Sub Stance

פיסת בד מלבנית מאויירת לכיסוי ארונות חללים.

(ערב יום הזיכרון תשס"ז)

בבקר נקום אל יום עבודה ונאטם לתוך עצמנו, עד כדי כך שחלקים רבים בסביבתנו יהפכו להיות שקופים ובלתי נראים.
הוושינגטון פוסט העמיד בתחנת הרכבת התחתית הומה בלב העיר, את אחד מכשרונות המוזיקה הבולטים ביותר הכנר הצעיר ג'שוע בל, לנגן במשך שעה ממיטב היצירה הקלסית. בל במכנסי גינס וכובע קסקט, הוציא את כינורו היקר סטראדיווריוס פתח את נרתיקו כדרכם של אמני המחילות התת קרקעיות המצפים למעות, והחל לנגן. למעלה מאלף איש חלפו על פניו ממהרים אל מקום עבודתם או אל יעדם, רק מעטים עצרו להקשיב. אחת זיהתה אותו…
המאמר המרתק בוושינגטון פוסט (תודה ל Steven D. Levitt שבבלוג שלו ב freakonomics מצאתי את ההפנייה למאמר ) מנסה להבין ולנתח את האירוע.
אני יצאתי לאחר קריאתו עם ההרגשה שלא החיים חומקים מהאדם, אלא שהאדם חומק מהחיים ואוטם את עצמו מהם.
מי שמדבר.

הבית שהמתנחלים "רכשו" בחברון קיבל את השם בית המריבה, שם שעושה חסד עם מתיישביו – אנשי ריב ומדון.
הגדה המערבית שנכבשה ע"י צה"ל במלחמת ששת הימים נשארה ועודנה שטח כבוש וכל הפעולות ההתנחלותיות המתבצעות בו הם פעולות כובש. פעולות שמחבלות ביודעין ובמכוון בסיכוי לשלום, שכן משמעות השלום היא נסיגה מהשטחים הכבושים.
ממשלות ישראל ממערך ועד הליכוד נתנו יד לביסוס הכיבוש שהשחית ומשחית, נגררו או יזמו את הקמת ההתנחלויות, על מנת לצמצם את מרחב התימרון למציאת פתרון לסכסוך הישראלי פלסיטני.
בית ריב ומדון זה הוא דוגמא לדרך שבה כפה מיעוט קיצוני על מדינת ישראל את רצונו. כך פעלה מכונת ההתנחלות כל השנים – הציבה עובדות בשטח וכך אנחנו שקועים עד צוואר במרחץ הדמים.

במאמרו "כמה קל לשנוא אותם" כותב נדב שרגאי היום בהארץ:

חברון של מדינת תל אביב היא עיר ערבית, שבה מתגוררים כמה מאות יהודים באופן זמני עד "הסדר הקבע". חברון של ציבורים דתיים וחרדיים נרחבים היא עיר האבות, שבה כונן דוד את מלכותו, עיר שהיישוב היהודי התקיים בה "מאז" ויתקיים "לתמיד".
חברון היא גם בבואה נאמנה לקו החוצה את החברה הישראלית בין הציונות החילונית, שבשבילה הארץ היא בראש ובראשונה בית לאומי וארץ מקלט, לבין הציונות הדתית-אמונית, שבשבילה הארץ היא ראשית לכל ארץ התנ"ך, ארץ יעוד ונחלת אבות.

"מדינת תל אביב" כותב שרגאי ומגלה אותי ממדינתי, וזאת משום שאני חושב שהכיבוש והשליטה בעם אחר, הוא אסונה של מדינת ישראל וש"מפעל ההתנחלות" הוא המכשול הישראלי לשלום ואחד הגורמים לשפיכות דמים ולעוולות נוספות. הניסיון לדחוס את מתנגדי הכיבוש ושוחרי השלום ל"שנקין" או (ברוחב לבו של שרגאי) למדינת תל אביב, הוא להפוך אותי לקוריוז, לגחמה ריקנית ופוחזת, שרואה בארץ "בית" ו"מקלט", בעוד שהם האמוניים רואים בה "ארץ תנ"ך, יעוד ונחלת אבות". להם יש עומק, שורשים ואידיאה, ואילו אנו ("החילונים") תלושים החיים את הרגע – מצאנו כאן אליבא דשרגאי מקלט להניח בו (בינתיים ?) את הראש.

