Sub Stance

משולי מאמרה של ארנה קזין "העולם העליון של הצרכנים" (הארץ 8.12.09), עולות שאלות המתייחסות הן לאופי היחסים בין בני אדם בימינו והן שאלות חברתיות ובריאותיות רחבות יותר.

אין ספק שתחושות תסכול וניכור, צורך עז ורציף בהפקת ריגושים, כמו גם בדידות וקושי ביצירת ושמירת קשרים בינאישיים וחברתיים, עומדים בבסיס התמיכה בשימוש חופשי בחומרים פסיכואקטיביים. רבים יעלו על נס את הרחבת הטווחים של יכולות ותחושות ואת השחרור מכבלים וממגבלות שמספקים חומרים "חכמים" לאדם.

לצד כישלון מדיניות הסמים הגורסת אפס סובלנות, והיוצרת מעגל הולך ומתרחב של עבריינות ושימוש לרעה בסמים, חשוב להזכיר, שחומרים אלו מתערבים במרחב הסינפטי במוח ומשנים אותו באופן שעדיין איננו מבינים את מלוא משמעותו, שנטילת החומרים יוצרת סבילות הגורמת להעלאת הכמות הנצרכת לשם השגת ההשפעה המצופה. קיים הבדל נחרץ בין תרופה שנרשמת על ידי רופא במינון מבוקר למטרה מוגדרת, לבין חומר שניטל כחלק מתרבות הפנאי או על מנת להפיק הנאה או השפעה מענגת ומרגיעה. לקלות הראש שבה נוהגים האחרונים במוחם יתכנו גם תוצאות לא רצויות. כמובן שאלו תלויות לא רק במבנה אישיותו ובגנטיקה של האדם, בסוג החומר שהוא נוטל ובמאפייניו, אלא גם באיכות החומרים והבקרה על ייצורם. כל עוד חומרים אלו נרקחים במעבדות העולם העברייני, גדול הסיכון שהם יכילו בתוכם גם מרכיבים מזיקים.

מותר לחברה לנסות לנסח את עמדתה באשר לשימוש בחומרים, זאת כשם שהיא בונה את סדר עדיפויותיה בסל התרופות. זכותה של חברה לשאוף ולחנך ליחסים שאינם תלויי השפעות מסממות בין חבריה, – שערכיה יהיו כאלה שיעודדו חופש מחומרים. כבר הכרתי למשל גברים ונשים שטענו שהם בני זוג טובים יותר כאשר הם מסטולים, ולפיכך יתכן, שלא ירחק היום ונשמע טענות דומות של אנשים כלפי איכות ההורות שלהם או מורים שיטענו שהם מתפקדים טוב יותר כמחנכים תחת השפעה מאשר בלעדיה. חברה שתאפשר בחירה בשימוש בחומרים, תאלץ להתמודד עם אזרחים תלויי חומרים, כאלה שהיכולת שלהם להיות הם עצמם במלואם בלבד תצטמצם, שתפקודם יהיה לפרקים מותנה בהשפעת סם. עוד לפני שנשמע על אישה מעוצבת אקסטזי המחפשת גבר קוקאיני, נידרש לחבר את האתיקה של שימוש בחומרים משני תודעה והתנהגות, שתחליף את פקודת הסמים המסוכנים או תפעל לצידה, – ומעבר לכך, להבין שמאחורי הדגלים האופנתיים של הליגאליזציה והדה-קרימינליזציה של סמים, אורבים אתגרים מורכבים ומתסכלים לא פחות מאלה הרובצים לפיתחה של מדיניות הסמים האוסרנית והמקרטעת.

