Sub Stance

1. הידיעה על  13 חיילי גולני מגדוד 13 שנפלו בתחילת המלחמה זרקה אותי לאסון בית המכס העליון, שארע מיד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 בו נפלו מול עיני 11 חברי חיילי גולני מגדוד 13.
2. מנהיגי ישראל וארצות ערב לדורותיהם כשלו בניסיון למצוא פתרון לסכסוך במזרח התיכון. האחראים לכישלון זה שולחים שוב ושוב את החיילים אל שדות הקרב.
3. כמובן שברגע שמתנהלת מלחמה אני עומד לצד הצבא של המדינה שלי, אני רוצה שהוא יגן וינצח את האויב שממול.
4. הניצחון המובהק האחרון של ישראל היה אז ב 1967. מאז עברו שנים רבות בהן למדתי שבמלחמות יש רק מפסידים. במשך השנים התברר שאפילו הניצחון ההוא המפואר בששת הימים, לא הביא לנו את השלום, הנחלה והשלווה.
5. מלחמות הן דבר איום ונורא. יתכן שהאנשים שצועקים ברחובות "מלחמה מלחמה" לא יודעים על מה הם מדברים. שדות הקרב שלהם הם אולמות הקולנוע והאיצטדיונים. מלחמות הן זוועה, מתנהלות בבלגן גדול ומלאות בפשלות ומחדלים ולעיתים בדיווחי ועדויות שקר.
6. מוסר ומלחמה ? צבא מוסרי ? טוהר הנשק ? אלה דיבורי סרק והבל. ההרשאה שנתנו  לאדם שנקרא חייל להרוג בתנאים מסוימים אדם אחר שאף הוא נקרא חייל,  היא דבר נורא ולא מוסרי. מלחמה מיסודה אינה מוסרית.
7. חשבתם על זה שאל המלחמה נשלחים לצד אנשי מילואים חיילים סדירים שהם ילדים, נערים וצעירים, שמבחינה התפתחותית פסיכולוגית טרם הגיעו לבשלות ?
8. תעברו על רשימת ראשי הממשלות, שרי הביטחון רמטכ"לים ודומיהם ותבינו שחלקם עסוקים בזמן כהונתם, לפניה ואחריה בצבירת כוח, כסף ונכסים, ומעורבים במאבקי כוח ובפרשיות שחיתות. במדינה שמוקפת באויבים המאיימים להשמידה, היית מצפה שהנבחרים יעשו ימים ולילות כדי להביא את השלום ולהכין הצבא באופן הטוב ביותר למלחמה. זה לא קורה. רובם מיליונרים או מסודרים טוב. סוללות עורכי הדין מהשורה הראשונה מייצגים אותם כשצריך בועדות חקירה ובבתי המשפט.
9. אני האחרון שמופתע מכך שמדינה עשירה המתהדרת בצמיחה כלכלית שולחת לשדה הקרב חיילים בתוך נגמ"ש חדיר ופגיע. פעם כששלחו אותנו מעבר לקווי האויב למדנו מהפקודה שרכב החילוץ שלנו הוא קומנדקר… כששאלנו מדוע לא הליקופטר מישהו אמר שאין וזהו. בחופשה הראשונה שלי קראתי ב"העולם הזה" ששר הביטחון הקפיץ אליו בהליקופטר את פילגשו. באותו שבוע "נפתחו לי העיניים", אבל לא מספיק.
10. יש אנשים שמאבדים במלחמות את חייהם ושעולמם חרב עליהם ויש כאלה שעושים מהן הון כלומר הרבה מאוד כסף.
11. יש לנו ארץ ממש נהדרת, באמת. מזג אויר נפלא, אתרים מדהימים. חיים כאן במרחב אנשים טובים, חמים, ישירים ומוכשרים מאוד. מבשלים כאן את האוכל הכי טוב, עושים כאן מוסיקה משובחת, יש לנו סופרים ומשוררים נהדרים, מדענים, רופאים ואנשי היי טק מבריקים, היה יכול להיות פה גן עדן באמת גן עדן. אבל את מיטב המשאבים שלנו אנחנו זורקים לפה הגדול של מכונות המלחמה בעלות התיאבון ההולך וגדל ! אתם יודעים כמה עולה פגז ? טיל ? מטוס קרב ושעת טיסה ? טנק ? אתם יודעים מה אפשר היה לעשות בכסף הזה ? כמה דברים טובים היו יכולים לצמוח כאן ? אולי אפילו להמשיך ולשמור את הפעלת מרכז הגמילה בליפתא אותו מאיימים לסגור חדשות לבקרים .

