Sub Stance

ז'אן מת.

פריז לא תהיה שוב אותה פריז. אני יודע זאת בתוך תוכי. "ותמיד תזכור שרק אתמול נפגשנו" כך אמר לי בפגישתנו האחרונה לפני חודש וחצי. אכן, תמיד הרגשנו שרק אתמול נפגשנו. שהזמן הרב שחלף בין פגישה לפגישה אינו מפריד ביננו, כמו גם פער הגילים. אני זוכר אותו רוכן אלי, קשוב לא מחמיץ מילה או מחווה, שואל עוד שאלה, חוקר, תוהה, מבקש עוד הבהרה, מקשה בעדינות. חולק עלי ברוך. מחייך חצי חיוך מהורהר. עשרים שנה איני מעשן, אך הערב, הייתי מדליק סיגריית ז'יטאן אחת לכבודו. לכבוד ז'אן יפה התואר, לא סתם יפה תואר – מפואר.- אדם שתוכו כברו. פריז שוב לא תהיה אותה פריז ללא ז'אן שכה אהב אותה שכה אהב את נשותיה. הוא זה שהפנה את תשומת ליבי לפני שנים רבות לעובדה שהחורף מאוד הולם את פריז, אחר כך הסכמנו שהוא הולם גם נשים, ושהחיילים הקרביים שונאים את החורף, אך שונאים יותר מלחמות כמו שרק חיילים קרביים יכולים לתעב אותן. יחד אכלנו ארוחות משובחות על שולחנות מכוסים במפות לבנות, עבות ומעומלנות במסעדות קטנות המוכרות ליודעי חן. שוחחנו על תעתועי האהבה ועל המשפחות שלנו – על ההורים, הילדים והנכדים, והשחתנו הרבה מילים על ישראל, על המזרח התיכון, על השלום ועל מצבו של האדם. פריז לא תהיה שוב אותה פריז ללא ז'אן, ז'אן שהביס את השנים שנקפו ולא הזדקן. שבעיניו היבהב זיק צעיר וסקרן, שנשבה ממנו רעננות וקסם גברי אדיב וחכם, מהולים במסירות ונדיבות של אוהב חיים ואדם.

כשאגיע שוב לפריז, אזכור את מילותיו האחרונות לפני שנפרדנו בפעם האחרונה, ולא אשכח "שרק אתמול נפגשנו" ושכה אהבתי אותו.

אתם לא רוצים להיות על הכביש או בשוליו כשהמאזדה לאנטיס המכסיפה נוסעת עליו. אתם הייתם מתעוררים שטופי זיעה מבועתים מהמחשבה שהיא נעה בזה הרגע לצד האהובים שלכם, היקרים לכם מכל. היינו קרובים לירושלים כשהתחלתי להרגיש מעט עייפות וכבדות. ירדתי בלי התלבטות ב"שורש" לקפה חזק ולמנוחה קצרה ב"ילו". זה רעיון נהדר הילו הזה. אני אוהב אותו. זה עושה לי טוב שהוא חוזר על עצמו. לא רק שהוא עוזר לי לאמן את עצמי שוב ושוב בסירוב למבצעים ולהצעות מפתות, הוא מקום נכון בדרכים ברגעי עייפות. הקפה ב"שורש" היה חזק ותקיף,- מה שהייתי צריך. אבל מי שהוציא ממני כל עייפות היתה המאזדה לאנטיס המכסיפה. מרגע שראיתי אותה חונה בפתח של הילו עם דלתות פעורות לרווחה, נטשה אותי העייפות. הפכתי להיות נץ עז דרוך חשדן עם אינסטינקטים של שחקן טניס שולחן וירטואוזי שרירי וקפוץ. אני לא זוכר אותם לפרטי פרטים, הקפדתי לא להיות איתם בקשר עין משמעותי, לכן אני יכול רק בהכללה גסה לקבוע שכל החמישה היו שיכורים ו\או מסטולים או גם וגם וגם. הנהג הארוך בעל הכיפה הגדולה, הרזה הכפוף התזזיתי קצת מוטרף, המוצק הנמוך הגמור לגמרי, שלא עמד טוב על הרגליים, האלים עם הפנים הכבויות שדרש מהמוכר את המפתחות למקרר הקרח והתקשה לקבל סירוב מנומס. ברור שתנועה לא נכונה בסביבתו, מילה מיותרת, סתם הערה עם חוש הומור לא במקום, תסתיים עם בקבוק מנופץ ונעיצת דקירה בירך, זאת בתנאי שלנדקר קשר טוב עם המזל, והיתה שם גם הבחורה. החמישה אחזו משקה אלכוהולי בכוסות מפלסטיק שקוף. על הגג של המאזדה לאנטיס הוצגו לעין כל בקבוקים – וודקה ועוד משהו ואולי משקה אנרגיה. בפנים היה כל טוב. חלק דיברו בסלולר אולי עם מרכז השיגור שלהם בקייפ קנוורל. המאזדה לאנטיס לא היתה זקוקה לדלק, תא הנוסעים שלה עם יציאתה לכביש מספר אחד בכיוון כללי מזרחה היה אפוף אדים דחוסים ואנרגיות מוטרפות. אף אחד שם לא בנוי לקשר עם תשדירי השירות החביבים והיחסית מוצלחים שמושמעים ברדיו. סביר להניח שעוד לפני שהתנועה הכבדה של יום חמישי בלילה תשתלב עם המאזדה לאנטיס, יבמבמו בתוכה הרמקולים להתפוצץ על ההארדקור טראנס או מוסיקת דיכאון מקומית ולא אתפלא אם בכלל הם משתגעים על משהו רבינחנמי קופץ בצומת. השילוב הזה של כלי רכב פלוס חמישה צעירים תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים פלוס מוסיקה עזת ווליום, הוא פוטנציאל טוב לידיעה קשה מאוד במהדורות החדשות, ושל התמודדות עם דחף שכמעט אינו בר כיבוש לצלצל לכל האהובים לוודא שהם בבית ולבקש מהם לא לצאת עכשיו לכבישים.

