Sub Stance

באחת מתכניות הטלוויזיה המדליקות חדשות לבקרים כוכבים נולדים בשמינו, כינתה כבוד השופטת בתחרות את פרח הזמרים האהוב עליה בכינוי "מושחת" – המילה הזו קיבלה לפתע גוון שובבי ממזרי, וזה כנראה גם מה שקרה ל"ממזר" שהחל את דרכו כבן ניאופים, כמוחרם, מוקצה ופסול חיתון וסיים אותה כמחמאה חביבה, שאין בה כל עלבון. וכך מן הסתם יעשה ל"מושחת" שיהפוך להיות שם תואר חביב, כינוי לפיקח, הכישרוני, הערמומי והמסתדר. ה"בוגד" היה פעם זה שהפנה עורף למולדתו ולאחיו וחבר לאויב, והיום הוא נואף. והנואף של היום הוא שובב "ממזר" ואולי אפילו בקרוב "מושחת".
כדי להדגיש את חומרת מצבנו אנו נוטים לדבר על "השחיתויות" שהן ארוכות יותר מ"השחיתות", אך נראה לי שמושג זה חסר את ריח הרקב, טעם העליבות ומגעה של השפלות הניבזית. התחושה שאצלנו במשחתת "כולם מושחתים" משחקת לידיהם של הנבלים ומאיצה את תהליך המעטת ערכן של של העבירות. ולכן מן הראוי להשיב דברים על תיקונם – לא כולם מושחתים, כלל וכלל לא. המושחתים גם אם הם מונים מאות או אלפים אחדים, הם מיעוט קטן, רקוב וניקלה.

"אל מי בדיוק באים בטענות ? אל מי אומרים ממשלה חלולה ושרים נבובים ? מה קרה ? כמה זמן כבר קיימת הממשלה הזאת ?"

(את השאלות האלה העלה שר הפנים מר רוני בראון במועצת קדימה כך מדווחת הבוקר מזל מועלם בעיתון "הארץ".)

מר רוני בראון אני מתגייס להשיב על שאלותיך –
"אל מי בדיוק באים בטענות ? " וגו' – את הדברים האלה (חלולה נבובים) אמר הסופר דויד גרוסמן אל ראש הממשלה וחבריה. ומכיוון שאתה חבר בממשלה הוא מן הסתם התכוון גם אליך. אני חושב שכאשר הוא כתב את נאומו, דמותך לא עמדה מול עיניו, שאלמלא כן, היה מוסיף על "נבובים חלולים" עוד כמה שמות תואר.
"מה קרה ?" – אתה שואל מר בראון. רציתי לספר לך שהיתה כאן מלחמה. היא פרצה ב 12 ביולי והסתיימה ב 14 באוגוסט. נכון, אין לה עדיין שם רישמי ועדיין לא סיימו לעצב את אות המלחמה. אבל תאמין לי היתה מלחמה. אומר לך גם שהפסדנו במלחמה. מאוד מאוד הפסדנו. במלחמה הזו כל הגליל והעיר חיפה רבתי עמדו במשך שבועות במתקפת טילים, אלפי אזרחים ברחו מבתיהם כשמאחור נשארו אלה שבחרו לא להתפנות ולצידם עניים, נכים וחולים שידם לא היתה משגת לברוח. רציתי לספר לך שצה"ל נכנס לדרום לבנון, אבל הממשלה לא הצליחה, כך אומרים, להגדיר עבורו מטרות מציאותיות. מכל מקום צה"ל לא הצליח להפסיק או להפחית את ירי הטילים, לוחמים שחזרו מהמלחמה מדווחים שבעוד שחיילי ומפקדי השדה פעלו בדרך כלל היטב, הרי שהפיקוד הבכיר היה מבולבל וכנראה שכשל. לולא הפסקת האש היה החיזבאללה יורה את טיליו עד האחרון שבהם. במלחמה הזו נהרגו 119 חיילים ו 44 אזרחים ואחרים נפצעו. נגרם נזק לרכוש ולנוף.
"כמה זמן כבר קיימת הממשלה הזאת ?" – הממשלה הושבעה ב 4 במאי 2006 ועברו מאז 6 חודשים. זו באמת היתה חוצפה וחוסר התחשבות מצד החיזבאללה לחטוף חיילים חודשיים אחרי שהממשלה הושבעה, ולאלץ את הממשלה להסתבך במלחמה כושלת. זה שחסן נסראללה לא נתן לכם השרים מאה ימים של חסד זה לא יפה. ככה לא מתנהג שכן. במחשבה שניה, ואיני יודע אם אני יורד לסוף דעתך, ונראה לי שלא, אז הממשלה הזו כנראה לא קיימת באמת.