אמצעי התקשורת מדווחים שהאשה מקריית גת חשודה בביצוע עבירות מין בקטינים. ואולי ההיפך הוא הנכון ? אולי בכלל הקטינים שקיימו יחסי מין עם האשה הם הם החשודים בניצול אשה חסרת ישע ? זו שהרווחה העירונית מדווחת שהיא קשת יום, עם בעיות ״לא מאובחנות״ ושנמצאת בטיפולה ?
איך זה שאנחנו באופן אוטומטי מסכימים להטביע על האשה את חותם ה״מופקרת״ ״נשאית האיידס״ ועל ילדינו הזכים והמתוקים את חותם הקרבנות התמימים שביצעו בהם עבירות מין ?
מה זה אומר עלינו ? על החשיבה שלנו ? היתכן שעם כל הקידמה אנחנו תקועים עמוק עמוק בחשכת הסטראוטיפים, ושבכל משוואה שבה מצד אחד יש אשה ששוכבת ללא הבחנה אנחנו תמיד עם הצד השני. ושבכל משוואה שבה גבר שוכב ללא הבחנה אנחנו איתו. היא תשאר תמיד זונה, נותנת, מזרון פלוגתי וכיו״ב והוא גבר גבר, משכיב, רודף שמלות ומצליח. ככה ?
כמה קל לדרוך על אשה אומללה ולהפוך אותה לטורפת קטינים חסרת מעצורים.
ולכן, בעיני המשטרה ובעיני חלק מהעיתונאים התיק שלה – תיק הטיפול בה בשירותי הרווחה הוא הפקר. היא אינה זכאית להגנה, לסודיות וכללי צנעת הפרט לא חלים עליה, וכללי האתיקה המקצועית של העובדים שטיפלו בה הם למרמס.

הרחוב רוצה דם – את ראשם של הצ'אושסקואים שיושבים למעלה, ליד הצלחת. הקיטוב החברתי ההולך וגדל, הפערים החברתיים שהובילו למחאה החברתית ולקריאה "צדק חברתי" – בונים את העוינות. המושג "ערבות הדדית" הפך למושג מילוני ארכיוני. במדינה היהודית בגירסת הקפיטליזם החזירי – כל אחד לעצמו. למי שיש, יש הכל ובשפע – לו, לבניו, לנכדיו, לניניו ולבני ניניו. למי שאין, יש הרבה הרבה פחות – פחות חינוך, פחות בריאות, פחות מזון, פחות קורת גג משלו. התסכול והכעס שהרחוב רוחש כלפי היושבים סביב סיר הבשר, מוצאים את פורקנם בשמחה לאיד. אין שמחה גדולה מזו שהרחוב חש נוכח נפילתם של המושחתים מהפסגה אל שאול תחתיות.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הורשע על ידי בית המשפט המחוזי. בעוד כשבועיים ייגזר עונשו. אסור שאת משפטו ינהל העם. גם לא פרופסורים למשפט. נכון, הוא אינו עוד אזרח, אבל בעומדו בבית המשפט הוא זכאי למשפט הוגן. לעולם לא נדע איך הרוחות המנשבות בכיכר העיר משפיעות על הכרעות בית המשפט. הרי גם שם יושבים בני אדם.