חברון של התקשורת הישראלית היא גם מקום של שחור ולבן. כמה קל לשנוא את המתנחלים, לצייר אותם כרע האבסולוטי, ככובש, כמנשל וכפולש אלים. אחרי מאות מחבלים מתאבדים פלשתינאים, הוציא מקרבו היישוב היהודי בקרית ארבע את המחבל היהודי המתאבד הראשון – ברוך גולדשטיין. אחר כך באו "קטנות", כמו קללת "השרמוטה", דוכנים הפוכים ואף פגיעות בערבים לאחר פיגועים. הוסיפו לכך את העובדה, שאפילו חיצונית יהודי חברון משתדלים מאוד שלא להיראות כמו הישראלים מתל אביב, והרי לכם המתכון לשלילה הטוטלית של היישוב היהודי בחברון על ידי הישראלי הנאור.

אחרי "מדינת תל אביב" ו"הציונות החילונית" מתברר שיש לנו עוד שם: אנחנו "הישראלי הנאור" או "התקשורת" והתקשורת כידוע "עוינת" ומציירת את המתנחלים כרע אבסולוטי, ככובש וכו' – אז תיקון אני לא מצייר את המתנחלים ככאלה אלא קובע שעל פי ערכי "ההתנחלות" היא "כיבוש" והכיבוש ככל כיבוש הוא מושחת ומשחית אלים ומדכא. שרגאי מנסה לגמד את הדיכוי השיטתי של הפלסטינאים בשטחים הכבושים ולהציגו כ"קטנות" – איזה ברוך גולדשטיין אחד, שרמוטה וכמה דוכנים הפוכים.
שרגאי מצמצם את עמדות מתנגדי הכיבוש ומסיט את המוקד מהכיבוש אל המתנחלים, הלבושים ונראים אחרת כך שקל לשנוא אותם. אנו דנים בכיבוש ולא במתנחלים. אני מתנגד לו ומתבייש במה שהוא מעולל לנו ולעם הפלסטיני, לעיתים קרובות הוא גם מכעיס אותי מאוד. הכיבוש הונצח על ידי השלטון שעשה שימוש במתנחלים ולהיפך – חלק מהמתנחלים הם בעיני קרבנות הכיבוש שכן הוא השחית רבים מהם, השחית עד מאוד את מידותיהם ומעשיהם.
מאמרו של נדב שרגאי מספק תמונה על הדרך שבה תופסים תומכי הכיבוש את מתנגדיו, כיצד משכתבים ומעוותים את המציאות. מאמר זה הוא עוד תזכורת לחשיבות עבודתם של גדעון לוי ומיקי קרצמן.

מלחמה עקובה מדם מתנהלת בסודאן. יש המעריכים את מספר הקורבנות עד כה במאות אלפים ואת אלה שאיבדו את בתיהם במיליונים. אל גבולות ישראל מגיעים שוב ושוב פליטים מסודאן המבקשים מקלט ומזור. בסודאן מתבצעים פשעי מלחמה חמורים. ישראל, כמו הקהילה הבינלאומית, שוב מגמגמת ולא נוקטת בצעד היחיד המתקבל על הדעת – לספק לפליטים ניצולי המלחמה מקלט. על ישראל לקבל את הפליטים בזרועות פתוחות, לפנות למוסדות הבינלאומיים ולבקש את עזרתם והשתתפותם בהגשת סיוע לנשים ילדים וגברים שעשו את הדרך מהתופת הסודאנית אל ישראל.