…"את והחבר שלך במועדון ? פתאום את רואה מרחוק את זותי שלמדה איתך בקורס ? את עושה לה בואי, מנשקת אותה פה פה, מה נישמע, איך הולך מה חדש ? אומרת לה זה החבר שלי. לוחצים ידיים. החבר שלך נחמד אליה, שואל אותה אח שלך לא ניגן פעם תופים בלהקה, היא אומרת לא חושבת, הוא בצבא. שואל איפה הוא משרת, היא אומרת באמא שלי אני לא יודעת. כולם נקרעים מצחוק מאיך שהיא אמרה באמא שלי לא יודעת. בדיוק מגיע החבר שלה. מסתכל עליכם צוחקים עם החברה שלו. בא כזה רציני, מאיים. בא על החבר שלך ואומר לו מה יש לך? כולם משתתקים. החבר שלך אומר אין כלום. הוא אומר תגיד על מי אתה צוחק ? עושה לו לא צוחק על אף אחד. החבר שלה רואים בשפתיים שלו בפנים שלו שהוא הולך להתפוצץ על החבר שלך. זה הזמן שהחבר שלך כבר לא יכול ללכת. כולם מסתכלים עליכם ? כולם. את יודעת שהוא הולך לאכול דקירה. חבר שלך חיוור, גם כן יודע מה שאת יודעת. מה שהוא יגיד זה לא טוב. החבר שלה יהפוך כל מילה שלו לרעתו. אין מה לעשות. כל לילה כל לילה זה עוד פעם ועוד פעם, זה חושב שצחקו עליו, זה חושב שההוא מתחיל עם החברה שלו. אוכלים סרטים הבנים. כל לילה המלחמות האלה נגמרות במכות ויש דם וים בלגן. לא רק אצלנו בכל מקום אותו דבר. גם הבחורות עושות הוא אמר לי, הוא דחף אותי, הסתכל עלי, ההוא ככה, ההיא ככה והבנים משתגעים, יוצאים החוצה מאחורה, הרבה צעקות בקבוקים נשברים, בבת אחת פתאום כולם בורחים, אחד צועק אמבולנס מהר אמבולנס, וגם כן בורח…"

הפרוכת היתה תלויה בחדרה של פ' כמו איקונין של הצלוב מעל מיטתו של תלמיד חכם ר"ל. זו היתה פרוכת מרהיבה רקומה ביד אמן קפדנית מעשה מלאכת מחשבת. פרוכת שנקרעה מתוך עולמה אל חדר ירושלמי חילוני עד לזרא. באותם ימים יצאתי ובאתי אצל פ' והצצתי לתוך פרדסה שסדרי בראשית השתבשו בו. חייה של פ' התנהלו בשפה מצהירה, לעיתים מפוארת ולעיתים בוטה, לפרקים מעודנת וגם אלימה. היא חיברה, פרקה והרכיבה מילים וביטויים. כל יום וכל שעה היו חגיגיים ומלאי הוד, אלא שבחייה לא היו חגים ומועדים, לא ימי צום ולא זיכרון, לא טקס ולא סמל. חפה מכל שמץ ממלכתיות ודתיות. ויחד עם זאת הקפידה על שוליותה,- להיות השולית שבשוליים, עד שנגעה מרוב שוליות קפדנית כמעט בדתיות. היו כאלה שראו אותה מהלכת כאילו היא האלהים ואין מלבדה, נוגעת בנצח. מעטים הם אלה שניתן היה לומר עליהם בפה מלא מה שאפשר היה לומר עליה – לא היו לה אלהים. היא היתה אלה בדויה בעלת מחוות אימפריאליסטיות – היא היתה הכל או לא כלום, רגע כנצח, היא היא האוהבת הגדולה והפתיינית המשובחת, נסיכת ירושלים. שם אצלה בין המאפליה לזוהר הגדול, בין ההתרסה לחרדות, היתה תלויה הפרוכת – נזם זהב בבית השיקוצים.

