Sub Stance

אני זוכר את זה במעומעם. מבעד לאדי הטישטוש והריאליטי מתערפלות שלוש דמויות שני גברים ואישה מרציני פנים יצוקים שכם אל שכם, מעמידים חזות אחת מגובשת מלוכדת כעופרת, אחים לנשק. אני זוכר אותם אומרים נוכח המצלמה שאינם "ששים אלי קרב", אך כשיצאו לקרב הם ששו וגילו והשתוללו כמו שרק צבא רעב אלי קרב יכול לשוש, מהכלים יצאה בששון אש תופת חסרת רסן שהרגה והרסה ודרסה. הרחוב התייצב מאחורי השלושה ואף למעלה מזה. אי אפשר עוד לשאת את ירי הטילים והרקטות ופצצות המרגמה מעזה על בתינו ועל ילדינו. "חיינו אינם הפקר" אמרו פה וגם שם. אחר כך אמר אחד מהשלושה שהעזתים צריכים להבין שבעל הבית השתגע, כלומר הגיע הזמן להראות לים מאיפה הדג משתין. להכות בהם עד שהם יכרעו ברך ויתחננו. עד שכל עזה תצא חמס על החמאס. נכה בהם עד שהיד השולחת את הגראד והקאסאם לא תעז לעשות זאת עוד, עלאק. הוא אמר שזה לא יהיה קל ולא יהיה קצר ושמלחמה בטרור בלב בלה בלה. כשמדובר בביטחון האזרחים וביציאה אלי קרב, הממשלה רחבת לב וכיסה פרוץ לרווחה, הא ראיה 3.97 מילארד שקלים עלתה מלחמת עזה. כל כך הם אוהבים את הביטחון שלנו – השוו את תוספת ההשקעה שלהם בביטחוננו בשלושת השבועות במלחמת עזה, מול תוספת ההשקעה שלהם בבריאותנו, ואז תגלו שהתוספת לסל התרופות בשלוש השנים הבאות תעמוד על 350 מיליון שקלים בשנה. כלומר מה שהמדינה השקיעה בהרס ובהרג בעזה גדול פי ארבעה בערך ממה שהיא (אולי) תוסיף לסל התרופות בשלושת השנים הקרובות. בעל הבית לא השתגע. בעל הבית משוגע. הבוקר התברר שוב שארבעת המיליארדים ( סליחה, 3.97 מיליארד שקלים) נזרקו לפח. הטילים והרקטות ופצצות המרגמה ממשיכים להכות בבתינו ובילדינו עד אשקלון, כמעט יום יום. מתברר שהים מסרב לראות מאיפה משתין הדג, ובעזה שמים פס על השגעון של בעל הבית וחושבים שהוא הוא הרשע והוא זה ולא אחר, שמביא עליהם את כל הצרות. אך לא אלמן ישראל, בנימין ואיווט זכו בבחירות. איווט אמר כבר מזמן שרק מיטוט החמאס הוא הפיתרון ושאפשר לסמוך עליו כי הוא מבין ערבית. ובמקום התיאוריה המבריקה "בעל הבית השתגע", תעלה אצלנו כנראה בקרוב תיאוריית "הפירומן" או "המחט בערימת השחת" – אנחנו נגיע למחט ונשמיד אותה. והדרך היעילה ביותר להגיע אל המחט בערימת השחת היא להעלות אותה באש. ולכן העלנו לשלטון פירומן.

עכשיו ממש ברצינות, כמו שכתבתי כאן במלחמת לבנון השניה, ובמלחמת עזה הראשונה אני כותב זאת שוב, על מנת להגיע להפסקת האלימות ולשלום צריך לדבר עם האויב. מלחמה גם כשהיא כורח לגיטימי (מה זה ?) הסיכוי הגדול ביותר הוא שהיא תגרום לעוד מלחמה. ככה זה ! שרץ מביא שרץ. החמאס מוכן לדבר איתנו, והדיבור עם החמאס עשוי להביא לשינוי במצב. מיטוט החמאס לעומת זאת עלול להביא לשלטון אירגון אחר אולי קיצוני יותר (ע"ע חמאס, חיזבאללה, אל קאיידה).

נ.ב. וכמו כן יש לדבר עם איראן, ויפה שעה אחת קודם.

יש לי הרגשה, שלאחר שזרקנו לפח 4 מיליארד שקלים, היד, שזה עתה יוצאת מכיס הימין, עוד נטויה.