נו, אז מחכה לנו קיץ חם. הנחת העבודה של צה"ל היא שיהיה שמייח בקיץ. מלחמה. אחרי שמלחמת לבנון השניה חשפה אותנו במערומינו, תהיה לנו הזדמנות למקצה שיפורים. נוכל לתקן את הרושם, לשפר את תדמיתנו ואת כושר הרתעתנו הפגוע מאז מלחמת יום הכיפורים. ועם היד על הלב אז בעצם מאז מלחמת ששת הימים לא ניצחנו ממש. הגיע הזמן שנחזיר עטרה ליושנה, הגיע הזמן שניתן לצה"ל לנצח. שנחזור ונתרפק על טעם הניצחון שנסתובב בחוצות עם חזה נפוח וכתפיים איתנות, מגיע לנו שאחרי כל שנות הסבל האלה נדפיס אלבומי ניצחון – האלוף קפלנסקי לא מגולח חשוף בצריח בשערי דמשק, רב אלוף דן חלוץ מקבל את כתב הכניעה מידי נשיא אירן אחמדינאג'ד חפוי הראש, ויוסי בן חנן מניף קלצ'ניקוב, כשהוא טבול עד חזה במימי השט אל ערב. מוקי צור יפרסם את "שיח מורעלים" והרדיו ינגן כל היום את להיטי הניצחון "אולמרט מחכה לאסאד אי יה יהיי" ו"עומדות היו רגלינו בשעריך טהרן". איזה ימים אלה יהיו, ימים שבהן משק כנפי ההיסטוריה לא ירפה. שימון פרס יכריז על כינון המזרח התיכון החדש. ליברמן שיתעקש כל המלחמה להסתובב עם דגמ"ח צהלי וכומתה ירוקה יכנס על גבי ההאמר של גיידמאק לקסבה של דמשק ויחפש מסעדה טובה. הרב לוינגר וחנן פורת יחפשו מקום מתאים להקים התנחלות יהודית בחאלב. ורק דויד גרוסמן  יקלקל את החגיגה ויגיד שהניצחון הזה יהיה בכיה לדורות.

"הם יתעייפו", אני לא מאמין למשמע אוזני, פתחתי את הרדיו ואני שומע ש"הם יתעייפו", מכאן תצמח הגאולה שלנו מהעייפות. רק שנצליח לעייף את החמאס ואת הפתח ואת העם הפלסטיני. ואת זה אומר בשיכנוע עמוק ובבטחון שמעון פרס. מר פרס בוא נתכנן לפי מיטב המסורת מרחיקת הראות את העתיד, כדאי גם שנפתח מקביל לחזית העייפות גם חזית הרעבה – נרעיב אותם, הרי ידוע שהשילוב של הרעבה ועייפות הוא הוא השילוב המנצח – נעייף אותם ונרעיב אותם ככה שהם יתחננו לעשות שלום איתנו. ואם זה לא יעבוד מספיק טוב, אז אחרי שנעייף ונרעיב אותם גם נצחיק אותם. איך נצחיק אותם ? נספר להם על המזרח התיכון החדש, נלמד אותם על הננוטכנולוגיה –  הם יתפקעו מצחוק, הם יהיו כל כך עייפים ורעבים שמה שיהיה חסר להם זה רק לצחוק, זה לא פשוט לצחוק כשאתה עייף מאוד ורעב מאוד מאוד- הם יתפוצצו מצחוק. ננוטכנולוגיה, זה מה שיהרוג אותם סופית ויפיל אותם שדודים, אוהבי ישראל ותאבי שלום.