בימים הנוראים לפני כעשרים שנה, סיפרה לי ששנים קודם לכן טיילה עם אחד מבעליה בחג הסוכות בשכונה משכונות ירושלים החרדיות, סמוך מאוד לבית ילדותה, שניהם נכנסו לחצר אחת ובחצר היתה סוכה יפה כמו חלום, ועל אחד מקירות הסוכה היתה תלויה פרוכת מפוארת. ללא היסוס פ' הצביעה על הפרוכת ובעלה, כדרך בעליה, מילא אחר מבוקשה ללא עוררין, והסירה למענה. כך מצאה הפרוכת את דרכה אל קיר ביתה, כפי שמנורת שבעת הקנים נעקרה לרומי.

בסוכות באותה שנה לא התקשתי לשכנע אותה. היא אפילו התמלאה בשמחה ילדית כשהסירה את הפרוכת הגנובה מעל קיר חדרה, קיפלה והניחה אותה בתוך שקית ניילון. יצאנו שנינו באישון לילה אל אותה שכונה ירושלמית. עברנו ליד בית ילדותה, והיא הציגה בפני את השער שעליו התדפקו מחזריה. הרחובות היו ריקים וקרירים וריח הסכך נדף מהחצרות. שני אברכים צרי מותן חלפו על פנינו ממהרים. היא בחנה בית אחר בית חצר אחר חצר, ואז נעצרה ליד אחת החצרות ולחשה אלי "כאן, זו החצר". נכנסנו לחצר ובה עמדה סוכה. "זו הסוכה". נכנסנו לסוכה והנחנו את שקית הניילון ובתוכה הפרוכת על השלחן שעמד במרכזה, ויצאנו.

לא ראיתי אותו הרבה שנים. לא היינו אף פעם חברים קרובים. ובכל זאת אני מרגיש כלפיו משהו אחוותי ולו משום שגדלנו באותה סביבה והיינו באותו גדוד יחד בתנועה. עברנו יחד בנעורינו חוויות משותפות ויש לנו לבטח זכרונות משותפים ואולי אפילו תפיסת עולם קרובה. הוא "הגשים" והלך לקיבוץ ונשאר בו עד היום עם עוד ארבעה או חמישה חברים מהגדוד שלנו. במפגש של החברים מהתנועה, שנערך לאחרונה, הבחנתי בו ניגשתי אליו בשמחה ושאלתי אותו במאור פנים "מה קורה בקיבוץ ?" הוא פתח עלי פה והתחיל לנזוף ולרטון "איזה מן שאלה זאת, מה השאלה הזאת" ועוד חירחר והמהם משהו רע בתוך זקנו. השבתי מה שהשבתי, ופניתי להתחבק ולצהול עם חברים וחברות אחרים. אחר כך חשבתי שבאמת השאלה שלי לא היתה מי יודע מה מוצלחת, אבל בתוך ההתרגשות הרבה ולאחר כל כך הרבה שנים, יש מקום גם לשאלה או לאמירה סתמית, שיש בה כדי לגשש ולחפש את החוט הנכון לטוויית שיחה. בחלק האחרון של המפגש, קרא חבר אחר מאותם חברים שחיים בקיבוץ, טקסט מפרי עטו "בלדה לנשאר בקיבוץ". צחקנו ונהננו. וכולם מחאו כפיים. אבל כשקראתי שוב בבבית את "הבלדה" הרגשתי שיש בה, מתחת לטרוניות ולביקורת על אלה שהטיפו ודברו גבוהה גבוהה ולא "הגשימו", גם כאב. אפשר אפילו להבחין שהכותב מרגיש נבגד ובמידה מסוימת מנוצל "אמרו לו – ברחו לו" הוא כותב, ובמקום אחר "והשומר ההגון חי בקיבוץ – כפרייר מזדקן". שם בקיבוץ מרגישים לעיתים תקועים זה עם זה "50 שנים אתה דבוק לי לורידים" הוא כותב על חבר קיבוץ אחר, ובאופן ישיר: "והמגשימים- השרוטים נושאים את הכאב". עכשיו אני מבין שהשאלה ששאלתי "מה קורה בקיבוץ" שנראתה לי סתמית וכלל לא אישית, היתה כנראה מאוד פולשנית נגעה בפצע פתוח של אדם שהלך "להגשים" ולחיות בקיבוץ ברוח ערכי השוה"צ ונושא עימו היום גם כעס וכאב ותחושה שננטש אי שם בשדות הקיבוץ.