הרשות למלחמה בסמים יצאה לאחרונה עם פרסום בעיתונות המתאר את העשן העולה מהבאנג בדמותו של חסן נסראללה מנהיג חיזבאללה. הכיתוב מצטט גורמים בצה"ל ובמשטרה המזהירים מכוונתו של נסראללה להרוס אותנו מבפנים באמצעות הצפת ישראל בסמים. הניסיון המגוחך ליצור משוואה הגורסת שכל מי שמעשן חשיש הוא משת"פ של נסראללה ונותן יד לטרור הרצחני, מפסיק להיות מצחיק כאשר מבינים שהוא חלק מהמדיניות הנהוגה במדינות מסוימות כנגד משתמשים בסמים. במקומות שונים בעולם ננקטת מדיניות אכזרית כנגד המעורבים בשימוש בסמים הכוללת קטיעת אברים והרג ללא משפט. כך, מצאו את מותם בתאילנד אלפי אנשים כחלק ממדיניות הממשלה במלחמתה בסמים. אתמול בבקר (4.4.08) פלשו פעילי זכויות אדם בפריז למשרד התיירות התאיילנדי למחות על מדיניות זו. רדיפת המשתמשים בסמים גורמת לפגיעה ביכולת לבצע פעולות למניעת התחלואה באיידס ובהפטיטיס ולהגשת טיפול לשיקומם. המודעה שהרשות למלחמה בסמים פירסמה הופכת את המשתמשים בסמים בישראל לבני מוות – לבוגדים במדינתם העושים יד אחת עם נסראללה, הנחשב במקומותינו, יחד עם פטרונו האיראני לגדול צוררי ישראל בימינו. הדבר מעיד יותר מכל על פשיטת הרגל של מדיניות המלחמה בסמים, פטרוניה בישראל שפעולות ההסברה והמניעה שלהם לא הצליחו לשנות את מצב השימוש בסמים, אינם מודים בכישלונם ולכן גם אינם מתווים מדיניות חלופית פרגמטית המציבה מטרות מציאותיות. במקום זאת, הם נסוגים לטקטיקות ההפחדה ההיסטרית, הסתה ושלילת זכויות (קצבאות הביטוח הלאומי) .

למלחמה בסמים יש לעיתים קרובות מבט צר ומוגבל, והשלכותיה עלולות להיות הפוכות מכוונותיה. היא מתייחסת לשוק הסמים ומחמיצה את התנהגות צרכני הסמים. מחקר שנעשה באוסטרליה ע"י פרופסור ליסה מאהר, בחן את התנהגות אוכלוסיית המכורים להרואין בהזרקה, המחקר גילה שכאשר נוצר בשוק מחסור פתאומי בהרואין חלה אמנם ירידה תלולה בשיעור ההזרקה של הרואין, אך באותה תקופה חלה עליה משמעותית בהזרקת קוקאין. אלא שלעליה בהזרקת הקוקאין יש השלכות נוספות, האחת שמשך ההשפעה (חצי חיים) של קוקאין קצר מאוד בהשוואה להרואין, ולכן כל משתמש נאלץ להזריק יותר פעמים ביום. השניה שהקוקאין פוגם בכושר השיפוט, באופן שהנטיה ליטול סיכונים גוברת, ולכן יש הרבה יותר מקרים של שימוש במזרק משותף, דבר שהעלה פי שניים את כמות ההדבקה במחלות כמו הפטיטיס סי. לפיכך, שינוי כזה חייב נקיטת אמצעים נוספים כמו הרחבת פרוייקט חלוקת מזרקים. זו דוגמא כיצד המלחמה בסמים עלולה ליצור בעיה חמורה חדשה, אוכלוסיית המכורים לא תפסיק להשתמש בסמים כאשר הסם המועדף עליה אינו נמצא בשוק, אלא תנהג כפי שנוהג כל שוק ותעבור לשימוש בסם אחר.

שבוע לאחר פרסום הכתבה המצוינת של ורד לי "מיליון רסיסים קטנים" על הבית ברחוב פיין 1 , מדווחת העיתונאית (מוסף "הארץ" 16.11.07) על נערה שנמצאה מתה במקום הנורא הזה, ולצידה תגובה תמוהה של מפקד המשטרה "היא במקרה קנתה את זה שם ומתה ממנת יתר".
העיתונות הישראלית אינה מדווחת בדרך כלל, על מקרי המוות כתוצאה מנטילת סמים. הנערה שמתה ברחוב פיין מס 1, מצטרפת לרשימה השקופה והארוכה של בני נוער ומבוגרים שמתו בעקבות שימוש בסמים, ולצידה בני משפחותיהם, הנושאים כאב כפול : את הכאב על אבדן יקיריהם ואת צריבת השתיקה, הכתם וההתעלמות מאסונם.
היכולת של החברה הישראלית להכיל בתוכה את רחוב פיין 1, להטמיע את הפלנטה האכזרית הזו בתוך שגרת החיים והטרדות הקטנות, היא עוד עדות לכך שעברנו פרק שהשחית אותנו. חרב האלימות, הרוע והדיכוי שינתה זה כבר את כיוונה והיא מופנית גם כנגד עצמנו.
הבית ברחוב פיין 1 אינו ההוכחה היחידה לכך שמדיניות המלחמה בסמים נכשלה. חרף כוונותיה הטובות, היא גורמת כנראה להחמרת הבעיה. יש להחליפה בגישה פרגמטית, שתנסה להפחית את נזקי החומרים המזיקים, שתזהה את השימוש בהם לרעה, כבעיה שמחפשת מענה, ולא כאויב שמזמין מלחמה. אז, נוכל להשקיע את המשאבים הרבים שייחסכו בפעולות טיפול ושיקום, וביוזמות להפחתת שיעורי המוות והתחלואה מסמים.

