Sub Stance

לפני פחות משנתיים ביקרתי בתערוכה גדולה שחלקים נרחבים ממנה לא הטביעו בי את חותמם. הסתובבתי בה אנה ואנה משועשע עד נבוך עד בשלב מסוים שלפתי את מצלמתי שגאלה אותי מייסורי ואף ציידה אותי בנחמה פורתא. מי כמוני יודע שפעולת לכידת תמונות על גבי שבב דיגיטלי היא דרך מוכחת להחלצות ממצבים מיותרים. בעודי מהלך ומצלם מצלם ומהלך, הגעתי בפאתי התערוכה הגדולה לחדר  ריק ונידח, שהסתובבה בו עלמת חן שהשמיעה קולות. כאמור החדר היה ריק לחלוטין, חסר כל זיהוי, הבחורה היתה לבושה בבגדי חול פסעה לאורך הקירות והשמיעה קולות, זהו. לא יותר מזה, כמעט כלום. צילמתי אותה. מאוחר יותר העלתי צילום אחד לפליקר, וכמובן שציינתי את שם האמן ואת שם התערוכה, ולא התעצלתי והוספתי תגים וייחסתי גם את הצילום לקבוצה זו ואחרת. וכך בלב טוב וללא כל כוונה זדונית נבלע הצילום ושקע בנבכי האתר, התכסה באבק אינטרנטי, ונשכח מזכרוני. אלא שאי מייל מבירה אירופאית קפואה, העלה אותו מתהום הנשייה. בשם האמן דרשה בו ממני גברת מסוימת, להסיר את הצילום בטוב, שכן האמן רואה בצילום חלק מתהליך עבודתו בלה בלה בלה, על החתום. כעבור תשעה ימים קיבלתי אי מייל שני, הפעם תוקפני שבו הגברת מזהירה שמכיוון שלא הסרתי את הצילום כפי שביקשה לפני שבועיים, היא שולחת לי הודעה אחרונה (בצבע אדום) בדרישה להסיר את הצילום, ולא תתבע אותי על הפרת זכויות. אינני משפטן אך אני מסופק מאוד אם יש כאן הפרת זכויות כלשהן ועילה לתביעה.  אך מכיוון שזמני יקר  ואין לי כל רצון להשחיתו על התדיינויות אויליות עם לבלרי אמנות וחובבי תביעות משפטיות, הסרתי בזעם מהול בבוז את הצילום מהפליקר. הסיבה היחידה שאני לא מציין את שם הגברת המאיימת ואת שם האמן המשמים היא שאיני מעוניין לספק להם את מה שהם מעוניינים בו יותר מכל – פירסום חינם ושערוריית דמה בכוס מים.

יושבת לה כנראה גברת בגלריה שוממה, בחורף האירופאי הקשה, מקישה לה בגוגל את שם הלקוח שלה ושולחת אימיילים ומזהירה ודורשת בשם האמן להסיר צילום שכוח מתערוכה נידחת, וכך מתמלא הישימון המקיף את חייה וחיי האמן ברוח חיים ובעשייה. ולעומתם מה נדיבים הם אמני הרחוב, איזה אושר ממלא אותם כשמישהו מצלם את עבודותיהם ומפרסם אותם ברבים, כמו למשל אליאס שימים אחדים אחרי שהעלתי את צילום עבודת הרחוב המודבקת שלו בפריז, מודה לי ואני יכול להרגיש את שמחתו כשגילה את העבודה הפוליטית שלו בפליקר שלי. עוד חומר למחשבה על גלריות צחיחות ואמנים מרי נפש מזה ואמנות הרחוב הפעלתנית ואמני הרחוב התוססים מזה.

עבודתו של E אליאס אמן רחוב ברזילאי חלק מקבוצת אמני רחוב ללא גבולות.
Brazilian artist Elias – pasted as part of "street art without borders"

כשעברתי היום ברחוב עזה בואך טרה סנטה התבוננתי באנשים שמילאו אותו בצהרי יום שישי בצהלה לא מובנת, הרהרתי בכך שבעוד מאה שנים רובם לא יהיו כאן, ואחרים שעוד טרם נולדו ימלאו אותו ויהלכו בו בבגדים אחרים, יסעו בו בכלי רכב שונים ישתמשו במכשירים ובכלים אחרים וידברו בעברית שונה מהעברית שבה אנו משוחחים. יתכן שהרחוב ישא את אותו שם ושבניין טרה סנטה ימשיך ויעמוד בו ואולי אפילו ישקיף אל ככר צרפת, אל מלון המלכים מזה ובית שופרסל אגרון מזה. האדמה עליה אנו חיים נשארת אותה אדמה אך אנו החיים אנו בני החלוף. ליאו ופיפו (Leo & Pipo) אמני רחוב הפועלים בפריז משבצים בתוך רחובות העיר על קירותיה דמויות מהעבר, כאלה שחיו במאה ה 19 או בתחילת המאה העשרים. עבודתם עוסקת בזמן שחלף, מזמנת מפגש יומיומי בין האדם הפוסע ברחוב לבין מי שחי בו לפני מאה שנה ויותר. טכניקת העבודה של זוג אמני הרחוב היא הדבקה (Paste up) של צילומים גזורים בגדלים שונים. דמויות של נשים גברים וילדים הלבושים בבגדים האופייניים לתקופתם. ליאו ופיפו עוסקים במידה רבה בזיכרון ובהנכחתו, הם מוציאים את המוצג מהמוזיאון ואלבומי התמונות אל קירות הרחוב. האמנים מקצים מקום במרחב החי ברחוב, לזה שחי בו אי פעם, שכאן היה ביתו וברחובות אלו התהלך. האמנים מחזירים לרחוב לזמן קצוב ייצוג של תושבי העבר שהטביעו בו את חותמם, זמן קצוב כי אמנות הרחוב זמנה כמו חייו של אדם קצוב והיא חפה מכל נצח.