…"הוא ניחן בכושר מופלא ליצור מגע בלתי-אמצעי עם אנשים, ילדים ומבוגרים כאחד. מצד אחר, לא התקשה כלל לחיות בגפו…"  (מתוך ספור חייו באתר יזכור)

המשפט הזה עם ה"בגפו" תפס אותי – "לא התקשה כלל לחיות בגפו". מה רצה הכותב לומר ולא אמר, מה ניסה להסתיר ? האם אני שומע מאחורי ה"בגפו" מעין התנצלות, צורך לתת הסבר ולו הקלוש ביותר ? כאילו מדברים על פגם מביש, על מחלה כרונית  ש"לא התקשה כלל לחיות" איתה. הוא, אולי למראית עין, לא התקשה לחיות עם הכתם, אבל הכותב מרגיש צורך איכשהו לכסות, לתת הסברים שיניחו את הדעת. ועוד מתוך אתר יזכור:

…"חי חיי-חברה אינטנסיביים. ביקש לדעת הכול, ליהנות מכל חדוות-החיים. היה מרבה לרקוד במסיבות ומבקר תכופות בתיאטרון ובקולנוע. כחובב-מוסיקה מושבע מצא תמיד דרכים לשמוע קונצרטים מעולים… היה בעל-יצרים ועם-זאת בן-אדם נוח לבריות, לא רב עם איש, לא פגע באחרים, לא השמיץ. כל מה שעשה – ביושר עשה ובכנות. תמיד עזר – בלא עשיית חשבונות קטנוניים…"

כמה שנים אחרי נפילתו פגשתי את ר' בת קיבוצו, שוחחנו על הא ועל דא וכמובן שדיברנו עליו. איך אפשר שלא. היא הפליאה בשבחיו, וסיפרה שהיה באמת אדם חם ונבון וחבר, הרגשתי שככל שדברי השבח וההלל שלה מתרבים, הם מתלכדים לכדי דברי הכנה לקראת משהו, לקראת איזה "אבל" גדול, אך האבל הזה, היה שוב ערפל. היא נתנה לי להבין שדבר- מה בכל זאת לא היה בסדר איתו. שבקיבוץ היו גם כל מיני דיבורים ושלא הכל היה פשוט והיו בעיות. וכן, נכון, ברור שהוא היה אדם נפלא. נפרדתי מר' ולא הבנתי דבר. ידעתי שהקיבוץ היה מקום לא פשוט לבני אדם לחיות בו את חייהם בגפם, שהמסגרת הקולקטיבית לא אופיינה בסובלנות לשונה, לפרט שרוצה להגשים את עצמו ולתת ביטוי לצרכיו המיוחדים.

הוא היה המדריך הנערץ עלי. הוא מעולם לא ידע ולא תאר לעצמו איזה מזל היה לי שפגשתי בו באותם ימים. שבמציאות המפוחדת הכמעט משתקת שממנה באתי, הייתי זקוק לאדם כמוהו לדמות מעגנת, שאפשר לסמוך עליו, שמקרין ביטחון, שמייצב ומכיל בחיוך הנהדר הפתוח שלו. בלי שידע בנה מחדש את האמון שלי בעולם. לפעמים מפגש כזה הוא חוויה מתקנת שיש בכוחה להחזיר את קווי הפרספקטיבה שהשתבשה למקומם. איש לא ידע מה עברתי בבית הטוב והמסור והפוסט טראומטי שלי. גם הוא לא ידע. אבל הוא ידע להיות הוא. וזה ממש הספיק לי – שהיה לי מדריך כזה כשם שהוא היה.

בשבועות האחרונים, לקראת פגישת המחזור, אני מתחיל להבין את ה"בגפו". אני קורא בסיפור חייו בדף היזכור שהוא סבל מ"שגעון הטיולים"  שנפשו יצאה אל מרחבי העולם. הוא נאלץ כנראה בימים החשוכים ההם לצאת מהקיבוץ ומהארץ לשוטט הרחק מעין כל, כדי לא להיות "בגפו",  למצוא רק שם את אותו חופש להיות הוא כפי שהוא, הרחק מהעיניים הבולשות אחר החברים הפוסעים בשבילי הקיבוץ. שם מעבר לים, הוא כנראה נתן לעצמו דרור. בקיבוץ של שנות השבעים לא ידעו איך להתמודד עם זה וקראו לזה "שיגעון הטיולים". רק עכשיו אני מתחיל להבין, שכנראה לא היה לו את מה שהוא היה לי, – מישהו שיכיל אותו שיקבל אותו כמו שהוא – שונה ומיוחד עם חיוך חם, פתוח ומבין. כל כך הרבה שנים לקח לי להפנים  שכנראה הוא היה אחר מסוגו.

עכשיו אני מרגיש צער רב וכאב על שנפל כל כך בגפו.

