סברס
24 בפברואר 2010זה נראה חידתי, לא ברור מספיק, חסר אמירה ישירה. אולי בכך כוחו ואולי זה מקור חולשתו. הוא עדין לא מטריד, סביר להניח שנסתר מעיני רוב הציבור. אולי הוא צריך זמן להבשיל לצבור נוכחות. על השלטים החדשים המסמנים בירושלים את השכונות השונות (רעיון טוב, ביצוע ככה) הוצמדה בשבועות האחרונים מדבקה (sticker) של פרי הצבר בצבעים. מצד אחד פרי הצבר הוא סמל מקומי – דימוי שחוק עד דק לבנינו המתוקים מבפנים והעוקצניים מבחוץ, לבן הארץ – היהודי החדש הלא הוא הישראלי, שצמח כאן למחוק את חרפת היהודי הגלותי. מצד שני משוכות הצברים הפרוסות ומפוזרות פה ושם היו במשך שנים, ועבור חלקנו מהוות עד היום, זכר לכפרים ערביים שחרבו עד יסוד במלחמת 48. פרי הצבר אם כך הוא דימוי לחורבן ולתקומה, לדבר והיפוכו. השלטים החדשים ועליהם שמות השכונות הם שלטים מעוצבים ערכאית – כחול על גבי לבן, ועליהם שמות השכונות כולל השמות שאיש אינו משתמש בהם, אותם שמות שכשלו בדר"כ בתפקידם להחליף ולמחוק את השם הערבי (קוממיות, גאולים מי נפתוח, במקום טלביה, בקעה וליפתא, וכיו"ב). השלטים האלה אינם מסתירים את רודנותה של העברית בשרות המדינה, את יחסה אל הערבית והאנגלית – כיתובם עברי גם בערבית ואנגלית למשל Komemiyut. רובדי "הסכסוך" מבצבצים בין"קוממיות" ל"טלביה", ושם בינהם טורח אמן הרחוב החרוץ להדביק את פרי הצבר הלא הוא הסברס.