תפקידה של המדינה להבטיח את זכויות האזרח של מיעוטים. לא לאפשר לבעלי זרוע להטיל את חיתתם. זכותו של המצעד ההומולסבי לצעוד ולהפגין, ובאותה מידה גם לחרדים ולאנשי הימין זכות להביע דעה לזעוק ולמחות. מימוש זכויות עלול להוביל לעיתים למשבר ולגרום לנזק רב, ראינו זאת כששרון עלה על הר הבית ערב האינתיפאדה והוסיף שמן אל עצי המדורה שטרם הוצתה. מדי שנה אנו מונעים מנאמני הר הבית לעלות אליו, שלא לדבר על מניעת התפילה ממוסלמים צעירים על הר הבית,  כל זאת, אולי כדי למנוע הסלמה במצב השביר בעיר ובאזור. ירושלים מכילה בתוכה חומרים בעירים, תחושתי היא שהעדה החרדית משתמשת במצעד הגאווה כגיבושון לבניה. כל מי שעובר ברחובות צפון העיר אינו יכול להתעלם מהעובדה שרוח קרב נושבת מכל קיר – "ירושלים אינה סדום" צועקות הכרזות מכל פינה. יתכן שמארגני המצעד יחליטו לבסוף שלא לצעוד, מצד אחד זו תהיה החלטה נבונה ואנושית שמטרתה למנוע פגיעה בגוף ובנפש, אך מצד שני תהיה זו פגיעה נוספת בסדרת הפגיעות המתמשכת בזכויות המיעוטים.

אחרי שמפקד מחוז ירושלים זחל לפני ימים אחדים אל ביתו של מנהיג החרדים על מנת לבדוק אצלו לאן פני העדה נוכח מצעד הגאווה הקרב, ממשיכה המשטרה לפרסם הודעות שמהן עולה שהיא מאוד מודאגת מהאפשרות שתגובת החרדים כנגד הצועדים הורדרדים תהיה אלימה. לכן, שוקלת משטרת ישראל לא להתיר לקהילה ההומו-לסבית ותומכיה לצעוד בגאווה בירושלים. המשמעות היא אחת –  איומים באלימות מצליחים לגרום לשלילת זכויות בסיסיות של אזרחים במדינה. כניעת משטרת ישראל  נותנת כוח לאלימות.

אופיו של מצעד הגאווה אינו לרוחי. הייתי מעדיף צעידה עם כרזות ודגלים ולא הפגנת מיניות מוחצנת באוירה דקדנטית. כאדם חופשי אין לי כל בעיה עם החלטתו של פרט או קבוצה לנהוג על פי טעמם הם, שאינו טעמי. אני מצפה מהחברה לקבל את השונה והאחר, לתת לו את מלוא הזכויות ואת המקום הראוי לצרכיו היחודיים. באופן דומה אני מצפה מהאחר והשונה להשלים עם הקושי של חלקים מקובעים ושמרנים בחברה לקבלם שונים ואחרים. ויותר מכך, להשלים עם העובדה שיש כאלה הרואים בהתנהגותם סטיה ורעה חולה. הניסיון של העדה החרדית והימין הקיצוני להלך אימים על מצעד הגאוה בירושלים ולנסות לשלול מאזרחים את זכותם החוקית להפגין ולצעוד, מחייב את משטרת ישראל לספק הגנה מירבית על מנת לשמור על זכויות הפרט, ולעשות כדי למנוע אלימות ולהגן על שלום הצועדים. יש בכרזת החוצות התלויה ברחובות העיר נגד המצעד, כדי התרת דמה של הקהילה ההומולסבית – "שהתורה אומרת על זה מות יומת".

תארו לעצמכם שבמרכז טהרן היתה אורבת חבורה של כשלושים גברים צעירים בסימטאות היוצאות מהרחובות הראשיים ליהודים, וברגע שהיה נצפה יהודי היתה הכנופיה האיראנית מסתערת, מתנפלת עליו ומפליאה בו את מכותיה באלות ובאגרופים עד אבדן הכרה. כיצד היינו מגיבים ? האם יכול להיות שאמצעי התקשורת היו מתעלמים מהתופעה ? האם יתכן שדובר מטעם ממשלת ישראל לא היה יוצא בהכרזה כנגד המשטר האיראני ? ואם התופעה היתה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ומרכז איראן היה הופך למלכודת לעוד ועוד יהודים, עוברי אורח תמימים בעיר מגוריהם, האם לא היינו טוענים שהמשטר האיראני מפקיר את אזרחיו היהודים ? שהוא עומד מאחורי הפוגרום האכזרי ? האם לא היינו קובעים נחרצות שהצהרותיו המתלהמות של נשיא איראן הפכו את יהודי ארצו לנרדפים, ושאם המשטר האיראני היה רוצה הוא היה דואג למנוע או לעצור את פעולת הביריונים המשתוללים במרכז טהרן. האם ישראל לא היתה תובעת במפגיע מהמשטר האיראני לדאוג לשלומם ? האם לא היינו פונים למנהיגי העולם החופשי בבקשה להרתם על מנת ללחוץ על המשטר האיראני להגן על יהודי איראן שהפכו לטרף לחיות האדם הרצחניות ? לאנטישמים ?