אני לפעמים כל כך קטנוני. לא פעם אני מנסה להשתחרר מהנטיה הזו שיש בה מעט מאוד רוחב לב וצרות עין לרוב. היא ממש מעוררת שאט נפש ואין בה היגיון צרוף ותפיסת מציאות תקינה. אבל כל אחד צריך להכיר בחולשותיו, או כמו שאמרו חז"ל "זה מה יש". אני יודע שזה ממש ממש לא לעניין אבל אני לא יכול להמנע מביצוע פעולות חילוק וכפל חסרות פשר. כן, אני יודע שזה  לא רציני לחלק מטוסים בתפוזים, אבל דחף שאינו בר כיבוש גורם לי לקחת מחשבון מקרטע ולהתחיל לחלק ולכפול ולהוציא שורש. למשל כאשר אני קורא בימים אלה על מאבקם של פועלי "פרי הגליל" שבחצור הגלילית להציל את מפעלם, פתאום קופצת לי השטות הזו לקחת את עלות השכר של יו"ר ומנכ"ל בנק מסויים בישראל ולחלק אותה בעלות שכרו של פועל במפעל כמו "פרי הגליל" ואז מתברר שהתוצאה היא בערך 330. כלומר בשכר של שני בנקאים ניתן לשלם שכר של כשלוש מאות ושלושים פועלים. וזה ממש לא לעניין כי מנהלי בנק הם מנהלי בנק, ופועלים הם פועלים, ומה עניין שמיטה להר סיני, מה אני מערבב מין שאינו במינו, אבל ככה אני מתענג על הידיעה המהדדת בתוכי, שיש אנשים שפניהם קורנים זיו ומדושנים דבש כשהם עומדים בבוקר מול הראי המלוטש בחדר הרחצה הגדול ואומרים "אני שווה מאה שישים וחמישה אנשים !" וואוו. לפעמים אני לוקח מחשבון ומנסה לתכנן את הוצאותי עם משכורת של כמה מאות אלפי שקלים בחודש וזה מסובך מאוד, זה הרבה יותר מסובך מאשר לחיות מארבעת אלפים ש"ח שנגמרים צ'יק צ'אק. המאות אלפים לא נגמרים לך, כמה ארוחות גורמה סוויטות אינסופיות חולצות מכנסיים תחתונים מפוארים ספא ספרים תקליטים הופעות טיסות פילגשים אפשר להספיק בחודש אחד ? כמה ? אז מישהו אמר לי שאני לא בעניין, שאני לא רק קטנוני אלא גם מנותק. ושיכול בהחלט להיות שהוא לובש כל יום חליפה חדשה וזורק אותה בסוף היום, ושהחליפות שלו הן מאלה שעולות 10000 ש"ח האחת, אז ככה הלכה לו המשכורת… צ'מע אמרתי לו, אם אוספים את החליפות האלה של שני הבנקאים, אז אפשר תוך שנה להלביש חצי מפעל בחליפות סופר דופר, איזה רעיון ענק.

אין ספק שהסכם הרגיעה ושחרור החייל החטוף גלעד שליט הם מעשים חיוביים, אך לא כאשר הסכם הרגיעה הוא פועל יוצא של הויתור על השלום, והסתפקות מבישה בהפוגות לצורך הערכות לסבב אלימות נוסף.

לא להאמין, ישראל לא דורשת ולא מציעה שהסכם הרגיעה יהיה שלב מוקדם, נקודת פתיחה בתהליך שיביא בעקבותיו הסכם שלום ויישוב הסכסוך במזרח התיכון. נושאים חשובים כמו פתיחת המעברים, שחרור אסירים, הפסקת הירי וכיוצא באלה, אינם תחליף לצורך הקיומי של תושבי האזור בשינוי אמיתי של מציאות חייהם, כלומר התמודדות עם הסוגיות המרכזיות המרכיבות את הסכסוך לשם כינון שלום.

לרוע המזל הכיוון המסתמן הוא הפוך, –  מפלגת "ישראל ביתנו" מציגה בפני המפלגות הגדולות את תנאיה להצטרפות לקואליציה ובהן תביעה להפלת שלטון החמאס וסירוב לנהל מו"מ עם "ארגוני הטרור". נראה, שקדימה והליכוד אינן מסתייגות מתנאים אלו.

והשמאל ? הוא שרוי בעיצומה של השבעה לאחר מפלתו . שותק, הלום בחירות.