(פורסם במוסף הארץ 23.11.2007)

הנרקן Narcan היא תרופה מצילת חיים (Antidot) שיעילה למדי במצבי מנת יתר שנגרמים כתוצאה מנטילת אופיאטים דוגמת ההרואין. הזרקת הנרקן במהירות לאחר הופעת סימני מנת היתר (נשימה ודופק איטיים חוסר תגובה לכאב), מנטרלת את השפעת הסם ומשיבה סימני חיים. פרוייקט שנערך בכמה מקומות בעולם הוא חלוקת הנרקן ומתן הדרכה לאוכלוסיות שבסיכון גבוה למנת יתר. המצאותו של הנרקן ברשותם של מכורים הנוהגים להזריק הירואין, מגביר את הסיכוי שיעשה בו שימוש יעיל. בבוסטון שבה מספר מקרי המוות ממנת יתר בשנת 2005 היה 544, יותר מפי שניים ממספר מקרי הרצח בירי, החלו השנה בפרוייקט חלוקת נרקן ומתן הדרכה לשימוש בו. במקומות אחרים בעולם מצטברים נתונים באשר ליעילות חלוקת הנרקן למשל בבולטימור שבה החלו לחלק נרקן בשנת 2004 דיווחו  194 מקרים של שימוש מוצלח בנרקן. רעיון חלוקת הנרקן לשימוש עצמי של אוכלוסיות סיכון גבוה למוות ממנת יתר, זוכה לביקורת ומתנגדים הטוענים שיש בכך כדי לעודד את המשך השימוש בסמים והמנעות מפניה לטיפולי גמילה והפסקת השימוש בסמים. ביקורת דומה מושמעת כנגד מרבית הפרוייקטים לצמצום נזקים. כך גם עלון זה שהופק על ידי עורר לצד תמיכה רבה גם התנגדות. בארץ לא מחלקים נרקן, ופעולות להחלפת מזרקים וחלוקת קונדומים למכורים מצומצמות ביותר.

