Sub Stance

שילוב בין תרבותי מופלא ורב קסם בין המוזיקאי מאזרביג'אן אלים קסימוב ורביעית קרונוס יחד עם קסימוב שרה בתו פרגנה Ferghana Qasimova הדימיון בינו לבין המוזיקאי האיראני שהרהאם נזארי המופיע גם הוא עם בנו חאפז, רב.

מתברר שהמוזיקאי והזמר הפרסי כורדי הנודע שהראם נזארי הפך כמו אמנים איראנים נוספים יעד למעקב והצרת צעדים של המשטר הדיקטטורי. ההופינגטון פוסט מוסר הבוקר שהזמר שוחרר ביום שישי לאחר שהיה עצור במשך הלילה. בינואר האחרון, בשובו מחופשת השנה החדשה בדובאי נעצר שהראם נזארי בשדה התעופה של טהרן,' הקהל שהתגודד סביבו וביקש את חתימתו והיה עד לפעולת השלטונות החל לקרוא קריאות נגד הדיקטטורה. בנובמבר האחרון הוא הופיע בקרנגי הול עם יצירתו הסימפונית של בנו חאפז ""Cycle One: Iranian Sounds of Peace" סביר להניח שהופעה זו של שהראם נזארי בארה"ב כמו גם העובדה שיצירותיו האחרות מהוות פס קול לסרטי מחאה של מתנגדי השלטון הפכו את האמן הנערץ לאויב השלטון באיראן.

ציבור שוחרי זכויות אדם וחופש ביטוי חייב להרים את קולו ולעמוד על המשמר לצד האמנים והפעילים המדוכאים באיראן.

הופעה של שהראם נזארי בפריז :
:Concert de Shahram Nazeri au théatre de la ville de Paris

כשעברתי היום ברחוב עזה בואך טרה סנטה התבוננתי באנשים שמילאו אותו בצהרי יום שישי בצהלה לא מובנת, הרהרתי בכך שבעוד מאה שנים רובם לא יהיו כאן, ואחרים שעוד טרם נולדו ימלאו אותו ויהלכו בו בבגדים אחרים, יסעו בו בכלי רכב שונים ישתמשו במכשירים ובכלים אחרים וידברו בעברית שונה מהעברית שבה אנו משוחחים. יתכן שהרחוב ישא את אותו שם ושבניין טרה סנטה ימשיך ויעמוד בו ואולי אפילו ישקיף אל ככר צרפת, אל מלון המלכים מזה ובית שופרסל אגרון מזה. האדמה עליה אנו חיים נשארת אותה אדמה אך אנו החיים אנו בני החלוף. ליאו ופיפו (Leo & Pipo) אמני רחוב הפועלים בפריז משבצים בתוך רחובות העיר על קירותיה דמויות מהעבר, כאלה שחיו במאה ה 19 או בתחילת המאה העשרים. עבודתם עוסקת בזמן שחלף, מזמנת מפגש יומיומי בין האדם הפוסע ברחוב לבין מי שחי בו לפני מאה שנה ויותר. טכניקת העבודה של זוג אמני הרחוב היא הדבקה (Paste up) של צילומים גזורים בגדלים שונים. דמויות של נשים גברים וילדים הלבושים בבגדים האופייניים לתקופתם. ליאו ופיפו עוסקים במידה רבה בזיכרון ובהנכחתו, הם מוציאים את המוצג מהמוזיאון ואלבומי התמונות אל קירות הרחוב. האמנים מקצים מקום במרחב החי ברחוב, לזה שחי בו אי פעם, שכאן היה ביתו וברחובות אלו התהלך. האמנים מחזירים לרחוב לזמן קצוב ייצוג של תושבי העבר שהטביעו בו את חותמם, זמן קצוב כי אמנות הרחוב זמנה כמו חייו של אדם קצוב והיא חפה מכל נצח.