באחת ממדינות העולם, נענתה בסירוב בקשתו של יזם יהודי לקבל רישיון להוציא עיתון עברי ולהקים תיאטרון עברי. ארגונים יהודיים שונים טענו שזו דוגמא לדיכוי תרבותי, להעדר חופש ביטוי ולפגיעה בזכויות האדם. מוסדות יהודיים יתכנסו לישיבות דחופות, ויחפשו כל דרך לבטל את רוע הגזירה ולנסות לשכנע את ראשי המדינה לחזור בהם מסירובם ולהעניק את הרישיון להוצאת העיתון העברי ולהקמת התיאטרון.

האירוע הנ"ל התרחש כאן בישראל עם הקמת המדינה. מרדכי צאנין סופר ועיתונאי אידי ביקש רישיון להפוך את השבועון "לעצטע נייעס" (חדשות אחרונות) לעיתון יומי. משרד הפנים הישראלי סירב. ממשלת ישראל ראתה ביידיש שפה גלותית ואוייב העברית שאין לעודד את השימוש בה. התנגדותה הנחרצת לעיתון היומי האידי נמשכה תשע שנים. רק אחרי מאבק ממושך עלה בידי צאנין לקבל בשנת 1957 את הרישיון המיוחל. בנוסף לכך, הוטל איסור מטעם הצנזורה (שמה הרשמי היה המועצה הציבורית לביקורת סרטים ומחזות) על הופעות תיאטרון בשפת היידיש, ובית המשפט המחוזי אף קנס שחקן תיאטרון יידי ב 20 לירות על שהפר צו על תנאי שאסר על התיאטרון היידי להמשיך ולפעול.

אלה המתגעגעים למדינת ישראל הצעירה והיפה זורים חול בעיננו. אכן, היו במדינה הצעירה מפעלים מרשימים והישגים מפוארים. אך אי אפשר להתעלם מהחלקים האחרים. – המדינה הצעירה ומנהיגיה נהגו בעריצות. הפליטים שהגיעו לישראל ממחנות הריכוז וההשמדה באירופה והעולים שנעקרו מקהילותיהם בארצות המזרח, הגיעו לישראל כאל חוף מבטחים, אלא שכאן חוו השפלה ודיכוי. דוד בן גוריון וממשלתו נהגו בהם כ"באבק אדם", כבכאלה שהלכו "כצאן לטבח" – כבנחותים. נעשה ניסיון אלים ושיטתי למחוק את תרבותם, מסורתם, שפתם ושמותיהם. הם נדרשו להיטמע בתוך כור ההיתוך ולעקור מתוכם את לב זהותם.
מרדכי צאנין מייסד ועורך ה"לעצטע נייעס" הלך ב 4 בפברואר לעולמו והוא בן 103. צאנין פרסם עשרות ספרים ובינהם את המילון השלם עברי-יידיש ויידיש-עברי. תרומתו ומאבקו למען היידיש במדינת ישראל היו צריכים לזכות אותו בפרס ישראל.

זה נגמר כצפוי  בבכי*. ואולי נכון יותר לומר שזה רק מתחיל. כלומר הבכי. יהא אשר יהא זה שישב על כסא ראש הממשלה, המכתיר הלאומי, הכהן הגדול יהיה איווט. על פיו יישק דבר. מולו יש להערך. הניסיון להציג מול גוש הימין את גוש השמאל, הוא ניסיון מגוחך. אין גוש שמאל. השמאל הישראלי תופס היום בערך עשרה מושבים בכנסת. זה המצב ואין טעם לנסות להונות את עצמו. אין למנות בתוך השמאל את קדימה משום שקדימה אינה שמאל. אין מקום לצרף אל השמאל את העבודה כי העבודה רוב רובה אינה שמאל. לאורך שנות דור בחרה מפלגת העבודה לטשטש את ההבדלים בינה לבין "המרכז". כך איבדה את עצמה וסינפה את עצמה אליו, אלא ששם יש שחקני מרכז אטרקטיביים יותר ממנה. הקשר של מפלגת העבודה אל ציבור העובדים דומה מאוד לקשר בין בנק הפועלים למעמד הפועלים. מרצ היא שמאל במשבר זהות עמוק עם בעיות קשות בדימוי עצמי. המלחמה בעזה הבליטה את המבוכה הרעיונית במרצ, היא הושפעה מהגל האנטישלומי, וגימגמה באשר לתפקידה כשומרת חותם השלום בסדר היום הציבורי. מרצ שבלב ליבה היא מפלגה סוציאליסטית, קצת מתביישת בכך – מתנהגת כמו מי שמרגישה לא נוח בבגדיה, מתנצלת על מי שהיא. אחרי שנים ארוכות ומתסכלות בשוליים, היא נשחקה ונסחפה בלא משים אל עבר הקונצנזוס החמים. אלא שמי שמחפש מיינסטרים לא יעשה זאת במרצ. ומי שמחפש מפלגה סוציאל דמוקרטית תוססת ולוחמנית קבע אתמול שבעיניו מרצ מנמנמת מתבכיינת, וכמעט לא רלוונטית. או לחילופין היא מפלגה שבקלות בלתי נסבלת, ניתן לנטוש אותה ולהצביע טקטית ליבני.