הזנות מפגישה לעיתים קרובות בין אומללויות – נשים חסרות ישע שגורלן התאכזר אליהן וגברים בודדים המחפשים פורקן. חיי הזונות הנותנות שירותי מין כשהן מנוצלות, מושפלות, חשופות לאלימות, להדבקות במחלות קשות ובעיקר עובדות על מנת לממן את ההתמכרות שלהן או של אחרים לסמים, הם ללא ספק חיים קשים. גם הלקוחות הנהנים משירותי המין, הם בחלקם גברים אומללים, בודדים, נידחים, עבדים לתשוקותיהם, בעלי מופרעויות המתקשים למצוא מענה בקשר אנושי במפגש חופשי. הניסיון למגר את התופעה באמצעות חקיקה שתטיל עונשים על הלקוחות, מקורו ברצון מובן אך תמים, לצמצם את התופעה, מתוך שיקול שההיצע יקטן בעקבות הביקוש. אלא שספק רב אם הביקוש יקטן משמעותית, משום שלא מדובר כאן בשרות או במוצר רגיל כי אם בהתנהגויות שמקורן בדחפים בצרכים קיימים. תאור הבעיה במונחים של הטובים והרעים או ליתר דיוק הקרבנות הזונות המנוצלות והמושפלות מול הגברים הרעים הקונים מין בכסף, הוא שטחי ומטעה. טובים ורעים יש כרגיל בעולמנו גם כאן וגם כאן. בשוליים החברתיים פועלים בני אדם שמאז ומעולם היו מוגבלי אפשרויות, איכות ותוחלת חייהם נמוכה, והם הראשונים להיות מובטלים, חסרי בית, חולים, אסירים, מכורים לסמים ואלכוהול וזונות. קרוב לודאי שאם החוק יתקבל הוא לא ימגר את התופעה, ואולי אפילו יחמיר אותה. גם למציעי החוק ברור כבר עתה, שהגרעין הקשה של זונות המכורות לסמים או זונות המגיעות מרקע פסיכו סוציאלי קשה לא יושפע מהחוק, אלה נשים שבכל מקרה ישארו בזנות. הגרעין הקשה של גברים שחיי המין שלהם נשענים על ביקור אצל זונה, גם הוא לא ישנה את הרגליו. סביר להניח שהחוק אם יתקבל, ידחק את הזנות למקומות חשוכים יותר תרתי משמע. הזונות הנוטות לעבוד יחד או בקירבת מקום לחברותיהן, בין היתר משום שהן מרגישות כך יותר בטוחות , תמצאנה את עצמן עובדות לבד במקומות אפלים, כדי שאוכפי החוק לא יצליחו לשים את ידם על הלקוחות, וכך הן תהיינה חשופות יותר לסכנות – לאלימות ולניצול.
כמו שהמלחמה בסמים נכשלה בהשגת יעדיה – שוק הסמים נשלט בידי הפשע המאורגן, צרכני הסמים ממלאים את בתי הכלא וחוזרים שוב ושוב לסורם, כך גם המלחמה בזנות – כשלונה מובטח. במקום להיטיב עם מוכי גורל אלה יגביר החוק המוצע את מצוקתם. האלטרנטיבה אינה ליגליזציה של הזנות. יש להשלים עם נוכחות הזנות השלמה פרגמטית, אך ודאי שאין לעודד את הזנות או לראות בה מצב רצוי. את האנרגיה המבוזבזת על חקיקות נפל, ניתן להפנות לפעולה למניעת וצמצום נזקים, לטיפול ושיקום זונות. במקומות שונים בעולם נעשית עבודה חשובה להגנת זונות, לשמירה על שלומן ובריאותן ולסייע להן להחלץ מעיסוקן.

שתי תמונות שצילמתי במרכז לטיפול במכורים הומוסקסואלים וטראנסג'נדרים בהוליווד .המרכז פועל ברוח גישת צמצום הנזקים Harm Reduction חלק מהמטופלים במרכז עוסקים בזנות . באחת התמונות ניתן לראות מגש ועליו קונדומים המחולקים חינם לבאי המרכז:

יום אחרי שהופיע מאמרי בהארץ "חולים, לא עבריינים" פורסם מאמרו של ריק סטיבס בלוס אנג'לס טיימס תחת הכותרת : "אירופה: מרפאים ולא מענישים מכורים" (Europe: Curing, not punishing, addicts). סטיבס עומד על הפערים הגדולים בין מדיניות הסמים האמריקאית לבין זו האירופאית. מאז הכרזת הנשיא ניקסון (1971) על מלחמת החורמה בסמים, נשפכו בה כמויות אינסופיות של כספים, בתי הכלא האמריקאים התמלאו בעברייני סמים, ובמצב לא חל שינוי. ולעומתם האירופאים משקיעים את המשאבים בריפוי, טיפול ושיקום. סטיבס מביא כדוגמא את פרויקט צמצום נזקים בשוויץ למכורים לאופיאטים ואת מדיניות הקופי שופס ההולנדים למכירת קנאביס, כדוגמא למדיניות סמים שלא גרמה לעליה במספר המשתמשים. בדו"ח האו"ם, מספר סטיבס, נמסר שאחוז המשתמשים האירופאיים בסמים הוא כמחצית מהאחוז בארה"ב. גישת האירופאים מוכיחה את עצמה – הם מתייחסים להתמכרות כאל מחלה ולא כאל פשע. ה FBI בנתוניו מדווח ש 40% מכלל 80,000 המעצרים בגין סמים בשנה בארה"ב הם בשל מריחואנה 80% מהם בשל אחזקת מריחואנה (אחזקה ולא סחר !). בעוד שכספי משלם המיסים האמריקאי מוזרמים למשטרה, לבתי המשפט ואסירים, הרי שכספי משלם המיסים האירופאי מנותבים לרופאים, יעוץ ומרפאות. מעצבי המדיניות האירופאיים מעריכים שהם חוסכים הוצאת  15 יורו על משטרה ובריאות על כל יורו המושקע בחינוך ויעוץ בנושא הסמים. בעוד שבאירופה התקבלה החלטה לאמץ סגנון סובלני במקום לבנות עוד בתי סוהר, הרי שהאמריקאים ממשיכים לבנות בתי סוהר. ואילו ישראל, לפי מיטב המסורת הולכת בעקבות האמריקאים ופנינו כרגיל למלחמה.