אנחנו רוצים "לנקות את האורוות". יש הרגשה מבוססת שיחסי ההון והשלטון הם אבי אבות הטומאה, כל ראשי הממשלות האחרונים, כולל זה הנוכחי,  נגועים בה. אוצרות הטבע שלנו במקום שיהיו משאב לטובת עתידנו – נמכרים בזול. הפנסיה שלנו, תשלומי הביטוח הלאומי, מס הבריאות ומס ההכנסה במקום שיופנו ליעדם המקורי, משרתים את האינטרסים של פוליטיקאים מזה וטייקונים מזה. השחיתות לא התחילה בהולילנד ולא נעצרה שם. אך המלחמה בשחיתות אינה סיבה שאולמרט ואחרים לא יזכו למשפט הוגן.

אם אכן יתממש איום פרישת  מפלגת הבית היהודי מהממשלה, לא הייתי פוסל על הסף את הרעיון ש"מחנה השלום" יצטרף לממשלה בראשות נתניהו. למהלך כזה יש יתרונות והראשון שבהם אפשרות ליצירת שינוי כיוון  מ"שיחות שלום" להסכם שלום, והשני שהוא עשוי להביא ל"מפץ" מפלגתי בימין שיסמן את המחנות – בין תומכי הסכם שלום – שתי מדינות לשני העמים לבין מתנגדי החזרת השטחים.

יתכן שמהלך כזה הוא בעל סיכוי נמוך להביא לפתרון הסכסוך בין שני העמים. סיכוי נמוך מצדיק את הניסיון. האופק של מחנה השלום לא מבשר טובות. קרוב לודאי שבוז'י, זהבה ואחרים לא ירכיבו את הממשלה הבאה. לנתניהו יש יתרונות על פני מחליפיו הפוטנציאליים סער, בוגי, כחלון או ליברמן. זה הזמן להעיז. זה צעד שעשוי להפתיע. בשביל שלום חייבים.

שתי הערות בשולי הויכוח בין העיתונאי ארי שביט לבין עמוס שוקן בעניין דרישתו של ראש הממשלה מעמיתו הפלסטיני להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית :

אחת הסוגיות שעליהן יש מחלוקת ארוכת שנים היא השאלה "מיהו יהודי". היו חודשים שבהם השאלה לא ירדה מסדר היום ועוררה סערות בכנסת ובציבור. בתי המשפט נדרשו לדון בסוגיה ופסיקותיהם לא עלו בקנה אחד עם ההגדרה הדתית. שאלה זו ושאלות נוספות הקשורות לזהותה, אופיה ודמותה של המדינה הקשו בין היתר על קבלת חוקה פורמלית לישראל.  אם אין לנו הסכמה באשר לשאלה יהדותה של מדינת ישראל, איך ולמה זה נגלגל את הסוגיה לפתחו של אבו מאזן.

זכות ההגדרה העצמית היא זכותו של "עם או אוכלוסייה מקומית להחליט באופן חופשי ובלא התערבות חיצונית על אופי השלטון הרצוי להם ועל האופן שבו הוא יתממש" (ויקיפדיה). דרישתו של נתניהו מאבו מאזן אינה עולה בקנה אחד עם זכות ישראל להגדרה עצמית. למדינת פלסטין אין זכות להתערב בענייני הגדרתה של  מדינת ישראל וקביעת זהותה. רק לנו הזכות להחליט שהמדינה היא מדינה יהודית ורק לנו שמורה הזכות לשנות ולהחליט ביום מן הימים שישראל אינה מדינה יהודית.

יש בעיה בבית ראש הממשלה. יש משהו אנושי ואפילו מנחם בעובדה שבמשפחת נתניהו יש התנהלויות בעייתיות, ובניסיון להציג כלפי חוץ שאצלם הכל בסדר. הזוג פוסע שלוב ידיים, הם עדיין נפעמים זה מזו וזו מזה.