השחיתות אינה תופעה חדשה אלא מימדי חשיפתה. השחיתות במערכות השילטון המרכזי והמקומי נבנתה על בסיס רחב ועמוק – המפאיניקים היו דור המייסדים והליכודניקים דור ההמשך. השאלה המטרידה באמת היא האם היקף השחיתות והעומק אליו הגיעו שורשיה, מאפשרים תיקון של ממש. או שמא אנו עומדים בפני בור ללא תחתית – זה יוצא וזה בא. תפקיד העיתונות חשוב ביותר בחשיפת השחיתות, וחשובים במידה רבה מיצוי הדין ופעולה מקצועית של רשויות האכיפה והשפיטה. במקביל תידרש הטמעת ערכים תקינים של שילטון ומינהל ציבורי. יתכן שאנו עומדים בתחילתו של תהליך ארוך וחשוב ולא נוכח פעולה חד פעמית ומכאיבה. לא ניקוי אורווה אלא עקירה מייגעת ושיטתית של שורשים עמוקים, עיקשים ומפותלים. יש לשמור ולהגן מכל משמר על הרשות שופטת שהכל ימשיך ויהיה שפיט לפניה, על חופש מבקר המדינה, על משטרה חוקרת ומקצועית ועל עיתונות חופשית. ההיסטוריה לימדה אותנו שהשילטון מתמודד לא אחת עם בעיות פנים באמצעות העברת מרכז הכובד אל בעיית חוץ. לדאבוני מצבנו הפוך –  ראש הממשלה אינו מקדיש את תשומת הלב הראויה לבעיות הקשות מחוץ, הוא נדרש חדשות לבקרים להתמודד עם חשדות כבדים להתנהלות מושחתת. אנו זקוקים לראש ממשלה שמקדיש את זמנו ומרצו להתמודדות עם בעיותיה של מדינת ישראל. מר אהוד אולמרט בין אם הוא מושחת ובין אם לאו אינו פנוי כיום למלא את תפקיד ראש הממשלה. לו רק בשל סיבה זו עליו להתפטר.

למלחמת לבנון השניה, שממשלת ישראל החליקה לתוכה בקיץ האחרון אין באופן רשמי שם. בויקיפדיה טוענים: "הממשלה לא אישרה לכנות את חילופי האש בשם "מלחמה" והם מכונים בפרסומים הרשמיים "מערכה". טוב שכך, על פני השם הלעגני "מלחמת שלום הגליל" הלא היא מלחמת של"ג, מלחמת פתותים לבנבנים רכים לסמא עיני פתיים. ההתעקשות לכנות את המלחמה "מערכה" הוא ניסיון מעורר גיחוך למזער את המחדל הנורא למימדים של אפיזודה, או של אי הבנה מקרית ומצערת, ולא היא. עוד לפני שועדת וינוגרד אמרה את דברה, ניתן לקבוע שמלחמה הזו שהרגה את מיטב בנינו והשאירה אחרים נכים, פגעה אנושות בכושר ההרתעה של מדינת ישראל. חשפה את צפון ישראל לירי טילים מבלי יכולת לספק הגנה לתושבים. רשויות המדינה שהיו מחויבות לספק לתושבים במצב חירום שירותים חיוניים כשלו. חיילי צה"ל בחזית והתושבים בעורף תחת אש הופקרו על ידי בלתי ראויים בעליל. מתברר שלא כל כריש נדל"ן ספקולנט דירות מבריק ולא כל ראש לועדי עובדים, בוחש מופלא במסדרונות ההסתדרות – לא זה ולא זה מוכשרים להיות ראש ממשלה ושר ביטחון של מדינה בעימות חשוכת שלום. ראוי שהמלחמה הכושלת הזו תישא למען הדורות הבאים את השם "מלחמת אולמרט", להזהיר את המתרוצצים אל הכסא הרם והנכסף, וכדי שכל מי שישב על כסא ראש הממשלה מעתה ואילך ידע, שהמלחמה שיחליק אליה בלא משים לא תהיה יתומה. אביה של מלחמת לבנון השניה הוא ראש הממשלה אהוד אולמרט.

