודווקא עכשיו כשהשמש שוקעת ועננים קודרים משחירים את תכלת שמינו, וכשנדמה שירדנו לשפל הנורא ושהרקבון פושה בכל, חשוב היה שבעתיים שמישהו יקום וירים.
והוא אכן קם ועשה.
ועתה ימצמץ ויעפעף לו.

באחת מתכניות הטלוויזיה המדליקות חדשות לבקרים כוכבים נולדים בשמינו, כינתה כבוד השופטת בתחרות את פרח הזמרים האהוב עליה בכינוי "מושחת" – המילה הזו קיבלה לפתע גוון שובבי ממזרי, וזה כנראה גם מה שקרה ל"ממזר" שהחל את דרכו כבן ניאופים, כמוחרם, מוקצה ופסול חיתון וסיים אותה כמחמאה חביבה, שאין בה כל עלבון. וכך מן הסתם יעשה ל"מושחת" שיהפוך להיות שם תואר חביב, כינוי לפיקח, הכישרוני, הערמומי והמסתדר. ה"בוגד" היה פעם זה שהפנה עורף למולדתו ולאחיו וחבר לאויב, והיום הוא נואף. והנואף של היום הוא שובב "ממזר" ואולי אפילו בקרוב "מושחת".
כדי להדגיש את חומרת מצבנו אנו נוטים לדבר על "השחיתויות" שהן ארוכות יותר מ"השחיתות", אך נראה לי שמושג זה חסר את ריח הרקב, טעם העליבות ומגעה של השפלות הניבזית. התחושה שאצלנו במשחתת "כולם מושחתים" משחקת לידיהם של הנבלים ומאיצה את תהליך המעטת ערכן של של העבירות. ולכן מן הראוי להשיב דברים על תיקונם – לא כולם מושחתים, כלל וכלל לא. המושחתים גם אם הם מונים מאות או אלפים אחדים, הם מיעוט קטן, רקוב וניקלה.