הבעיה בבית משפחת נתניהו אינה פרטית משפחתית. היא מקרינה על לשכת ראש הממשלה, מתערבת במינויים ובהתייעצויות ביטחוניות. ראש הממשלה בוחר (האמנם בוחר ?) לשתף את רעייתו בענייני המדינה ומבקש ממנה לחוות את דעתה בסוגיות שונות שעומדות על הפרק. הוא טורח בהזדמנויות שונות להצהיר שהיא אשה טובה וחכמה מאוד. זכותו המלאה של ראש הממשלה להתייעץ בעניינים הרי גורל (תקיפה באיראן, שיחות השלום, כיבוש עזה וכיו"ב) עם אלה הקרובים אליו ביותר ועם אלה שהוא סומך על תבונתם.

אלינו האזרחים מגיעות לאורך השנים שמועות, סיפורים ותיאורי עלילות שרה מסמרות שיער, חלקן כנראה עלילות שוא. אבל העשן המיתמר שוב ושוב מעל מעון ולשכת ראש הממשלה מעלה חשד כבד שגורל מדינתו נתון חלילה בידיה של אשה בעייתית. ויש כאלה שאומרים בעייתית מאוד.

האם יש דרך ביניים שמצד אחד תאפשר למר נתניהו למלא את תפקידו ומצד שני תמנע מהגברת נתניהו להתערב בעבודת ראש הממשלה ולהשתתף בדיונים ובהחלטות ? מסופקני.

סוגיה זו ממחישה את חשיבות התקשורת. יתכן שאין תחליף לתפקידה של העיתונות בחקירת הנושא והבאתו לידיעת הציבור, ללא מורא ומשוא פנים.

אתם זוכרים שכתבתי לכם לאחרונה, שבשום פנים ואופן לא לריב עם השכנים ? אז יש לי תוספת מאוד מאוד חשובה : בשום פנים ואופן לא להיקלע למריבות עם עובד משק הבית שלכם. דיר בלאק. העובדים המסתובבים אצלכם בין המצעים לבין שאר הג'יפות של נוזלי הגוף והנפש יודעים עליכם יותר ממה שאתם יודעים על עצמכם. כן, יותר מאשר הפסיכולוגית המהנהנת שלכם יודעת. יש בצוות עובדי משק הבית המסורים אחד המפענח על פי כיוון קמטי הסדינים ופיזור נקודות וקווקווים חומים על האסלה האם האיראנים צריכים להתחיל לאגור מזון. עובדי משק הבית עלולים ח"ו להוציא את דיבתכם רעה. רעה מאוד. יש להם כלי נשק שאפילו לשכנים אין. הם שומעים הכל את פליטות הפה ואת בין השיטין. ככל שאתם מתעמרים בהם, זיכרונם מתחדד ומשתפר. אם העוזרת שלכם אינה מבצעת את תפקידה כראוי קנו לה מתנה יפה, שלמו לה פיצויים הוגנים ותגידו לה שתמיד תמיד הדלת פתוחה והיא יכולה לפנות אליכם בכל בעיה. דיר בלאק, רק לא לריב איתם.

זן נדיר

אני יושב באוטובוס הנוסע בדרך חברון בירושלים, עם הגב לכיוון הנסיעה. מולי מימין אישה כבת 75 קוראת ספר. מחזה נדיר. בקו הזה קוראים בדרך כלל בסמרטפונים או מתפללים מתוך סידור. פוחת והולך דור קוראי ספר בתחבורה הציבורית. האישה מוקפדת בלבושה אני מזהה שעון גדול, טבעות על אצבעותיה ולצווארה ענק. לבושה במעיל שחור שדש שרווליו וצווארונו מבד דמוי עור נמר. היא כבר בסוף הספר. קוראת בשקיקה. מעת לעת עולה חיוך קטן על פניה. בשלב מסוים אני מזהה על כריכת הספר איור של נמר. האם היא מתאימה את בגדיה לכריכות הספרים שהיא קוראת ? כשהיא הופכת את הדף אני מצליח לקרוא את שם הספר "נמר מעופף" בבית אני לומד מהאינטרנט שכתבה אותו יעל טבת קלגסבלד.