צפיתי הערב בתכנית הטלוויזיה "רקדן נולד", ולמדתי מהשופטים בתחרות שהרקדנים בריקודי הסולו צריכים להתאבד. אחת מהרקדניות לא התאבדה מספיק ואילו השניה התאבדה יופי. האם באמת השפה שלנו כל כך דלה עד שחבר השופטים לא מצא מילה טובה יותר מאשר "התאבדות" על מנת לבטא את ציפיותיהם מהרקדנים.  פרופ' ישראל אורבך מומחה בעל שם בתחום ההתאבדות, אומר שיש בהאדרה (גלוריפיקציה) של המתאבד כדי לגרום לעידוד האבדנות. אפשר בהחלט לומר, שכאשר המילה "התאבדות" נכנסת לתוך ה"פריים טיים" ומקבלת שם משמעות חיובית יש בכך כדי להוות מקור לדאגה. ואכן, הערב בתכנית הטלוויזיה היתה בלא משים, ולבטח שלא בכוונה רעה, האדרה של מושג "ההתאבדות". למרות שרק לעיתים רחוקות עולה הנושא על סדר יומנו התזזיתי, הרי שתופעת האבדנות אינה שולית כלל וכלל, היא נחשבת ברוב מדינות המערב לגורם תמותה שני או שלישי אצל מתבגרים. אנו יכולים לעשות כדי לצמצם אותה כלומר למנוע מעשי התאבדות גם בתקשורת. התכנית נולד לרקוד עשתה הערב את ההיפך.

כולנו נפגשים איתם, במוקדם או במאוחר. לפני כמה חודשים ראיתי אישה צעירה נוהגת כאשר על ברכיה תינוק בן שנתיים בערך, ידה האחת אחזה בסלולרי שהיה צמוד לאזנה וידה השניה בהגה. או הזוג שרכבו עמד לצדי ברמזור, הבעל היה אחוז אמוק – צרח על אשתו כל הזמן, כשהוא מנופף מול פניה בידיו בתנועות מאיימות. כולנו ניפגשים איתם וברור לנו שכושר השיפוט שלהם לקוי, או שמוקד תשומת הלב שלהם אינו מצליח להיות מכוון למשימה המרכזית שאותה הם מבצעים – הנהיגה. רשות הרישוי במשרד התחבורה, המעניקה רשיונות נהיגה אינה בודקת את אחת מהתכונות החשובות ביותר של הנהג – מסוכנותו. היכולות לבצע את המטלות והמבחנים הנדרשים על מנת לקבל רישיון נהיגה אינם מספקים את צרכי הבטיחות בדרכים. כיום נוהגים להערכתי בכבישי הארץ אלפי נהגים מסוכנים. את חלקם קל מאוד לזהות – אלה הם עברייני תנועה סדרתיים, שלבטח עוד יהיו מעורבים בעבירות תנועה קלות וחמורות למכביר. אלפי נהגים אחרים לא היו זכאים לרישיונות נהיגה משום שלא היו עומדים במבחני מסוכנות. מעבר למיומנויות נהיגה טכניים, הנהג חייב להיות בעל יכולות להפעיל כושר שיפוט, לבצע הערכות מצב מהירות, לקבל החלטות נכונות במצבי לחץ, לדעת לשלוט בכעסים ועוד. בכבישי הארץ נוהגים נהגים פגיעים מאוד, שגירויים חיצוניים ופנימיים מוציאים אותם בקלות רבה מאיזון. אין שום סיבה להניח שאדם שמכה את אשתו יהיה נהג סביר. יש בסיס לכך שאסיר עולם שהואשם ברצח, יוכרז כמסוכן לנהיגה. אלו הם אזרחים שאינם כשירים לנהיגה. אחד מהמנבאים הטובים ביותר של התנהגות עתידית היא התנהגות או דפוס התנהגותי בעבר. אחת הדרכים היעילות ביותר לצמצום הקטל בכבישים היא להוריד עד למינימום האפשרי את הנפקת הרישיונות לאנשים שיכשלו במבחני המסוכנות. כמובן שיצרניות הרכב והשירותים והתעשיות הנילווים להן, הם בעלי אינטרס הפוך. וקשה להניח שנבחרי העם, חובבי הכסאות יהיו מוכנים להסתכן בצעד כה אנטי פופוליסטי כמו שנוי מדיניות הענקת רישיונות הנהיגה. בנסיעותי בכבישי הארץ אני נפגש בנהגים שברור לי שנהיגתם המסוכנת מעידה שהם כנראה נמנים על הקבוצה שהיתה נכשלת במבחני המסוכנות והיתה נשללת מהם הזכות לנהוג. לא כולנו טייסים, לא כולנו רופאים, לא כולנו אתלטים, וממש ממש אין סיבה שכולנו נהיה נהגים.