צהריים. חם מאוד. היציאה מירוחם. חם חם. תחנת דלק. שני המוכרים במזנון דנים בלהט בעניין כלשהו שקשור לחמישים שקל. "זה במשמרת שלך" אומר המבוגר לצעיר חובש הכיפה השחורה שלוקח את זה מאוד ללב. יש לי הרגשה שברור לשניהם שהחמישים שקל הלכו לאורנג'. חראם עליהם. הקפה אספרסו טוב. הנהג שלפני מתדלק. אחר כך פותח את תא המטען ומוציא מפית טישיו או משהו דומה ומסיר את האבק שהצטבר על נעליו. אחר כך סוגר את תא המטען נכנס למכונית ונוסע צפונה. עמרם מצנע ? אשכרה עמרם מצנע. ציחצח נעליים עמרם מצנע. בטח גם ביבי מצחצח נעליים, גם ברק מצחצח נעליים גם פואד. ופרס הנשיא ? הוא גם מצחצח נעליים ? אבל לא בתחנת דלק, לא מרים רגל על הטומבון ואחר כך את השנייה כמו עמרם מצנע. נשיא או לא נשיא. לא מכובד שהנשיא ירים את הנעליים ככה על הטומבון ויצחצח כאילו עמרם מצנע.

שום דבר בבוקר הזה לא היה מדויק יותר מהמילה "חם". פניתי מקורא הדורות לקלאוזנר. ככה אני רגיל בבוקר עם צאתי – לסקור נקודות ציון בסביבתי. כמו את מעון ירושלים ובית הקברות ההודי, להגיד לעצמי שוב ושוב, שאני אוהב את הבתים האלה המכוסים טיח שפריץ אפור, ואז לגנוב מבט קטן אל הגדר המקיפה את פיסת הדשא שבין שתי המצבות הגדולות. אני יוצא מהבית והמסלול הקבוע, הריטואלים הקפדניים האלה מרגיעים, כשהכל במקומו, אפשר להתרווח בתוך החמש מאות וארבע הקשישה ולהתחיל לגלוש מקלאוזנר לתוך ביתר. הזקנים ומטפליהם התקבצו זה מכבר בפינתם במפרץ המדרכה סביב הספסל. אחת המטפלות בחנה כל רכב שעבר. ברור שמישהו הלך לה לאיבוד, היא חיפשה מבט שהבטיח וכנראה גם הכזיב. כבר משם ראיתי שאת צומת ביתר ואליהו לנקין חוסמת ניידת. עמידה סתמית בוהה, כאילו היתה פרה קדושה, שנפשה חשקה בביתר פינת אליהו לנקין לחנות בה ולהרהר במהות העולם ובטבע האדם. כשהתקרבתי זיהיתי שהניידת היא מאותן ניידות ששוטרי ישראל נוהגים להשתמש בהן לצורך העברת טובין מאתר לאתר, שקי מלט, כסאות פלסטיק, ארגזי קולה פנטה ומוגזים אחרים. ניידת שכבר שכחה מהו מרדף הגון, ספק רב אם הצ'קלקה שלה עוד מהבהבת ואם מכסה המנוע שלה נפתח בלי עזרת מברג דאלי 3043. כך עמדה לה הניידת באמצע הצומת נישט אהין אונד נישט אהער. ליד הגה הניידת ישבה שוטרת. שוטרת רזה. על רזונה למדתי ממבנה ידה השמאלית שאחזה בגביע פלסטיק, מסוג הגביעים שלתוכם מוזגים בארומה את האייסקפה המתוק והקר להחריד. היא הניח את מרפקה על החלון הפתוח והוא הדקיר את מלוא שדיפותה עור ועצמות. מגביע הפלסטיק יצאה קשית והשוטרת ניסתה להעלות באמצעות תנועות מציצה עזות שרידי משקה אל גרונה, אלא שהגביע היה ריק ונס פך השמן לא חזר. הניידת המשיכה לעמוד באמצע הצומת. אני לא מוכן להשבע שכך היה או שזה פרי דמיוני, אבל אני זוכר שמיד ימין שלה שאחזה בהגה הסתלסל עשן. אם היד לא בערה מרוב חום, ואם ההגה לא עישן, אז סביר להניח שבין אצבעות היד האוחזת בהגה היתה תקועה סיגריה. כאמור, אני לא מוכן לחתום על זה, אבל בין אם היתה שם סיגריה ובין אם לאו, לצורך ענייננו יותר טוב שהיתה שם. לפני עשרים שנה הייתי חותם שהיא מעשנת מנטול, היום השעמום גדול, ובמשטרה מעשנים בעיקר מלבורו. אל תתקנו אותי מלבורו. בינתיים ממול במעלה ביתר עלה רכב מסחרי שאותת שמאלה לאליהו לנקין. על גגונו היו מונחים צינורות קשורים לארגז מאורך שבתוכו מאחסנים השרברבים את המתקן המופלא הפותח כל סתימה. במסחרית נהג גבר שבע ימים צרובי שמש. הוא המתין כמוני וכמו אלה שהצטברו מאחורי להחלטתה של השוטרת שעדיין המשיכה למצוץ אויר מהגביע הריק. יכול להיות שהיא נמצאת בצומת חשוב בחייה. שהכל עכשיו נעצר. שהיא צריכה לקבל החלטה מכריעה. אולי מכשיר הקשר פולט לעברה אמרי שפר לצד הוראות סודיות ממטה הפיקוד, והיא מתטלג"ת כמיטב יכולתה, שוקלת היטב את צעדיה. אך יכול להיות שהיא התנתקה. שאיזה שבב שמחבר אצלה את המחשבות להרהורים פקע, שמול עיניה השחיר מסך כחול. ששם באמצע הצומת פתאום אין, הלך לו. שהיא במצב ציפה, ערה ומעולפת. השרברב שהיה קרוב ממני לניידת בחן אותה שוב ושוב. הרים את ידו פעם או פעמיים ואז צפר. הצפירה לא באה לו בקלות. הוא מסוג האנשים שלא צופרים לאישה. השוטרת אמרה משהו למישהו, והרהרתי ביני לביני האם בסיפור הזה מעורב גם מכשיר סלולרי בן דורנו, או נווט כלשהו המחשב מחדש את מסלולו. שהיא תקועה שם כי אין לה לאן ואין לה מאיפה, שככה תוך כדי נהיגה באמצע הצומת היא איבדה את דרכה, וכשהתחוור לה שאין לה כיוון, עצרה. ככה על המקום היכן שהיא. מנסה אולי לחפש את ספר התהילים הזעיר שרק בבוקר הקפידה להכניס אותו עמוק בין חפציה ועכשיו כשהיא כאן בביתר פינת אליהו לנקין היא לא מצליחה להיזכר איפה הניחה אותו. השרברב הוציא את הראש מתוך המסחרית וצעק לעברה "צ'וקו מוקו". לא האמנתי למראה עיני. כמו שהפתח במערתו של עלי בבא נפתח לשמע הסיסמא הסודית "שומשום היפתח !", כך לשמע הקריאה "צ'וקו מוקו" נתנה הנהגת גז קטן פינתה לאיטה את הצומת והמשיכה בדרכה.