הלוחמת

בתל אביב בסיום יום עבודה אני יוצא מבניין משרדים בו נמצאת הקליניקה שברחוב שארית ישראל. ברחוב המשיק לאחת מצלעות איצטדיון בלומפילד מספר לא גדול של בתי עסק שונים, בשעה זו בערב רובם סגורים. מרחוק אני מזהה קשישה נוברת בפח. הליכתה מהירה, ניכר שהיא מכירה היטב את המסלול בין הפחים שמשני צידי הרחוב. היא גוררת עגלת קניות דו גלגלית וכנראה מעוניינת בעיקר בבקבוקים ופחיות ריקים. כשהיא עוברת על פני היא אינה רואה אותי, אני שקוף. היא ממוקדת במטרתה, נמרצת. לא, לא היה בה דיכאון או עצב, רק מלחמה. מפח לפח בצעדים קשישים ונמרצים.

מנקה הרחוב

בסוף הרחוב בפינת שדרות ירושלים שביפו מנקה רחוב מצויד בעגלה ועליה פח מטאטא ויעה. המנקה כבן ששים וחמש. נאבק בפיסת נייר שמסרבת להתיישב לתוך היעה. הוא אינו מוותר יורד מהמדרכה אל הכביש מצמיד את הנייר עם היעה לדופן אבן המדרכה, ממלכודת זו כבר אין לנייר מנוס ויחד עם המטאטא מוליך המנקה את הנייר לתוך הפח. ממש מתוך פתח הפח חומק לו הנייר ונופל על המדרכה. הוא מעיף בי מבט ואני משיב לו בהנהון סולידרי.

פגשתי שלושה קשישים ביום אחד. שלושתם עוררו בי מחשבות. שמחתי בקשישה הירושלמית קוראת הספר ובשני הקשישים הנאבקים על קיומם, על מטה לחמם בלילה ביפו. אנחנו שומעים שוב ושוב על מצוקת הקשישים ניצולי השואה, שהמדינה מפנה אליהם עורף. אותה מדינה שעושה שימוש ציני ומניפולטיבי בשואה לצרכיה. אבל אנחנו מתעלמים ממצוקת הקשישים האחרים כלומר "סתם קשישים" בלי שואה. מה יהיה עליהם ? על הלוחמת הקשישה כשגופה יבגוד בה והיא תתקשה בהליכה בין הפחים ? ומה יהיה על מנקה הרחוב החביב (עובד קבלן ?) כאשר יפוטר וישלח לביתו ? על המדינה הרי אי אפשר לסמוך. היא מפנה את גבה בשיטתיות אל דור ההורים והסבים. יש לה סדרי עדיפויות. היא רואה בהם  נטל מיותר – בולעי קצבאות טפיליים.

ההצצה שמספקת לנו פרשת הרפז \ אשכנזי \ ברק \ השם ישמור, ללשכות הבכירים, מעלה בין היתר תמיהות באשר לתפקודם של האמונים על ביטחון ישראל. בלשון אחרת : האם האנשים שבחרו להתייצב בחזית הצבאית והביטחונית עושים הכל כדי שכל רגע מזמנם יוקדש לביצור ביטחון המדינה ? האם הם מעיינים שוב ושוב ובחרדת קודש, בחוברות המרכזות את מסקנות והמלצות ועדות החקירה הממלכתיות, ועדות הבדיקה ודוחות מבקר המדינה ושואלים את עצמם מה יתקנו וישפרו ? האם הם שואלים את עצמם פעם ביום \ בשבוע האם הצבא שבפיקודם ערוך ומוכן למלחמה שתפרוץ מחר ?

אני לא מצוי בפרטי פרשת היחסים בין ברק לאשכנזי. אבל ברור הוא, שחלק ניכר ממעייני הרמטכ"ל ושר הביטחון דאז, לא היו נתונים לביצוע תפקידם. הרושם הוא ששעות רבות הוקדשו בשתי הלשכות לבחישות ולרקיחות. אם אכן כאלה היו פני הדברים, אזי היתה זו בעיני מעילה באמון הציבור, שישן טוב בלילה משום שהיה סמוך ובטוח שהרמטכ"ל ושר הביטחון ישנים עם נעליים, ולא היא.