מאמרי זה פורסם היום בעיתון "הארץ", אני מביא אותו כאן בתוספת לינקים:

חולים, לא עבריינים

התארגנותן של אמהות מכורים חסרי בית למאבק לשינוי המצב הקיים, ראויה לכל שבח. היציאה מתוך המזרק כרוכה בחשיפה פומבית כואבת ובהתמודדות עם דעת קהל שלילית, דעות קדומות ובורות. התלות וההתמכרות לסמים ולאלכוהול מופיעות במגדירים המקובלים בעולם (10-ICD ו-4-DSM) . כמו כן, קיימים כלים להערכת חומרת ההתמכרות, כגון ASI. לא מדובר בנושא נידח ושולי, אלא בתחום שממקד עבודה מחקרית רבה וניסיונות טיפוליים חדשים. לעומת זאת, מדיניות הסמים קופאת על שמריה ושואבת את השראתה מתפישות ומערכים מיושנים, ומהנחות שגויות. ד"ר אדוארד קהנציאן מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד ציין שלושה גורמים המעורבים בשימוש לרעה בסמים – "אדם, כאב וסם". מעבודותיו עולה שיש בשימוש לרעה בסמים מניע אנושי – להקל על הכאב הגופני או הנפשי. קהנציאן השתמש במונח Self Medication, ריפוי עצמי, בהקשר של שימוש בסמים.ככל שגדל הקושי בזמינות ובנגישות לעזרה, לשירותי בריאות ורווחה, תתרחב המגמה של ריפוי והקלה עצמית. לשון אחרת, תורים ארוכים ומתישים לשירותי בריאות ובריאות הנפש, העדר שירותי בריאות ושירותים פסיכולוגיים וסוציאליים בבתי הספר ובקהילה, משמעותם היא שיותר בני נוער ויותר מבוגרים "לוקחים את התרופות לידיים", ללא בדיקה, ללא מרשם וללא פיקוח.כך בין היתר קורה, שבסביבה חשופה ללחץ, מתח ותסכול, או בתקופות חיים בעייתיות, יותר ויותר צעירים ומבוגרים מוצאים שהדרך למצוא הקלה ורגיעה היא באמצעות שימוש בחומרים פסיכואקטיוויים. חלק מהם חושפים בכך את עצמם לסכנת התמכרות ותלות.בשנים האחרונות אנו יודעים הרבה יותר מאי פעם על השפעות הסמים ונזקיהם. מתבססת ההבנה שההתמכרות היא "מחלת מוח". לדברי ד"ר נורה וולקוב, העומדת בראש NIDA (הגוף המרכזי העוסק בארה"ב בשימוש לרעה בסמים): "אנו יודעים שהתמכרות היא מחלה שמשנה את המוח ואת ההתנהגות. זיהינו גורמים ביולוגיים וסביבתיים רבים, ואנו מתחילים לחפש את המשתנים הגנטיים התורמים להתפתחות ולהתקדמות המחלה. מדענים משתמשים בידע זה לפיתוח גישות מונעות יעילות וגישות טיפוליות להפחתת הנזקים הכבדים שסמים מחוללים בחיי פרטים, משפחות וקהילות. חרף התקדמות זו, רבים אינם מבינים כיצד בני אדם מתמכרים לסמים, ואיך השינוי שהסמים מחוללים במוח קשור לשימוש הכפייתי בסמים".אנו רחוקים מרחק שנות אור מהפנמת הידע שהתלות וההתמכרות לסמים היא מחלה. מדיניות הסמים בעולם ובישראל ממשיכה לראות בחולים אלה עבריינים – לתייג, לשפוט ולכלוא אותם בבתי כלא, וכך בנוסף להתמודדותם הסיזיפית עם מחלתם קשת המרפא, הם נאלצים לשאת את הסטיגמה העבריינית שדבקה בהם ובמחלתם. רבים מהמכורים טוענים שמשהתמכרו, נהפך הסם להיות התרופה שלהם. אך אחזקתה של תרופה זו היא עבירה על החוק. והספק של התרופה אינם רופא ורוקח, כי אם אנשי העולם התחתון והפשע המאורגן, שרוקחים את הסמים לפי ראות עיניהם ובעיקר גודל תאוותם.הרעיון לכפות על מכורים גמילה מנוגד לערכי יסוד לזכויות אדם וזכויות החולה. יש מקום לאשפז מכורים בכפייה רק לפי חוק הטיפול בחולי הנפש, ואין לחרוג ממנו. כשמדובר במכורים לסמים, מושטת האצבע אל הדק האשפוז הכפוי בקלות בלתי נסבלת. וכבר עולה גם ההצעה להעניש אותם, ולשלול ממכורים שיסרבו לקבל טיפול את קצבת הביטוח הלאומי.המרחק בין שלילת הקצבה לגדיעת כף יד בכיכר העיר גדול מאוד, אך שתיהן מושתתות על ההנחה שהמכור ראוי לעונש. עישון סיגריות הוא גורם תחלואה ותמותה ראשי. מספר המעשנים גדול לאין שיעור ממספר המכורים לסמים. מכלול הנזקים שגורמים המעשנים גדול עשרות מונים מהנזק שגורמים המכורים לסמים. האם יעלה על הדעת לכפות עליהם גמילה? לשלול מהם קצבאות?או חולי הלב שהביאו את המחלה על עצמם באורח החיים שסיגלו – בתזונה לא נכונה, בהשמנה, בחוסר פעילות גופנית ובעישון, האם יעלה על הדעת לכפות עליהם טיפול או ניתוח? האם יעלה על הדעת לשלול מהם קצבאות אם יסרבו לשנות את אורחות חייהם או יסרבו לקבל טיפול? אבל כשמדובר במכורים לסמים – הכל מותר, ערכי יסוד מתקפלים, עד כדי כך שגם מאמר המערכת בעיתון "הארץ" ("כבוד האדם או חירותו", 8.10) מגלה תמיכה ברעיון הגמילה כפויה.אם התארגנותן המבורכת של האמהות האמיצות תוביל לרפורמה במדיניות הסמים, לפיתוח שירותי בריאות, רווחה, שיקום וצמצום נזקים לאחת מהאוכלוסיות המוכות והזנוחות, הן יבורכו. אך לא כן, אם תוצאת מחאתן ומצוקתן תהיה פגיעה בזכויות האדם והחולה באמצעות אשפוזים כפויים חסרי תוחלת ושלילת קצבאות מחולים.