יום קשה עבר על ניקולא, מצד אחד ארגון אל קאעידה מאיים להתנקם בו על התבטאויותיו בגנות לבישת הרעלות בצרפת, ומצד שני אביגדור ליברמן שכועס עליו מאוד על שהמליץ לביבי להעיף אותו מהממשלה וללכת על ציפי. זה מכאן וזה משם. יום באמת קשה עבר על ניקולא. זה נטל כבד מדי על כתפי בן אנוש, אפילו שהוא נשיא צרפת ובעלה של. כשיעלה ניקולא בעוד מספר שעות על יצועו ויהרהר בינו לבין ברוני, הוא ינסה איכשהו לסכם את היום שעבר, ויגיע מהר מאוד למסקנה שעם אל קאעידה הוא יצליח להסתדר. ממילא הארגון נמצא במגננה מתמשכת, העולם הנאור נגדו, האמריקאים לא ינוחו ולא ישקטו עד שישיגו את ראשו של בן לאדן. ניקולא יודע שאל קאיעדה נובחים ומאיימים ועושים הרבה פחות. אבל עם ליברמן זה כבר הרבה יותר מסובך. אצל ליברמן כשנפתח חשבון הוא גם נסגר. ליברמן לא מדבר, ישנן לעצמו ניקולא, "ליברמן עושה", תענה לו קרלה. אין מה להשוות בין טרוריסט נאלח וחשוך, שוכן מערות שמעולם לא נבחר ולא זכה לאמון הציבור, לבין גזען ופשיסט שזכה לאמון הציבור ונחל הישג מרשים בבחירות חופשיות. כלומר בנוסף לכל הצרות, השרץ הוא חוקי למהדרין. נכון שמשטרת ישראל חוקרת אותו בעיניינים שונים ומשונים כבר שנים רבות, אבל תכלס הוא זכאי כאולמרט. בעוד שעות מעטות, ניקולא יתבונן בתמונותיהם של השניים, זה יהיה לו ברור שבעוד שבן לאדן נראה סבא סנטה קלאוס טוב לב גם אם שדוף מעט, הרי ליברמן הוא האדם האחרון שמישהו מאיתנו היה רוצה לפגוש בסימטה חשוכה. גם ניקולא יוכל לראות את הנשיכה הכואבת שמסתתרת מאחורי החיוך האביגדורי. "בשביל מה הייתי צריך את זה" ינזוף ניקולא בסרקוזי. מחר בבוקר, הוא מבטיח לעצמו, ישלח הזמנה לליברמן לבקר בארמון הנשיאות, ועוד קודם לכן, יפרסם הודעה בגנות אנשים חסרי חוש הומור שהופכים בדיחה טובה לתקרית דיפלומטית מיותרת. הוא גם יבדוק אם ניתן עדיין להגיש מועמדים לפרס נובל לשלום, יכניס לפריזר וודקה טובה וידאג לדג מלוח, כמה מעושנים ורקיקים משובחים ליד הקוויאר.