אמן לא ידוע מדביק על קירות פריז גזירי נייר שעליהן מצוירת דמות של איש וגלגל הצלה L'homme à la bouée. בתוך סצנת אמנות הרחוב של פריז הוא ייחודי ומצליח להטריד ולגעת. האיש העירום והקרח צבוע בצבעים דהויים ורדרדים מאפירים, גלגל ההצלה צבוע באדום לבן. האיש כמו ניצל מאניה שניטרפה בים ונפלט אל רחובות העיר, מסתובב עם גלגל ההצלה על קירות הרחובות וניבט לעין כל. מתברר שהמצוף שהיה אמור להציל אותו הפך להיות לכלאו למקום בו הוא לכוד ולעיתים עם אחרים. גם באותן עבודות שבהן לא מופיע המצוף האיש מתנהג כאילו שהוא אסור ואזוק – הכלא מסתבר בתוכו. בדרך כלל הוא בוהה מפוחד או מבוהל מאוד. האיש המום והלום חיים. פה ושם הוא מציץ מגניב מבט אל החיים מבעד לחרכים, אל מעבר פינת הרחוב, מקרין בדידות וריקות.

זה לא הוא, אומר לך כנראה האמן, זה אתה. אתה מוטרד נוכח העבודות הללו משום שאתה נדרש לצפות בעצמך ללא כחל וסרק. זה אתם המקיפים את עצמכם בחגורות ביטחון בנכסים ומותרות, אתם הצרכנים האוגרים מוצרים ומשאבים כדי להיטיב עם חייכם, הפכתם לעבדיהם ואתם לכודים בתוך מלכודת הצרכנות המשעבדת. באחת העבודות נראה זוג ללא גלגל הצלה בתנוחה עוברית צונח מטה אל ההתרסקות, – האם איננו יודעים לחיות ללא המצופים למיניהם ? כפרטים כזוגות וכקבוצות ?
סדרת העבודות מציגה דמות האומרת עצב רב, היא חסרת תאווה, מדוכאת, מגושמת שאיבדה את החופש שלה. הוא שבוי או אסיר. אסירם של החיים המודרניים. יש בה מידה לא מבוטלת של סממנים קפקאיים, אבסורדיים, העבודה אינה נעדרת הומור דק, אך בעיקרה פסימיות רבה וטעונה בביקורת על טבע האדם ועל מצבו.

העוברים והשבים תולשים חלקי נייר מהעבודות וכך מאבד האיש עם המצוף את איבריו ונוסף לעבודה מימד של קרבנות ועזובה. החורף הקשה העובר על פריז – הרוחות והגשמים יעשו את שלהם ועבודות רבות יערמו כעיסות נייר וייסחפו בזרמי המים, זה טבעה של אמנות הרחוב שמתכלה ומתפוררת ומפנה מקום על קירות העיר לעבודות אחרות.

האם אפשרית הפרדה בין אישיותו התנהגותו ומעשיו של אמן לבין יצירתו ? האם יש בנו את היכולת לנתק את היצירה האמנותית ממעשיו, דעותיו ואורח חייו של האמן ? להתייחס אך ורק לתוצר האמנותי, לשפוט או להעריך אותו כמות שהוא ? מוסיקה כמוסיקה פסל כפסל מחול כמחול ? או שאולי היוצר ויצירתו חד הם, היא נובעת ממנו והיא חלק בלתי נפרד מהיוצר, הוא – אישיותו, מעשיו והתנהגותו צרובים בלב ליבה של היצירה ? על הדיון בסוגיות אלו התרוקנו מחסניות דיו רבות.
עם הסתלקותו בלא עת של המנוח מייקל ג'קסון, לא קשה לי כלל לחוש בוז קל ושאט נפש נוכח גלי ההערצה הגואים לזמר שהיה כנראה לדעתם מוכשר מאוד, אבל על אישיותו והתנהגותו רובץ צל מולבן. מייקל ג'קסון הצליח להחלץ מהחשדות החמורים הקשורים לחיבתו הרבה לילדים. איני מצוי היטב בפרשיות השונות הקשורות בו ואף איני בקי ביצירתו. התרשמתי מיכולתו הקצבית ומכושר התנועה שלו, אך תמיד הרגשתי מבוכה מהתנועה האופיינית של כף ידו החופנת את בית חלציו. זו לא היתה תנועה מקרית חד פעמית שמתבקשת מאופיו של פזמון, אלא חלק בלתי נפרד מהשפה של הזמר. זו היתה שפת הגוף שלו. נכון, זו לא היתה המילה היחידה בשפתו האמנותית אבל זו היתה אמירה מאוד מסגירה, אני חיברתי אותה לחשדות שעלו כנגדו. אין לי בעיה עם אמנים העושים שימוש בגופם, שמתערטלים מתלבשים מתפשטים נוגעים מגלים או מסתירים. חלקם מעוררים חמלה במאמציהם ללכוד את הצופה. חלקם משכנעים ששפת הגוף שלהם היא חלק בוגר ממכלול יצירתם. אצל מייקל ג'קסון הרגשתי מבוכה רבה, משהו אמר לי שהעניינים כאן משובשים מאוד, כמעט כתבתי פתולוגיים.