(עזרים לשימוש בהרואין עם אפשרות להזרקה, הסנפה והרצה. העזרים היו מגולגלים בתוך שקית הניילון – למעלה משמאל, ומוחזקים בתוך שרוול החולצה.)

העתונות מודיעה בעמודיה הראשונים שמנכ"ל הרשות למלחמה בסמים מוביל חקיקה שעיקרה מתן טיפול בכפיה לנרקומנים ואילוצם להצטרף לתכנית גמילה באמצעות שלילת קצבאות הביטוח הלאומי. בשנים האחרונות מתרחבת ההסכמה בין אנשי המקצוע שההתמכרות היא מחלת מוח. ברור שחשיפה לאורך זמן של המוח לסמים משנה אותו, ובין היתר גורמת  לכך  שהמכור ימשיך להשתמש בסמים חרף ההשלכות השליליות. בנוסף לכך הולכת ומתרחבת ההבנה של חשיבות המרכיב התורשתי בהתמכרות. אם אכן, יקבל המחוקק את הצעתו של מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים, משמעותה היא שאנשים חולים יאלצו לקבל טיפול בכפיה, וכדי לאלצם לקבל טיפול ישללו מהם את קצבת הביטוח הלאומי לה הם זכאים בשל מחלתם. עד כה, רק במצבים קיצוניים שבהם אדם מאבד את כושר השיפוט והשפיות,  מאפשר החוק בסייגים לא מעטים ותחת בקרה קפדנית לאשפז ולטפל בכפיה, וטוב שכך. למכורים כמו הרבה חולים אחרים יש זכויות אדם וזכויות חולה. אחת מזכויותיהם היא לא לקבל טיפול ולא לשנות את מצבם הנורא. אין צורך בחוק נוסף לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א – 1991. ואין מקום להשתמש במנגנון הקצבאות כמנגנון ענישה, ולשלול קצבה מאדם שזכאי לה, בשל התהנהגותו. ליוזמה זו עלולות להיות השלכות חמורות על זכויות ועל חופש הפרט. בשעה ששרותי הבריאות והרווחה אינם מצליחים לספק שירותים הולמים לאזרחים המבקשים טיפול, תרופה ורווחה, נרקמת כאן יוזמה תמוהה לכפות שירותי טיפול ורווחה לכאלה שאינם מעוניינים בהם.