והנה מופיעה ידיעה באחד העמודים הפנימיים של המקומון הירושלמי "כל העיר" מאת הכתב אבי פוגל תחת הכותרת :

"תופעה: קבוצות נערים אורבות לערבים במרכז העיר ומבצעת בהם לינץ"

ובכותרת משנה:

"בעלי עסקים במדרחוב יואל סולומון מדווחים כי הם עדים באחרונה לתופעה מחרידה שהולכת ותופסת תאוצה : במוצאי שבתות מתכנסת קבוצה של עשרות נערים יהודים, שממתינה לערבי שיעבור כדי לתקוף אותו באלות. המשטרה התחילה השבוע לחקור."

מי שקורא את הכתבה יכול להבין שמזה חודשים נערך באין מפריע ציד ערבים במרכז העיר. משטרת המחוז מגיבה בכתבה :

"ידוע לנו על מקרה אחד שבו הותקפו צעירים ערבים על ידי צעירים יהודים. כוח משטרה המוצב במקום בסופי שבוע עצר את היהודים ומעצרם הוארך. החקירה נמשכת".

אם אכן תתברר הכתבה כנכונה, כיצד זה יתכן שהתקשורת שותקת כמעט לחלוטין ? שפרנסי העיר וקברניטי המדינה ממלאים פיהם במים ? היכן כל העמותות והאירגונים לשמירה על זכויות הפרט, האדם האזרח ? כיצד הידיעה על פוגרומים המתרחשים בלב הבירה לא מצליחה לעלות כלל על סדר יומנו ?

עם הירידה במעמדם של הרחובות יפו, בן יהודה והמלך ג'ורג' "המשולש" הירושלמי, חלה עליה במעמדם של רחוב עמק רפאים ודרך בית לחם. זה גורלם של רחובות נחשבים, שתהילתם לא לעולם עומדת. בילדותי היה רחוב אלנבי בתל אביב מלך הרחובות, מכיכר המושבות בואך רציף הרברט סמואל. בנעורי דחק דיזנגוף את אלנבי וכך עשה ברבות הימים שינקין לדיזנגוף. מפגש הרחובות עמק רפאים ודרך בית לחם, עומד לשנות את פניו – מגדלים יכסו את הכנסיה הארמנית, שהיתה בית העם לטמפלרים יושבי המושבה הגרמנית, ויגמדו את בתיה ורחובותיה משובבי הנפש, כולל את נפשו של ראש הממשלה, שמבקר המדינה בודק אם לא שובב גם את כיסו בעיסקת רכישת נכס ברחוב כרמיה. למפגש הרחובות הזה היה לפני כמה שנים שם. במרכז אי התנועה ניצב עמוד ובראשו שלט שהכריז "כיכר זיגמונד (שלמה) פרויד". הפקיד העירוני האחראי על הגהת שלטי רחובות וכיכרות, בחר להוציא לאור את השם שבו מן הסתם פרופסור פרויד לא הרבה להשתמש, שלמה. היתה לכך לווית חן בקריצת עין חביבה. השלט עמד שם בגאון והנציח את שמו של אבי הפסיכואנליזה בלב ירושלים, בשער המושבה הגרמנית, לא הרחק מהתחנה לבריאות הנפש ששכנה אז בדרך בית לחם 14, מקום שקודם לכן שימש כלשכת הגיוס של ירושלים. מחזורי המתגייסים הלכו וגדלו ובמקביל התרבו המתדפקים על חדרי הטיפול הנפשי, והמקום נעשה צר מלהכיל הן את המתגייסים והן את המתפרקים ושני המוסדות עברו מן המקום. יום אחד נעלם השלט, ממפגש הרחובות עמק רפאים ודרך בית לחם, כלא היה. חשבתי בליבי שאולי יציבו במקום השלט הצנוע שלט חדש או לוח אבן ועליו יחקקו את תמצית פועלו של זיגמונד שלמה. אלא שהימים נקפו, חודשים ושנים עברו, ושלט אין. אם ישלח תורכי לחפש את הכיכר, הוא ישוב אלינו ויטען שוב: "כיכר זיגמונד, בסוגריים שלמה, פרויד, יוק".