האהבה איננה גוף
ישראל פנקס

"הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גּוּף. אִם הִיא פּוֹנָה
לְפֶתַע וְהוֹלֶכֶת, אַל תְּבַקְּשׁוּ
כִּי תָּסֵב אֲלֵיכֶם אֶת רֹאשָׁהּ.
רַכְּזוּ מַבְּטֵיכֶם הֵיטֵב
בְּגֵוָהּ הֶחָטוּב, הַגַּב הַמְּדֻמֶּה,
שׁוּלֵי בִּגְדָּהּ הַנְּמַסִּים, הַנֶּעְלָמִים כְּאֵד
אַחַר הַגֶּשֶׁם.
וּכְשֶׁחוֹלֵף גַּם הַמַּרְאֶה
הַזֶּה, וְאַתֶּם נֶאֱלָמִים, וּבִידֵיכֶם
כַּדּוּר-הַמִּשְׂחָק הַמְּיֻתָּר,
וְקוֹלוֹת שִׂמְחַתְכֶם דּוֹעֲכִים
בָּכֶם כְּקוֹלוֹת כְּלָבִים מְאָדָּמִים, לַחִים,
הַנִּיחוּהוּ עַל-יָד וּפְנוּ וְעִבְרוּ מִזֶּה
הָלְאָה.

אִם תִּפְגְּשׁוּ אֲנָשִׁים
בַּדֶּרֶךְ, תּוּכְלוּ אוּלַי לְסַפֵּר לָהֶם
עַל כָּךְ.
הֵם לֹא יַעַזְרוּ לָכֶם.
סָפֵק עִם יַאֲמִינוּ לָכֶם.
אִם לֹא פָּגְעָה בָּהֶם בְּלֶכְתָּם,
לֹא יָבִינוּ מַהוּ זֶה שֶׁאַתֶּם מְדַבְּרִים.

נַסּוּ לְסַפֵּר לְיַלְדֵיכֶם,
לִצְעִירִים מִכֶּם,
הַלֹּא לְעַצְמְכֶם תִּהְיוּ מְסַפְּרִים,
כְּנִדּוֹנִים, הַמְּשַׁנְּנִים כָּל-הַזְּמַן
מַשֶּׁהוּ, שֵׁם אָהוּב, בְּרָכָה אוֹ
קְלָלָה.

אִם הִיא פּוֹנָה לְפֶתַע
וְהוֹלֶכֶת, אַל תַּפְצִירוּ, אַל תְּעוֹרְרוּ
אוֹתָהּ. זִכְרוּ שֶׁאֵין לִקְרֹא גַּם בִּשְׁמָהּ,
לָגַעַת בָּהּ בִּשְׁנָתָהּ,
שֶׁסַּהֲרוּרִית הִיא,
וּפְעָמִים מָרָה וַהֲפַכְפַּכָּה כְּאִשָּׁה.