הוא ישב לי על הפגוש האחורי. הלבן של העיניים שלו היה ורוד. הוא נהג כשגופו נשען שרוע על דלת מכוניתו השחורה. לבש גופיה לבנה כשלג. מישהו שוטף לו כל יום את האוטו. דיבר בנייד ופתח פה גדול. בסיבוב שורש בואך שער הגיא הבנתי שהגופיה לא צועק אלא קרוע פה מצחוק. חיפשתי דרך לעבר לנתיב הימני, נחרצה בי ידיעה ברורה שזה רע מאוד שהוא מאחורי, אבל שני הנתיבים היו עמוסים. בערך באמצע שער הגיא הצלחתי לעבור לימני, נשמתי לרווחה וחשתי הקלה רבה. הגופיה פרץ קדימה והתיישב על הטומבון של איזה רנו מגאן. הרנומגאן התחיל לפמפם בעצבנות בבלם שלו, אבל הגופיה נדבק אליו ולא הירפה, היה ברור שלרנומגאן נגמר לאט לאט האויר, אבל לא היתה לו דרך מילוט. ניסיתי לסייע לו ובניתי מרווחים, אבל בכל פעם מישהו אחר נכנס פנימה וצמצם אותם. בערך באזור תחנת הדלק בכניסה לשער הגיא, הגופיה חתך ימינה ומיד שמאלה. הספקתי לראות אותו נעלם בסלאלום אכזרי, מעיף הצידה נהגים שלא מבינים מאין הוא נכנס להם מתחת לאף ואיך הוא חותך מיד שוב חזרה בין פרטיות למסחריות. זה רק עניין של זמן עד שהגופיה יהיה מעורב בתאונה קטלנית. הוא אלים וחסר מעצורים. בקילומטרים הספורים שנהג בסביבתי, הוא עבר אין ספור עבירות תנועה ויצר על הכביש אוירה רעה, אי שקט ואיום מוחשי. הגופיה הוא מפגע, ככה הוא גם בחיים, אנשים לא רוצים להתעסק איתו, שכניו אומרים שלום שלום ומתאיידים, מעולם לא עמד בתור. כשהוא התיישב לי על הפגוש הנהיגה שלי הצריכה מאמץ גדול ביותר, היה לי ברור שאני חייב להגדיל את המרחק ביני לבין הנהג שלפני, כדי שחלילה לא אקלע למצב שבו אין לי מרחק מספיק לבלימה מתונה, אבל כאמור בכביש עמוס זו משימה כמעט בלתי אפשרית, בכביש פועל חוק כלים שלובים, כל מירווח מתמלא מיד. כל בלימה פתאומית משמעותה אחת,- שהגופיה נכנס לי להאצ'בק ומדביק אותי לכרית אויר. הוא לא הצליח לערער ממש את שלוותי אבל הוציא לי את כל הכיף מהנהיגה, כן אני יודע להנות גם מנהיגה בכביש עמוס. הרנומגאן לעומת זאת היה בצרות, אני ראיתי שהוא איבד בבת אחת את בטחונו, זה היה ברור שהנהיגה שלו הפכה להיות מעורערת כאילו שנחיל דבורים חדר למכוניתו. הגופיה הוא נהג שמסוכנותו ודאית. אבל הוא על הכביש. יש למצוא את הדרך להוריד אותו מההגה לפני שיהרוג מישהו ויתייצב בבית המשפט עם כיפה חדשה על הראש ואישורים המעידים שהוריו חולים ונתמכים על ידו, שהוא תורם קבוע לישיבות ובתי יתומים, שאשתו סבלה מאי שפיות זמנית בעת שהגישה נגדו תלונה במשטרה ושאין לו אחות.

לא להאמין איך נותנים לאיש גס רוח ואלים מיקרופון ציבורי. בכל פעם שאני נתקל בו ברדיו משוחח עם המאזינים אני מבין שחלק מאלה שמתקשרים אליו הם אזרחים הבנויים מחומרים אומללים, שזקוקים למנת ההשפלה, להשתלחות חסרת הרסן שלו. מתברר שלא חסרים מתנדבים לדו שיח המזוכיסטי, שתמיד נשרך תור של כאלה הזקוקים לחווית שק החבטות, כשם שלא חסרים אנשים לכל מיני התנסויות ריאליטי חושפניות וביזאריות. הוא צורח עליהם, הוא פותח פה גדול, מקניט ולעגני. אתה שומע ברדיו את נפנופי הידיים שלו את הרוק הניתז מפיו את פניו המאדימות מכעס ואת החיוך המביס, קשה הלב. הוא לא יודע להקשיב הוא קצר רוח, לא מבין את מאזיניו לא כל שכן יודע לקבל את האחר, אין לו עניין אמיתי בהם, הם אובייקטים – ניצבים חולפים והוא שולף אקדחים מיומן. ללא ניד עפעף בשיפוטיות צרת אופקים הוא מטיח את קביעותיו הנחרצות, נילהב מעצמו מאוהב ברשעותו. הוא חסר כל יכולת הערכה עצמית, ברור לך שהוא מתנשא – חושב על עצמו דברים מאוד טובים וכמו בורים ועמי ארצות הוא בז לשונה לאחר ובעיקר לאינטלקטואלים ואנשי רוח. הוא מקרין בטחון עצמי מופרז, דורסנות ובוטות זדונית. לא ראיתי אותו מעולם אבל הוא נשמע מכוער מאוד. מי שזכה להקשיב לנתן דונביץ בתכניתו החלוצית הבלתי נשכחת "בוא נדבר" יודע שאיתן ליפשיץ הוא היפוכו המחלט.