מספרו של פרויד (1901) פסיכופתולוגיה של חיי יום-יום – על שכחה, פליטת-פה, מעשה שגגה, אמונת הבל וטעות, בהוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק בתרגום צ. וויסלבסקי :  "יש שכחת שמות נמשכת, שבה מתעלמים והולכים מן הזכרון שלשלות שלמות של שמות. רוצה אדם עם שכחת שם להזכר שמות אחרים, הקשורים קשר מהודק אל השם הראשון, והנה מתעלמים תכופות אף השמות ההם, שהיו צריכים לשמש אחיזת מה לזכרון. וכך מדלגת ומקפצת השכחה משם לשם, כאילו באה להוכיח את מציאותו של עכוב, שאין להתגבר עליו בנקל."

אתם מכירים את המצב הזה שיש אבל בעצם אין. כמו אותן כריכות קרטון מצופות משהו דמוי עור של אנציקלופדיות, ביוגרפיות וכל כתבי, המפארות ארונות ספרים במעין ספרים, אבל אין ספרים.
אמא שלי אומרת שבכל הסתבכויות הנשיא קצב אשמה הויאגרה. לאחר הכחשותיו הגורפות, לא אופתע אם הוא יטען בבוא היום לאי שפיות מינית זמנית, שהוא צדיק תמים ומונוגמיסט, אבא תרזי לפחות, שנפל קורבן לגלולת התכלת. והוא בכלל לא היה שם, כלומר, הגלולה יצרה הולוגרמה נשיאותית בעלת זיקפה חצי שעתית, שהקשר בינה לבין א' אין לו דבר וחצי דבר עם כבוד הנשיא משה קצב. הירשזון שר האוצר. מישהו באמת מרגיש שהוא שר אוצר ? או שר הבריאות, מישהו באמת מרגיש שבן יזרי שר ? בריאות ? ועמיר פרץ בביטחון ? אבל במקרה של אולמרט, זה אחרת. הקרטון עשוי טוב, הוא מוקף בחברים עשירים, בעיתונאים מקורבים, הוא מתנסח יפה, מהוקצע וזורם באנגלית. אך כשהיינו צריכים מנהיג שיוביל שיכריע , קיבלנו סוחר נדל"ן זיגזגי עם נפש של מהמר, שדוחה את סגירת המו"מ לעוד כמה ימים כדי לשפר את החזות ולהתיש את המוכרים קצרי הרוח. למצב החלול הזה, לניסיון להגיש מצגת לוליינית, להשיג "תמונת ניצחון", לשלוף קלף קוסם מנצח מתוך "בנק המטרות" אני קורא "תסמונת גינות סחרוב". תסמונת גינות סחרוב – על שום מה ? על כך, שכולנו שומעים יום יום על קשיי התנועה בכניסה לירושלים, על הפקקים מסיבוב מוצא או מגינות סחרוב. סיבוב מוצא הוא עקומה ועוד איזו עקומה, אבל גינות סחרוב ? אין דבר כזה "גינות סחרוב" סימן קריאה. יש כיתוב חצוב באבן בעברית, אנגלית רוסית וערבית. יש שעון. יש שלט הקובע מועדי כניסה ויציאה של השבת הדיגיטאלית, פה ושם פזורות כמה טרסות, עם תאורת לילה חסרת השראה, המנסה להאיר את הריק. כולנו שומעים, מדווחי תנועה ברדיו על גינות סחרוב, אבל גינות סחרוב הן אשלייה גירסה סלאחשבתית עדכנית להולכת שולל. ימינו הם ימים של פוזה סיליקונית, של דימוי. של כאילו, החזות היא הכל. יש חזות ואין חזון.

לא הספקתי לשלוף את המצלמה ולהנציח את הפרסומת על האוטובוס :                      " כשנסראללה תוקף המחשב שלך עובד בכיף ".                                                                         אם איש לא יתעשת באגד ולא יסירו את הכלימה הזו,  אצליח ללכוד אותה בדיגיטאלית הזריזה, ולהביאה כאן לשזף את העין בגודל הטעם הרע.