אִם תַּעֲשׂוּ כֵּן,
רַגְלֵיכֶם תָּבֶאנָה אֶתְכֶם
בְּקֻבָּה שֶׁל אִשָּׁה, צְרִיחַת הָעוֹרֵב, מִשְׂחַק-קֻבִּיָּה.
גּוּפֵיכֶם יִמָּסְרוּ כְּמַטְבֵּעַ
מִיָּד-אֶל-יָד, יְמֻשְּׁשׁוּ כְּמוֹ בַּד.
תָּבוֹאוּ בְּעַם
צַר, אֲנָשִׁים מִנְּיָר, עָרֵי-פְּקָק.
עֲצָמִים יְדַבְּרוּ אֲלֵיכֶם. תִּלְמְדוּ
אֶת חַיֵּי-הַמּוּצָק.
וְדָבָר לֹא תִּזְכְּרוּ מִכָּל הַקּוֹרוֹת אֶתְכֶם:
יִהְיוּ לָכֶם שָׁנָה שֶׁל מַתֶּכֶת, יֶרֶךְ-זָהָב, קַשְׂקַשֵּׂי-דָּג.
רְצוֹנוֹתֵיכֶם יַעַזְבוּ אֶתְכֶם.
הַיָּקָר לָכֶם מִכֹּל
יִצְנַח בְּתוֹכְכֶם.
מַיִם יַעַבְרוּ אֶתְכֶם. עַזִּים הֵם יְקַבְּלוּ
אֶתְכֶם, לְיָמִים יְבַעְבְּעוּ אֶתְכֶם
אֶל חוֹפִים עֲשֵׁנִים.
שָׁם סוּסִים יַבִּיטוּ בָּכֶם,
רֵיקִים, מֻכֵּי-תִּמָּהוֹן.
עֲלוּ עַל גַּב-הַסּוּסִים,
בְּלֵב לֹא קַל, לֹא כָּבֵד, לֵב-סְרָק.
הֵם יָבִיאוּ אֶתְכֶם
אֶל אַהֲבַתְכֶם.

אִם פַּעַם הָיְתָה שֶׁלָּכֶם,
בֹּקֶר אֶחָד תָּעִיר אֶתְכֶם מִשְּׁנַתְכֶם.
כֹּחָה וְיָפְיָהּ הָאֲמִתִּיִּים מִתְגַּלִּים
דַּוְקָא כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת,
קוֹבַעַת אֶת מַסְלוּלָהּ וְאֶת-מְקוֹמָהּ
הַמְּדֻיָּקִים בְּחַיֵּינוּ,
עָרִיצָה כְּמוֹ חַג.
יְהֵא עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר, לִשְׁכֹּחַ
הַכֹּל, וְכָךְ לְהַחְזִיק בָּהּ,
כִּילָדִים בַּיָּד עֲפִיפוֹן".

לא ידעתי מה אני רואה, אבל לא הסרתי את עיני מהמרקע. אלה היו רגעים נדירים של ידיעה ברורה שנובעת ממקום מאוד בהיר ונדיר שמראה מה נכון מה אמת. כל כך מעט אמת יש פה מסביב. כל כך מעט. זה כנראה לא קורה פעמים רבות בחיי אדם. אבל זה קרה. ישבתי שם מול המירקע ובכיתי. אני לא בן אדם בוכה. כך נפגשתי לראשונה עם פינה באוש. עד היום אני לא יודע מה אני רואה, אבל אני מאמין לה ואני ממשיך להרגיש מכושף כמו מישהו שמתבונן לתוך חייו וחלומותיו שמתחוללים לפניו על הבמה. פינה באוש לא מספרת לי סיפור היא אומרת לי הנה ככה זה. זה מה ואיך. ואני מופתע אומר לעצמי בלי קול ככה זה, הנה ככה זה. בכלל לא חשבתי שככה זה והנה כה פשוט שזה כך. לא פעם הרגשתי צורך עז מלווה געגועים חזקים לעלות על הבמה ולחולל שם, לחבר את מה שיש שם עם מה שיש לי ואין לי עם מה ששלם ושבור ובעיקר עם מה שנשמט וחוזר ונשמט ומזיז בדיוק כך את האגן ועושה כך עם הידיים וגם כך. כי כך הידיים מבקשות. כך מחמיצים ומאבדים, כך חולפים להם החיים לצד החיים. פינה באוש שהלכה היום לעולמה לימדה אותי לאיית מחדש כמה מילים.