אני מושבת. לא מסוגל לעשות כלום. רק יושב ומחכה לתוצאות סקר העומק של כחלון. שנים אני מוצף בסקרים, אבל הפעם זה לא סתם סקר, זה סקר עומק. סקר רציני עם תובנות, עם ירידה לתוך הדקויות וניתוח המשמעויות וההיבטים השונים. הסקר הזה עשוי לשנות את עתידנו, הוא יפתח לפנינו כחלון חדש אל אופקים שטרם ידענו. זה לא סקר מסוג הסקרים שביבי עושה כל שני וחמישי. כאן מדובר בעומק, זה לא חפיף סקר שמקר, הפעם זה סקר שהולך אל המעמקים. כחלון הוא חברתי, הוא מזרחי. כחלון מוריד את הטייקונים על הברכיים, הוא מבין את האדם הפשוט. אין לו מה לחפש בליכוד כולם שם לבנבנים. אירופאיים עלאק, קרים, בלי לב. אוכלים רגל קרושה, דג עם סוכר סושי מושי. אנחנו רוצים את כחלון, כי הוא יודע מה ההבדל בין קובה לקובנה.  רוצים ראש ממשלה שישב בחצר ולעס גאת. שאשתו לא מתערבת לו בלישכה ומסכסכת בין כולם. ראש ממשלה שפותח ארנק שמזמין את כולם – שיודע להגיד "עלי" ולא "אחרי". זה שסידר לנו הטלפון סללורי, הוא יסדר לנו ליד החומוס  גרגרים, סיחים וסלטים בחצי. חבילת טיסות אנטליה, ורנה הכל כלול. חברת החשמל תשלם לנו כל חודש ולא להיפך. תשובה יכסה לנו כל חודש את האוברדראפט בכסף שלקח מאיתנו. כחלון הוא החלום ביבי הוא שברו. רק תצביעו בשבילו והמשכנתא שלכם הלכה מאפיש חאלאס. ראיתם איך הוא מדבר ? צוחק כאילו אתמול שיחקת איתו סטנגה בשכונה. רק הסקר עומק הזה יעבור בשלום ושני שליש ליכוד, רבע עבודה, שליש יש עתיד, חצי ש"ס, איחוד לאומי, גם ישראל ביתנו כולם הולכים אחרי הקוסם, כי יש לו קבלות הנה סלקום, פרטנר פלאפון. תראה איך קירקס אותם, ואנחנו מדברים חופשי, אינטרנט חינם, מצלמים כאילו שחס וחלילה אין אלהים אבל יש כחלון.

כשיש למדינה כל כך הרבה כסף, צריך לחשוב באופן יצירתי ומקורי לאן לשפוך אותו. ולכן הרעיון שהגה האלמוני להוציא את "ספר מורשת השב"ס – שרות בתי הסוהר, ארגון הכליאה הלאומי" הוא גאוני. ואם כבר עומדים על סף ביצוע משימה לאומית חשובה ממדרגה ראשונה, מן הראוי שהדבר יעשה ביסודיות, כלומר יוזמן יועץ שיכתוב את מפרט ספר מורשת השב"ס. אבל מכיוון שאנחנו חיים במדינה מתוקנת יפורסם לשם כך מכרז. וכך נולד מכרז מספר 270/2012. מכרז זה יבטיח שכותב המפרט לספר מורשת השב"ס יבחר בהליך תקין ומסודר ושיהיה בעל הכישורים המעולים לביצוע המשימה הלאומית (עיין סעיף תנאים מיוחדים למכרז). אני כבר משתוקק לקרוא את מפרט הספר וכמובן גם את הספר עצמו. מדובר בספר שובר קופות בסט סלר הורס. אני רואה בעיני רוחי את התורים הארוכים המשתרכים לפני חנויות הספרים. לא יהיה בית בישראל שבחזית ארון הספרים שלו לא יוצב לתפארת ספר מורשת השב"ס. הספר יתורגם לשלושים שפות, הוא יהפוך לסרט, לאופרה לבלט. ברחבי העולם יוולדו ילדים שיקראו להם "מורשת" או "שבס". שדרות האו"ם הלא הן שדרות הציונות ישנו את שמן לשדרות מורשת השב"ס. השמים כלומר החלל הוא הגבול, נתיב נסיעת הסקיוריטי על המאדים ישא את שם הספר. ולבסוף הנובל הנכסף. עמוס עוז שעשרים שנה ברציפות מככב ברשימת המועמדים לזכיה בנובל לספרות, לא יופתע, כאשר מחבר הספר יעמוד מול המלך ירכין ראש יושיט שתי ידיים יטול את המדליה והצ'ק.