אפליה, דיכוי, ניצול, קיפוח – אלה מעט מילים שמתארות את מצב הנשים בחברה. מדור לדור משתפר מעמדן, אך עדיין יש מקום לשינוי רב, ובעיקר לשינוי תודעתי שהוא הבסיס לשינוי התנהגותי. מקרה חיים רמון מעיד בין היתר על נתק תקשורתי הרה אסון. גברים ונשים מפרשים לעיתים מחוות באופן כה שגוי, עד שהוא עלול להוביל לפגיעה חמורה שהמחוקק מכנה אותה מעשה מגונה. יש בסביבתנו הרבה מבטים, תנועות גוף והתנהגויות שאינם נקלטים כהלכה. על כל אחד מהצדדים לנסות להיות מודע יותר ואחראי למסרים העקיפים והישירים שהוא מעביר. על כל אחד להיות אחראי להתנהגותו. הבנה מוטעית של המחוות והמסרים אינה פוטרת מאחריות להתנהגות. תקשורת מילולית בוגרת, גלויה וישירה עשויה להבהיר ולשפר את הבנת המציאות. בקשת או קבלת היתר למגע מכל סוג יכולה למנוע פגיעה או אי הבנה מצערת. אם רמון היה שואל את ה' "אני יכול להתנשק איתך ?" הוא היה יכול לקבל תשובות כמו "בחיים לא", או לחילופין "על הלחי" ובכך, למנוע מה' פגיעה קשה ומעצמו את ההשלכות החמורות של מעשהו. 

נראה שכאילו ממשלת ישראל חוככת ידיים בהנאה. יש אולי אפילו מישהו בסביבתה שיאמר שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. הא ראיה הערבים הורגים אחד את השני. – בעיראק הטבח ממשיך, בעזה זה ימים שהחמאס, הפתח ועוד כנופיות חמושות יורים חוטפים והורגים זה את זה. ובלבנון הרחוב חם וכמעט ניצת. האמנם זהו אינטרס ישראלי ? לא זו בלבד שההיפך הוא הנכון, אלא שכאנשי מוסר וכיהודים, איננו יכולים לעמוד מנגד כאשר דם נשפך. אנדרלמוסיה ואנרכיה בסביבתנו מאיימת על שלומנו – זה חוק טבע. חולשת השלטון המרכזי ושיבוש הסדר החברתי באיזור יפגעו בנו ויגבירו את השפעת הכוח האיראני, שתופס תאוצה והופך לגורם גרעיני כשבראשו מנהיג תמוה ולכן גם בלתי צפוי. מההיבט המוסרי מדינת ישראל חייבת לצאת כנגד שפיכות דמים בכל מקום בעולם, לא כל שכן מתחת לחלונה. אם יש בישראל מישהו שחושב שנפיק תועלת כלשהי מהאנדלמוסיה, הטבח וההרג הוא קצר רואי ומרושע.

היועץ המשפטי לממשלה החליט על הגשת כתב אישום חמור ביותר כנגד נשיא המדינה מר משה קצב. עד שבית המשפט לא יפסוק את דינו תעמוד לנשיא המדינה זכות החפות. התפטרות מיידית ועזיבה מיידית של בית הנשיא היא התגובה היחידה המתקבלת על הדעת, שכן ללא התפטרות אי אפשר להעמיד את הנשיא לדין, ומשום שלא ראוי שאת תפקיד נשיא המדינה ימלא אדם שחשדות כה קשים רובצים לפתחו, ושצפוי לעמוד לדין באשמות כה חמורות. היום מיד עם פרסום החלטת היועץ היה על נשיא המדינה להתפטר. והוא לא עשה זאת. עננה כבדה מאוד רובצת, בשכונת טלביה בירושלים, מעל בית האנסי, והיא מטילה צל כבד.