*"זה ברור שזה יגמר בבכי.
המהלך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. מפלגות של אנשים טובים מלאי עזוז ותקווה, ירוקים וורודים יתנפצו כרגיל על אחוז החסימה האכזרי. כך זה היה וכך זה שוב יהיה. אלפי קולות מאוד חשובים יתבזבזו. גוש השמאל שאינו יכול להרשות זאת לעצמו, יצליח בעזרתן של כוונות טובות או תמימות לבזבז עצמו לדעת. כן זה מאוד אופנתי בבלוגופולניה לחבוט במרץ ובעבודה. אבל תזכרו ילדים מה שאמרתי, זה יגמר בבכי."

(תגובתי מיום 30.1 בעוד בלוג תל – אביבי)

ביום רביעי בבוקר יתברר שהמפלגה הגדולה בישראל היא ישראל ביתנו. היא תזכה  ב 27 מושבים בכנסת. אחריה הליכוד עם 24 מושבים, קדימה עם 18, העבודה 17, ש"ס 11, האיחוד הלאומי, מרץ והמפלגות הערביות 6 מושבים לכל אחת וליהדות התורה 5.

אביגדור ליברמן מזהה מיד שלגוש המיידי שלו עם הליכוד והאיחוד הלאומי יש 57 מנדטים. האם ציפי לבני תחליט להישאר בגוש החוסם ? או שברגע שהיא תזהה תנועה של קבוצת חברים מקדימה לכיוון הליכוד היא תחבור לליברמן (ליברמן לליבני: תחליטי או שאת סגנית ראש הממשלה או שמופז שר הביטחון…) האם ברק יוותר על תיק הביטחון שליברמן יציע לו (ליברמן לברק: תחליט או אתה שר הביטחון או שאתה לא נכנס ומופז לוקח ).

האם בתוך הסחר מכר הייצרי הזה, יקום מישהו ויאמר במפורש:  "לא יעלה על הדעת שאחבור לממשלה בראשות גזען אלים". האם ללבני וברק יש את הכוח להציב התנגדות על מנת לנסות ולמנוע את האפשרות המחרידה שבראש ממשלת ישראל ישב אדם המחזיק בעמדות חשוכות. או לפחות להציב מולו אופוזיציה לוחמת.

להערכתי גם ליבני וגם ברק יצטרפו לממשלה כזו ויש להם כבר שורה של נימוקים טובים ("מישהו צרך לשמור על ליברמן מבפנים", "אתה היית מפקיר את המדינה בעת כזאת בידיים של ליברמן, מופז ונתניהו ?" ).

מחר יום הבחירות.

מערכת הבחירות הפכה להיות למירוץ תחרותי שטחי ואינה משרתת את צרכי הציבור.

מערכת הבחירות אינה עוסקת בתכנים העומדים על סדר יומה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. הנושא הממקד אליו את הדיון ציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת הוא תוצאות הסקרים. שאלות בנושאי שלום וביטחון, המשבר הכלכלי, מערכת שרותי הבריאות וסל התרופות,  החינוך וההוראה, העוני, יחסי יהודים ערבים, אחריות המדינה לרווחת תושביה, איכות הסביבה, דת ומדינה אינן עולות על סדר היום של מערכת הבחירות. האם אנחנו יודעים מה עמדת המפלגות והמועמדים בנושא תכנון המשפחה ? מה חושבות המפלגות על הרעיון לבצע בדיקות לגילוי סמים בקרב תלמידי בתי הספר ? מהם היעדים שהמפלגה מעמידה לפנינו בנושא תאונות הדרכים ובאלו אמצעים תנקוט לשם כך ? מה עמדתם בנושא שכר המינימום ? מהי המלצתם באשר לגובה קצבת הזקנה ? מהי עמדתם בנושא ליגליזציה של הזנות ? חוקה ? הרפורמה במערכת בריאות הנפש ? הפרדת הדת מהמדינה ? קידום התרבות והאמנות ? שכר הלימוד במוסדות להשכלה הגבוהה ? מדיניות הגרעין של ישראל ? בעיית המים ? ועוד ועוד. חלק מהנושאים האלה "קבורים" בניסוחים חמקניים במצעי המפלגות, אולם אינם עומדים על הפרק ואין דנים בהם במערכת הבחירות, כאילו שהם לא עיקר עניינו של הבוחר. והם אכן עניינו. המועמדים בוחרים להתחרות זה בזה, במקום להציג בפנינו את תפיסת עולמם ואת חזונם, במקום להשיב לנו על השאלות שבאמת מעסיקות ומטרידות אותנו.