בעקבות ההצלחה האדירה של הספר והשפעתו על מצב הרוח הלאומי, יווצר ערוץ חדש לשפיכת כספים לשוא. אני רואה בעיני רוחי ספרים נוספים שיקדמו להם מפרטים מדוקדקים, שיתפסו את מקומם לצד זה של השב"ס כמו "ספר מורשת מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס", "ספר מורשת אגודת הכדורגל בני יהודה תל אביב", "ספר מורשת דליה איציק", "ספר מורשת חברת החשמל", "ספר מורשת פרופסור יהודה היס", "ספר מורשת אגף הגביה של אגרת הטלוויזיה והרדיו", "ספר מורשת מזנון הכנסת", "ספר מורשת הרב ניסים זאב", "ספר מורשת אגף הרוקחות במשרד הבריאות" "ספר מורשת יובל שטייניץ" ועוד כהנה וכהנה.

מכבסת המילים של שוק ההון מעלה שאלות יושרה מביכות. אם עסק  צפוי להרוויח הרבה פחות כלומר להפסיד חלק ניכר מהרווחים הצפויים, מדוע המושג המתאר מצב כזה נקרא "אזהרת רווח" ולא אזהרת הפסד, או "אזהרת אוי אוי אוי" או "אזהרת איזה זיפת" או "אזהרת איפה אני ואיפה הרווח" אפילו בראשי תיבות "אזהרת רע"ה" = רווחים על הפנים. עכשיו לרע המזל של נוחי דנקנר ושל רבים מאיתנו, כוללים הדוחות הכספיים של אי.די. בי. אחזקות "הערת עסק חי". הערה כזו מטילה ספק ביכולתה להחזיר את חובותיה. במקרים אחרים המושג בא לתאר מצב שבו נשקפת סכנה למצב של "כשל פרעון" ואפילו להמשך קיומו של העסק . אז בעצם מדובר כאן לא בהערת עסק שוקק חיים, אלא בהמלצה לנושים "תתפללו ותזדיינו בסבלנות". אבל למה לא לקרוא לילד בשמו כמו הערת גוסס, מחרחר, מקרטע וכיו"ב ? או בראשי תיבות  "הערת אשכ"ש"  = או שכן כנראה שלא ? אולי משום שביהדות כאשר אדם מוטל בין חיים למוות יש המוסיפים לשמו את השם "חיים" או "חיה" מתפללים לנס שיפיח בו או בה רוח חיים. "הערת עסק חי".

הכי מטריד אותי ש"הרנטגן" הלא הוא הרב יעקב איפרגן לא עושה משהו. נוחי דנקנר והרנטגן הם חברים. נוחי לא עושה צעד ללא התייעצות וברכה מהרנטגן. לפני כחודשיים השתתף נוחי דנקנר בהילולה ובסעודה השנתית שקיים הרנטגן בנתיבות. אז דחילק, עכשיו כשחבר יקר צריך את הרנטגן, דווקא עכשיו המכשיר התקלקל ? הרנטגן לא שמע את הביטוי אי פרנד אין ניד איז א פרנד אינדיד, עלאק?