לפצ'צ'ונג היתה נוכחות בחיי העולים החדשים וניצולי השואה מפולין. המפגש עם מזג האויר הים תיכוני, עם החמסינים הכבדים, פתח לרווחה את חלונות הדירות, ומרקיזות מטילות צל מגינות מפני השמש היוקדת הותקנו במרפסות. אלא שהחלונות הפתוחים היו גם פירצה הקוראת לפצ'צ'ונג, הפצ'צ'ונג הוא רוח הפרצים. ורוח הפרצים היא מאוייביו המסוכנים של הפולני. הקריאה " פ צ ' צ ' ו נ ג " זרקה מיד את כל בני המשפחה אל החלונות לסגור אותם במהירות לפני שהפצ'צ'ונג יוריד את כולם השאולה. משבי הפצ'צ'ונג נשמעו באוזני העולים מפולין כצליליו של אורפיאוס.
המיצב פצ'צ'ונג של קבוצת איפה דנה (ישראל) וקבוצת סנטראלה (פולין) מזמן למשתתף חוויה מעין דיסוציאטיבית. שחקנים חמורי סבר שאינם מדברים, מסמנים הוראות בידיהם, מודדים במוט את המשתתף ובתנועות מיומנות מתאימים לו דרגש לפי גובהו. השחקנים מבשרים בהתנהגותם את הבאות את הנתק, את הנתק בין הגוף לבין הראש, החושף את המשתתף לאתגר הכרוך בהסתגלות לשיבוש המוקד של מיקומו. – חוויה שבה הוא נדרש להגדיר מחדש את מרכז הכובד בשדה האני. הצורך בשליטה ובשמירה על המכלול עשוי לספק לחלק מהמשתתפים חוויית אי שקט ואפילו אי נוחות רבה, כאשר תשומת הלב נעה מעלה ומטה מהראש אל הגוף ושוב מהגוף אל הראש, ואינה מוצאת מרגוע עד לרגע שהמשתתף יוצא מן המיצב ומתכנס בתוך שלמותו המוכרת. אצל אחרים זו עשויה להיות חוויה נעימה ואפילו מגוננת – התמסרות להרפתקה, כניסה למסע קצר, הכלה של חוויות רב חושיות הכוללות מפגש מפתיע עם ראשיהם של שני שותפים אחרים אקראיים להתנסות, המעורר אחווה או תחושת שותפות גורל לרגע. ובו זמנית, עונג ראשוני ילדי – מהחשיפה למראות ותחושות חלומיות הזויות מעורפלות שלא מכאן (חורף, שלג, קור, רוח) שעומדים בסתירה למקום שבו נמצא הגוף כאן, עמוק מאוד כאן (קיץ, שמש, חום, לחות).
מיצב הפצ'צ'ונג חיבר אותי לחוויות ויזואליות של ילדות נטולת טלוויזיה ודלת קולנוע, – לפנס הקסם, לגליל הקליידוסקופ, למשקפת התמונות התלת מימדית ולכדור הזכוכית שכאשר מנערים אותו הוא מתמלא בפתותי שלג שצונחים אל נוף מתקתק. זו היתה חוויה של נגיעה במקום אחר שאינו כאן. הפצ'צ'ונג של איפה דנה וסנטראלה קורא תגר לרגע. במציאות ההישראלית הבלתי אפשרית הוא מציע את מכונת הבריחה שנדונה מראש לכישלון. כמו הזייה מסמים משכרים שסופה חזרה חבולה ומתסכלת אל החיים הקשים, מגישה גם מכונת הפצ'צ'ונג רגע של נחת קריר וחורפי בתוך הבלילה הקייצית הישראלית הרותחת, כשבאופק לא נראית המנוחה לבטח תחת תאנתנו וגפננו. או במילים אחרות מכונת הפצ'צ'ונג מייצגת היטב את מדיניות השלום והביטחון של ממשלות ישראל לדורותיהם. ככה אנחנו נראים ככה אנחנו חיים,- בין מלחמה למלחמה בין פיגוע לפיגוע אנחנו שמים את הראש באיזה חו"ל כלשהו, או מתמסרים לגיחות קניה בתוך הקניונים, יען כי שתו ואכול פן מחר נמות.

שלושה ימים אחרונים לתערוכה רחבת היריעה של האמן מני סלמה בבית האמנים בירושלים. תערוכה המסכמת את עשרים שנות עבודתו האחרונות של האמן הירושלמי. אני צד בעניין כאוצר התערוכה ולכן לא אעיד כנחתום על עיסתו, רק אמליץ לבקר בה. אני מביא כאן את החיבור שכתבתי לקטלוג המלווה את התערוכה:

ז.כ.ר

על יצירת מני סלמה