מערכת הבחירות הפכה להיות למירוץ תחרותי שטחי ואינה משרתת את צרכי הציבור.

האם לא נכון יהיה לשנות את שיטת הממשל ? לנסות לאתר שיטה שתעלה מחדש על סדר היום את הדיון בשאלות שמעסיקות באמת את הפרט ואת החברה ? שתאלץ את המפלגות לאפיין את עצמן במקום לטשטש את ההבדלים בינהן, שתמנע את השימוש לרעה בכוח, שתשים קץ לסחטנותן של מפלגות לשון המאזניים. שתייצר יציבות שלטונית ותאפשר לעומד בראש למנות בממשלתו את מיטב הכוחות בחברה ?

איך זה יכול להיות שאחרי שאהוד ברק שבר לעזתים את העצמות, ואת הבתים, והרג בהם ופצע בהם, הם לא נרתעים וממשיכים בשלהם ? האם יש מישהו יותר מהעזתים שהיה צריך עכשיו להרתע מ"בעל הבית שהשתגע" ? מה קורה כאן ? הרי הבטיחו שכוח ההרתעה הושב. הרי אמרו שהם יחשבו פעמיים לפני שהם ירימו רקטה ? נדמה שאולי מי שהשתגע זה ההוא שאין לו בית. עכשיו בטח יקפצו ההם ויגידו (אמרנו לכם !) שהכל בגלל שלא היה שלב גימל. שהיה צריך להיכנס באם אמא שלהם, ולא להשאיר שם אף אחד מהחמאס חי. לטחון ולטחון ולטחון בית אחר בית עד למיטוט הנהגת החמאס. אבל משום מה מתגנב לליבי הספק, שכמו שאין לישראל כוח הרתעה בעזה, כך גם אין דבר כזה מיטוט הנהגת החמאס. כי גם אם ימוטטו את הנהגת החמאס, האם לא תבוא במקומה הנהגת חמאס אחרת ? ויקראו לה למשל הג'יהאד האיסלמי או משהו דומה ?

