על אנשים, חומרים ומה שבינהם
רחוב יפו. באוטו. מזדחלים באיטיות. על המדרכה יושב קבצן. קלושר. לבוש שחורים, לראשו מגבעת שחורה את פניו מכסה זקן שחור שזור כמה לבנים. אוחז בידו ספל פלסטיק לנטילת ידיים בצבע טורקיז. פונה אלינו: "אתם צוחקים או בוכים ?" ס' שלצידי עונה : "גם צוחקים וגם בוכים" . "ואתה ?" אני שואל אותו "לא זה ולא זה", וממשיך לקשקש בספל.
באוגוסט טיילנו באזור התחנה המרכזית הישנה והחדשה. היתה תחושה חזקה שמתחת לפני השטח רוחשים חיים לא נגישים. עולם מקביל מתפורר חולני, שותה לשכרה על הבוקר, מופקר לנפשו. היה קשה לצלם, תחושה שכל קליק מצלמה או מבט מושהה יתר על המידה נתפס כאיום על חוקי "הבחורים הטובים" או על ה"עקרונות". לא צילמתי אשה במשקל כלום לובשת מכנסונים מעל לגרבי ניילון חומות גדולות עליה בכמה מספרים. לא צילמתי קשיש עם תיק וסל יוצא ממאורת זונות. שני נערים טרופי מבט מסכמים בינהם את פרטי העיסקה. אישה מכניסה את ידה לתוך התחתונים ומגרדת נואשות במבושיה. שלושה שרועים על קצה הדשא בגן לוינסקי לידם בקבקוק ומזוודה פתוחה. במוסף "הארץ" (9.11.07) מתפרסמת כתבה מצויינת של ורד לי על הבית ברחוב פיין מס 1. בבית זה מתנהלת מדינה נוספת בישראל. מדינת פשע ניצול והשפלה – זנות, סמים ועבדות תחת קורת גג אחת. כתבה חזקה זו נותנת להבין שהמתחם בפיין 1 פועל בידיעת הרשויות. משטרת ישראל נותנת את ידה לקיומו – לפני כל פשיטה משטרתית לפיין 1 מגיעה אזהרה לסוחרי הסמים, שמפנים את המתחם לחוף מבטחים עד עבור זעם. כלומר מישהו מתוך או מישהו המקורב למשטרה, מספק מידע מודיעיני לסוחרי הסמים. לא רחוק מכאן מעידה לירן בנימין בגוף ראשון, קבל עם ונרקומן על הקיר: "לירן בנימין היתה כאן ויאללה בלאגן" .
זה הצילום הראשון שלי בפליקר שזוכה לאלף צפיות. למרות תגובתו המחמיאה של shutterhack , איני יכול להסביר את מספר הצופים הגדול בתמונה זו, שצולמה בונציה, באיכויותיה יוצאות הדופן, אלא בפריט אחד והוא החוטיני. הצילומים בפליקר שלי, אינם עוסקים בדך כלל בבני אדם, ולמרות זאת בשמונה מתוך עשרת הצילומים הניצפים ביותר מופיעות נשים. אף אחת מהן אינה מסכנת את מעמדה של זו החוטיני. יתכן שגם בפוסט הזה בזכות החוטיני שמוזכר כאן ארבע פעמים, ירקיעו אחוזי הביקור. כן, אני יודע שאיני מחדש כאן דבר. אך משום מה, אני מרגיש צורך לבקש מהצעירה עם החוטיני סליחה. כלומר אלף סילחות.
עצי דולב ענקיים הטילו צל על הכיכר הקטנה וכסאות בתי הקפה והמסעדות בברג'מו. הם חלקו שולחן אחד, אך שמרו על מרחק נכון זה מזה, מרחק שהמחיש את טיב היחסים בינהם. חיוורונה הודגש מאוד על ידי שערה השחור, מסופרת קרה קצר. הוא לבן שיער משופם אפור, נינוח, חי בשלום עם מה שיש ועם כל מה שאין. תנועותיה העידו על אי שקט, אולי מתח ותחושת אי שביעות רצון בסיסית. מעת לעת מתחה את סנטרה מעלה וגרדה אותו. הוא התבונן בה בסקרנות מבודחת ובוגרת, השיב לדבריה והרבה לחייך. על צווארה היתה מונחת רצועת כלבה הקטן שישב למרגלותיה. לידו משקה כהה בכוס זכוכית. הוא אמר לה משהו, דבריו מאוד מצאו חן בעיניה, נראתה מופתעת מעט, מחויכת ונגישה. הם קמו היא עם הכלב לכיוון ביתה, והוא אל חבריו הפועלים שעסקו בשיפוץ דירה נהדרת שתשקיף אל הכיכר, זו תתכסה עוד מעט בערמות עלי זהב שיצנחו לאיטם מצמרות עצי הדולב המפוארים.