בסופרדיל. אני קונה בדרך כלל בימי שישי לפני הצהריים במרכול זה שממוקם ליד "המעבדה". לקחתי תמרים ללא חרצנים, קוטג' ושלושה מרובעים של יוגורמה, כשסובבתי את העגלה לכיוון ארון הביצים עמד מולי קאז'יק. אמרתי לו שלום. הוא בטוח לא זיהה אותי והפעיל את חושי הפרטיזן הלוחם הנועז וירה לעברי "אתה קונה את כל הסופר". איזו תגובה נהדרת. אי אפשר להפתיע את קאז'יק בן שמונים וארבע במארב פתע בין מקרר מוצרי החלב לארון הביצים של הסופרדיל. אני מציג את עצמי. אומר לו שהוא נראה מצויין. קאז'יק מוריד ציפיות, זה כבר לא מה שהיה פעם וגם מה שרואים בחוץ לא תמיד זה מה שקורה בפנים. הוא שואל לשלום אימי. אני מספר לו שנעזרת בכסא גלגלים ושבריאותה "איך לפעמים" אבל הראש עובד. קאז'יק אומר שהוא לא יודע מה יותר טוב. אולי יותר קל לא להבין מה קורה לך. הוא נראה נהדר, דק גזרה, לבוש היטב, מתנועע בזריזות. אמנם לא בן שלושים אבל נותר בגופו משהו חתולי, נותן את ההרגשה שמה שלא יהיה יפול על הרגליים. "אמרתי לא להתפזר. במפורש לא להתפזר. להשאר כולם בתעלה המרכזית. אבל כנראה שנתנו לאנשים להשאר בתעלות צדדיות בניגוד למה שאמרתי. ואז כשהגענו עם המשאית צביה שלחה את שלמק לחפש ולאסוף את האנשים מהתעלות הצדדיות. שמעתי ממישהו ששלמק לא רצה ללכת. אבל צביה אמרה והוא הלך". שלמק כנראה העריך שעד שילך ויאסוף את האנשים שהתפזרו בתעלות הצדדיות המשאית תעזוב והוא יחמיץ את הזדמנות להחלץ מהגטו החרב. "אני לא הייתי יכול לחכות היה ברור שכל דקה מיותרת עלולה לעלות בחיים של כולם. צביה רצתה לחכות היא הרגישה מחויבות לאנשים שנשארו בפנים. אני לא ידעתי שבין האנשים שצביה מחכה להם נמצא שלמק שהיה החבר הכי טוב שלי. היו ביננו חילוקי דעות. אני ידעתי מה אני עושה. נתתי הוראה לזוז והמשאית נסעה". אני שואל אותו אם הוא יודע מה עלה בגורל הגופות של שלמק וחבריו "מאוחר יותר, כשחזרתי לשם ראיתי אנשים מתקהלים, הם סיפרו ש"החתולים", כך הם כינו בלעג את הלוחמים היהודים שיצאו מתעלות הביוב, ש"החתולים" התגלו ושהגרמנים חיסלו אותם, אני לא יודע עד היום אם חיסלו אותם בתוך תעלות הביוב או בחוץ, הבנתי מה קרה, לא רציתי לעורר חשד והסתלקתי". ככה בקצה הסופרדיל בין מקרר מוצרי החלב לארון הביצים עמדנו קאז'יק ואני והפרענו לתנועה השוטפת של הלקוחות המגלגלים עגלות סופר. כל אלה שהתלבטו הבוקר בין גבינת עיזים לבין גבינה צפתית מעודנת לא העלו לבטח בדעתם, שהקושי בתנועת העגלות בקצה הסופר נגרם משום שניסיתי לברר מה עלה בגורל גופת דודי בן ה 17 שלמק שוסטר אצל חברו הטוב קאז'יק, שגר עכשיו לא רחוק מכאן. עברו שישים ושש שנים מאז, וקאז'יק זוכר הכל. בעצם הימים האלה ניסה לברר איזה עניין עם פולני שהעביר להם כלי נשק, לבדוק האם הוא שיתף פעולה עם הגסטפו, כפי שטוען סופר אמריקאי בספר שכתב לאחרונה על מרד גטו ורשה. אחרי חצי שעה בסופרדיל אנחנו נפרדים, הוא ניגש לבחור ביצים אורגניות, ואומר בחיוך ממזרי, שעוד מעט אשתו תתחיל לחפש אותו. המשכתי וקניתי שתי גבינות סקי, חמשה כרעיי עוף חתוכים בלי עור "תשאיר לי עור על שלוש שוקיים", בחרתי זיתיים בלימון ופלפל חריף ועברתי למחלקת הירקות והפרות.