מזמן לא דיברתי עם אמא שלי.

אנחנו מזדעזעים מהעובדה שהורים שוכחים את ילדיהם למות מחום בתוך מכוניות. מדובר במקרים מצערים וקורעי לב, אך למען האמת ולנחמתנו במקרים בודדים בלבד. אין זו תופעה המונית או מכת מדינה חלילה.  אבל כנראה שדי בכך כדי לייצר תהודה תקשורתית רחבה. זה סוג אירוע שמפיק ריגוש – דרמה טרגדית. אב מסור אם למופת ברגע של הסח הדעת, משאירים את ילדם הפעוט בודד למותו, ולא סתם מוות – למוות אכזר במכונית סגורה ולוהטת. זה עובד עלינו חזק – מחובר בנימים דקים המוליכים לאחור אל ימים שבהם אבותינו הקדומים נהגו להקריב את ילדיהם להפיס את חמתו של האל או לרצות את המולך: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"  (ירמיהו ז, ל"א). ברדיו הסופר-נני-איזו-ממי מככבת בתשדיר שירות למניעת נטישת ילדים במכוניות. בקולה שהפך זה מכבר לסמכות החינוכית של המדינה לנחמן שי של ההורים בחדר הילדים האטום. היא מציעה להניח תיק ליד הילד מאחור, היא מכירה אותנו היטב ויודעת שאת התינוק אולי נשאיר אבל את התיק או הסמרטפון לא ולא. ואולי גם כדאי להתקין עליו אפליקציה "איפה הילד" או "קו-קו מי שכח את הילד באוטו ? קו-קו". וכולם מחכים בקוצר רוח לשמוע שאף אחד לא שכח היום את ילדו, ואם לא מחר אז מחרתיים.

ומה על הנערים שמעשנים או מסניפים את עצמם לדעת בחומרים הסינטטיים שהשד יודע מהם. אלה שמכונים "סמים חוקיים", שרוכשים אותם בדוכנים ובפיצוציות, תחת כל עץ רענן – שמשנים חדשות לבקרים את שמם והרכבם: קטורת, נייס גאי, מבסוטון, חגיגת, מסטולון ואמסטרדם. מה עליהם ? מדוע להם אין תשדיר שרות ? מדוע סופר-נני-איזו-ממי לא אומרת להם ברדיו": "דיר באלאק ילדים, זה לא גראס זה לא אקסטזי, זה חומר רע מאוד ממכר דופק את השכל והחיים". ומה עם מאות המתאבדים ? למה כאן לא מגייסים את הסופרנניאיזוממי שתגיד להם איזו מילה שתעשה גם להם סדר בחיים. ברור שלא, למות או להתחרפן ממסטולון או מהתאבדות, זה לא אותו דבר. בהתאבדות, אין אין את זה. זה לא חזק כמו לשכוח תינוקת אל מותה. זה לא אותו דבר. מה אני בכלל משווה.

ערב תשעה באב בתל אביב

נפלה ריקנות של תשעה באב בכיכר המושבות. לשוליים יש שוליים. ושולי השוליים הם עצב גדול ופחד. הקשתי במפה "רחוב עכו" בתל אביב. המפה האינטרנטית תיקנה אותי שוב ושוב "שביל עכו". במו עיני ראיתי שלט כחול "עכו" ועוד שורה מבהירה "עיר נמל" או "עיר חוף בישראל". אבל האינטרנט יודע  טוב יותר, זה אינו רחוב. כך נראה השביל המוליך אל השאול. אין מוסיקת רקע. אין כתוביות. בהתחלה סתם עזובה, החצר האחורית של האחוריים. בבת אחת כמעט ללא הכנה, מתגלה המחזה. יאמר מיד, הבימוי רע, מרושל ולא אמין. לפחות שלושה שחקנים מחזיקים את המזרקים בפה, מפנים את ידיהם למלאכת הקשירה והנבירה בורידים ששקעו. שחקן אחד יושב בכסא גלגלים, לידו גבר שדוף בעל גולגולת ציפורית ועיניים חיות, מאחוריו קצת בצד צעיר מחפש מקום בירכו. הראשון שקידם את פנינו, המחט היתה תקועה בזרועו כשהוא צולל ונעור בתוך עולמו. מולו על מזרון בלב הזוהמה – חברו, הלום סמים מכוסה בזבובים. במרפסת בבית המשותף המשקיף אל התופת עומד צעיר אפריקאי ומתגלח. רכב חונה ומתוכו יוצא זוג, הם ניצבים מעולים, ממלאים כהלכה את תפקיד המנוכרים הלא שייכים שנקלעו למקום. עוד ועוד שחקנים זרמו אל השביל בעודנו יוצאים אל העולם הנורמלי – קולנוע מרכז וגן לוינסקי.

אני כל כך רוצה להגיד לכם: אל דאגה ילדים, זה לא באמת היה מה שראיתם. זה כאילו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. מישהו ודאי עושה סרט, בננה ספליט, מצלמה נסתרת. עוד מעט יקפוץ איזה ליצן חיים הכט יגאל שילון ויגיד שהכל סתאאם יצפאן, ושאכלתם אותה. ננשום בהקלה לרווחה. למשך כמה דקות נגער בעצמנו, שהתפתנו להאמין שזה יכול להתרחש חמש דקות הליכה מהמיכנסונים הקצרצרים המופלאים המסתובבים בשדרות רוטשילד הלוך ושוב. אבל לא. זה אכן היה וזה ממשיך להיות כל יום. גם כשאנחנו לא רואים ולא עוברים שם, כאילו בטעות, בחצר האחורית של השוליים.

בשעה שרבבות יהודים אבלים מילאו את הכותל המערבי ובתי הכנסת לבכות ולזעוק מרה על בית מקדשנו שחרב, באותה שעה לא בכה איש על אלה שנגזר עליהם להיות חלק מהסיוט ב"שביל עכו" בואך אל שאול תחתיות.

נו, תגידו לי איפה אנחנו חיים ?

איך אנחנו יכולים לשבת איש תחת אוהלו וגפנו כאשר ה' אין לו בית, כשהוא נעבעך הומלס ? איך זה קרה שהאל הגדול, מלך מלכי המלכים, השוכן במרומים, נפל ככה, כמו אחרון הקלפנים שהפסיד את התחתונים, את אשתו וגמר על הספסל. האם הימר לא נכון ? אולי חלילה שם את כל הכסף על הסוס הלא נכון ? מכיוון שבתוך עמי אני יושב, יש לי הרגשה שאכן כך קרה. אדוני עשה בחירה רעה מאוד, הוא הימר כפייתית על עם שלא נדע. כבר מהרגע הראשון הוא היה צריך לראות את הנולד. אברהם, יצחק ויעקב אצל כל אחד מהם היו סימני שלומיאליות מוקדמים שלא לדבר על נטייה להסתבכויות. אחר כך הופיעו סדרות של בלגנים – עגל הזהב ופרשיות מין ושחיתות למיניהן. מלכים, כהנים, שופטים ומצביאים ועד אחרון זבי החוטם בשוק בכולם פשה הנגע. כשהרחום והחנון, מביט בנו ובמעשינו, אין ספק שהוא מצקצק וסופק כפיים. עם חוטא ומחטיא, חרא של עם. מי שהלך על כל הקופה המרקיבה – ואדוני צבאות  עשה זאת, לא פלא שהוא מוצא את עצמו הומלס ר"ל.