Sub Stance

סמטת עטרה די ריקה הבוקר, במשולש הירושלמי הגווע.  קפה "עטרה" כבר שנים אינו נושק לסימטה. והסימטה שתמיד היתה נידחת ודחויה, היתה הבוקר מושפלת מאי פעם. על הקירות כצמחיית מעזבה, עולים כפורחים פייטני הגרפיטי. בתוך גומחת שעוני המים,  מכריז אחד בובי: "סרטים זה לא פנקייקס" – מישהו הדביק מכל צד ראשים קטנים, מלאכים מרחפים. בתחתית הגומחה, גיליתי להפתעתי חתול מבוהל נוכח מצלמתי. סגרתי את הפלאש. כאן, כך סיפר לי הצייר מירון סימה, עמדה אלזה לסקר שילר מול חלון ראווה, וזעקה מרות כנגד ההתעללות בבעלי הכנף שריחפו בתוך חלון ראווה מאובק. עוברי אורח שנקלעו למקום לא הצליחו להרגיע אותה, שוב ושוב ניסו להסביר לה שאלה ציפורי דמה עשויים פלסטיק לא ציפורים חיות, אך אלזה לסקר שילר לא שקטה ודרשה בכל תוקף להזעיק את המישטרה ולשחרר את הציפורים הכלואות ללא מזון ומים.

"סרטים זה לא פנקייקס" מלמד בובי את גירסתו לאימרות הסתמיות השגורות  במקומותינו "החיים זה לא פיקניק" ו "מלחמה זה לא טיול". לכל מי שכתבו אלפי פעמים "עשו אהבה ולא מלחמה" אפשר היום לענות שבמקום שבו יש מלחמה אין אהבה. אין, בכלל. ואצלנו יש הרבה. אפילו עכשיו. ברגע זה ממש. בצפון ובדרום, בלבנון ובעזה. הרבה מלחמה.  יתכן, שבובי מתכוון ל"סרטים" אחרים, אולי הוא הנמנה עם "אוכלי סרטים" או יודע "אכילת סרטים" מהי, יכול להעיד ש"סרטים" הם סיפור שקשה לצאת ממנו. חציתי את רחוב שמאי ונכנסתי לסמטת ביאנקיני, שהיא ממש לא סימטה, אבל גם לא רחוב אפילו לא רחוב אחורי, אלא מעבר מחבר חסר כל חן ואופי, תאונה אורבנית אחת מני רבות. שם על קיר לוחות שיש נסורים המחוברים אופקית נמצא מקבץ סטנסילים, שנראה ברגע הראשון מקרי ביותר. העליון בירוק מכריז הישר מתהילים ל"ד: "בקש שלום ורדפהו" וחוזר על עצמו שוב בשורה השניה, אלא שבשורה השניה נמחקו שלוש אותיות וקיבלנו את "בקש שלום ורד", שזה הרבה יותר מסקרן ומעניין כל הסיפור הזה עם ורד וכל ההסתבכויות שלה, ירוק על לבן על הקיר בסימטת ביאנקיני.

מימין, דמות כפופה כפותת רגליים וידיים מאחור, ראשה מכוסה בשק – תמונה מתארת עינויים שעובר נחקר מן הסתם במרתפי השב"כ, ועל כך זועקת הכותרת "בטירוף שלנו". זהו סטנסיל מחאתי חזק עם אווירה וקווים  דירריאניים. הכתובת המרכזית במיקבץ הגראפיטי של ביאנקיני קוראת : "זה בידיים של צ.ה.ל" מבט נוסף הולם בכח – אי אפשר לטעות – בחרמש הקוצר חיים אוחזות שתי ידיים ומאחור מתוך הקסדה מציצה הגולגולת – מלאך המוות. מחאה בוטה ומקוממת. מימין כדור אדום אולי שמש אדומה ועל רקע השמש מתמר עשן שחור – רמז לעולם שחרב שהוכרע בידי כוחות ההרס והרשע, שגברו על כוחות התבונה והחיים. במבט נוסף, אולי מה שנראה כמו עשן הוא הארז סמלה של לבנון והנקודה האדומה (דם \ נורת אזהרה) באה להזכיר ולהזהיר. חציתי את רחוב הילל ונכנסתי לרחוב רבי עקיבא. בית צפריר החד קומתי עומד על סף תהום – בור עצום נחפר לצידו. אני עומד ומבין, שעתה לאחר שיושלם המגדל רב הקומות שיבנה לצידו, יהיה בית צפריר מוקף כמעט מכל עבריו בענקים, והוא הקטן והמוצל יוותר שם לבדו, ועל כל זכויותיו יגן מוזיאון הסובלנות של הארכיטקט פרנק גרי ההולך ומוקם על שתי רגליים האחת בבית הקברות המוסלמי שבגן העצמאות, והשניה בכיכר החתולות.                                                                                                             בגן העצמאות קבוצת בני נוער בנים ובנות דוברי ערבית שיחקה כדורעף, במקום רשת קשור חבל בין שני עצים. על ספסל ישב גבר מבוגר וזיפני עם סל פלסטיק רשת ריק ומצץ סיגריה. חבורת עורבים טיילה לצד שדרת עצים צעירה. לפתע הושלך הס בגן, בשביל החוצה פסעה בטוחות צעירה שזופה, חטובה, חסונה ומלכותית, לגופה מעט מאוד בגדי מלכות,  היא נשאה תיק גדול ביד אחת ומכשיר סלולרי בידה השניה. הגן עצר את נשימתו, עד שנעלמה.