הערבים לא מבינים אותנו את היהודים. הם משקיעים כל כך הרבה אנרגיה במקומות הלא נכונים ומחמיצים אותנו. כמו רבים וטובים הם ישר הולכים אל השואה, מנסים להשען על מאפייני הפוסט טראומה שלנו, על הפחדים שלנו, חוסר האמון וחוסר הביטחון. הם טוענים שוב ושוב שאנחנו כוחניים, אלימים שאנחנו מבינים רק כוח, רק כאשר מביסים אותנו אנחנו מתרצים, כלומר כאשר אנחנו משלמים מחיר מאוד מאוד גבוה אנחנו מעריכים את הסחורה. אבל אם הם רק היו קצת יותר רגישים הם היו יודעים את האמת, והאמת היא שאנחנו זקוקים לקצת אהבה, לקצת חמימות. ולא סתם לאהבה כי אם לאהבתם. הסיפור שהכי מחמם את הלב היהודי הוא סיפור על ערבים שאוהבים יהודים. יהודים מספרים זה לזה אין סוף סיפורים איך שערבים שמחו לקראתם לאחר כיבוש הגדה המערבית מידיו של המלך חוסיין, איך שערבים בלבנון בעזה ובכל מקום שאותו כבשנו שוב ושוב האירו פנים לחיילים היהודים חיבקו ונישקו אותם זרקו עליהם אורז וממתקים. אין, אין סיפורים שמחממים את הלב היהודי יותר מסיפורי אהבתו של ערבי את היהודי. כמעט לכל יהודי שלישי, יש סיפור קטן על ערבי שהסיע אותו, ניקה אצלו, קנה ממנו ,מכר לו, בדק אותו במחסום, הפשיט מעליו את בגדיו, עשה לו קפה, בידק אותו בשדה התעופה, הגיש לו חומוס, אטם לו את הבית, ואותו ערבי לחש על אוזנו של היהודי, מאחורי דלת פלדה ווילונות כבדים דברי אהבה ותחינה לאמר- טוב לנו בישראל, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו לא רוצים עצמאות לא רוצים חמאס, לא רוצים פתח, לא רוצים כלום רק אתכם. בבקשה בבקשה רק תכבשו אותנו ואל תתנו לנו חס וחלילה מדינה. והיהודים כל כך מתמוגגים מגילויי החיבה האלה מהמבט המצועף, הלחשוש באוזן, לפיתת המרפק. אח אח אח לו הערבים היו יודעים כמה שאנחנו זקוקים לאהבתם. ביומן השבוע בערוץ השני ראיין דני קושמרו את ח"כ אחמד טיבי וח"כ ג'אמל זאחלקה, בסוף הראיון שואל המראיין את ח"כ זאחלקה האם אתה אוהב את המדינה ? יש לך משהו טוב לומר על המדינה ? וח"כ זאחלקה שוב מחמיץ את ההזדמנות לעשות אותנו מאושרים, ומשיב את פני קושמרו ריקם, ללא אהבה. זה עתה סיימנו להרוג את גבריהם, נשיהם, ילדיהם וזקניהם, השארנו שם אלפי פצועים, הרסנו שם שכונות שלמות, קני הרובים שלנו עדיין מתקררים, ומה שמעניין את דני קושמרו ואותנו זה האם הם אוהבים אותנו. מתי, מתי הם סוף סוף יבינו אותנו באמת.

מי יודע כמה סיפורי זוועה יש כמו הסיפור הנורא של ד"ר עז אדין אבולאיש. אסון נורא.

מלחמה שאינה מסוקרת באופן ראוי, היא מקור לשמועות ולהערכות שאינן מהימנות. המדינה דורשת מעיתונאיה הן באמצעות צנזורה והן בלחץ חברתי להתגייס למאמץ הלאומי ולגלות נאמנות. אם הדו"ח הנקרא "תמונת מצב בעזה מאת המתאם ההומניטרי" של האו"ם נכון, ואם הידיעות המתפרסמות הבוקר באתר "זכויות האדם בעזה ובישראל בצל הלחימה" נכונות ,יש מקום לדאגה רבה ולחשש, שיש בנעשה בבית החולים של הסהר האדום בעזה, כדי להוות חלילה "פעולה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ואשר עומדת בניגוד מוחלט לדיני המלחמה ולעקרונות המוסר האנושי הבסיסיים ביותר". – אין להסכים לחסות ולשתוק בצילו של דגל שחור. זאת, גם אם הצד השני אינו מקיים ואינו מציית לאמנות הבינלאומיות ולעקרונות המוסר.

ההערכות הן שעד כה ניספו בעזה למעלה מאלף איש ובהם למעלה מ 300 ילדים וכ 100 נשים. כ 4500 נפצעו מהם כ 1600 ילדים וכ 670 נשים. כ 38 אלף אנשים מתגוררים ב 41 מקלטים של אונר"א ברצועה, ורבים אחרים מתגוררים בבתי קרוביהם. כלומר יתכן שכ 40,000 בני אדם ויותר נעקרו מבתיהם. האם לא די ? האם אין כל אלה מדיפים ריח רע של אסון רב מימדים ?

מלחמה היא הרג והרס. יש לעשות הכל כדי להגיע להפסקת אש מיידית.

תרשמו לפניכם – איראן.

השלום עם הפלסטינים ועם שאר מדינות ערב עובר היום באיראן. אם ממשלת ישראל תדע למצוא את הדרך לבנות דיאלוג עם איראן, יווצרו גם התנאים להסדר במזרח התיכון. ולהיפך, הניסיון לפתור את הסכסוך ללא איראן עלול להיכשל.

בדרך כלל, ישראל מחפשת את הדרך לשלום בוושינגטון. נכון, שבוושינגטון נוח מאוד, מדברים אנגלית, יש שם הרבה כסף, הרבה טלוויזיה, אהדה ויהדות חמה. אבל הכתובת היא טהרן.

נכון שהאור דולק בוושינגטון אבל המטבע מונח בטהרן.