העובדה שאני מתנגד למדיניות המלחמה בסמים, אינה עומדת בסתירה לכך שאני חושב שפגיעתם של החומרים ההממכרים קשה. ושעל החברה לחנך ולצייד את בניה ובנותיה בכלים שיסייעו להם להימנע משימוש בסמים ולפעול להפחתת נזקיהם ככל האפשר. מדיניות המלחמה בסמים היא זו האחראית להיווצרות שווקי הסמים הלא חוקיים, לעליה בעבריינות, להפיכת אוכלוסיית הסובלים מתמכרות לאוכלוסיה עבריינית הגודשת את בתי הכלא ושבה אליה פעם אחר פעם, ולהרחבת נזקי הסמים לפרט ולסביבתו. מדיניות המלחמה בסמים גורסת שצמצום גידול הסמים, תפיסת והשמדת יבולי הסמים היא הפיתרון להקטנת ההיצע שישפיע על הביקוש. והנה זה פלא, משנה לשנה עולה כמות  יבולי האופיום והקוקאין המושמדת, אבל במקביל מתרחשת  ירידה במחיריהם…בתרשים המצורף כאן למטה מתארים הגרפים העולים את שטחי גידול האופיום והקוקאין שהושמדו, והגרפים היורדים מתארים את הירידה המקבילה במחירי האופיאטים (הירואין) והקוקאין. הגרף היציב יותר הוא גרף גידול הקוקאין והאופיום… אין מדובר בנתון חד פעמי בשנה אחת אלא במגמה הנמשכת למעלה מעשר שנים. ניתן ללא כל קושי להגיע למסקנה שהמלחמה בסמים אינה יעילה, פעולתה לא מצליחה להיות משמעותית בשווקי הסמים חרף עלויותיה העצומות. את הנתונים האלה לא מפיצים חובבי ה"עלה ירוק" והלגליסטים אלא האו"ם באמצעות משרדו העוסק בסמים ובעבריינות.

אחת מהדרכים להפחית את מספר המתמכרים היא לתת להם למות.
"יותר טוב שימותו" זו תגובה ששמעתי לא פעם במו אזני. אי נקיטת פעולות למניעת מוות ממנת יתר היא מחדל שהוא מדיניות.
אי פרסום נתונים על מספר מקרי המוות ממנת יתר בישראל הוא חלק מהקמפיין הדומם לחיסול מתמכרים.
אין לי ספק שמעולם לא ישבה מועצת חכמי הרשות למלחמה בסמים וקיבלה החלטה להמית את המתמכרים, אבל גם ההיפך אינו נכון. העלון היחיד שהופק עד כה בישראל למניעת ממות ממנת יתר נעשה ביוזמה מקומית כאשר הרשות למלחמה בסמים נמנעה מלהשתתף בו.
במדינות רבות נעשות מזה שנים פעולות למניעת מוות ממנת יתר. היום למשל התבשרתי שבאנגליה הושק אתר חדש OD999 פשוט ונגיש ובו הנחיות בהירות.
ואצלנו : יוק.
הם הביאו את זה על עצמם, אז שימותו.
פתרנו כבר את בעיות הביטחון ? העוני ? הבריאות ? תאונות הדרכים ? התחממות כדור הארץ ? אין לנו יותר בעיות ? רק ללמד את הנרקומנים איך להזריק סמים בלי למות ?
ותשובתי היא – מי שמוותר על הצלת נפש אחת, סופו שיוותר על הצלת נפשות נוספות, אחת מהן עלולה להיות מאוד יקרה לך.