Kronos Quartet / Alim Qasimov

4 ביולי 2010

שילוב בין תרבותי מופלא ורב קסם בין המוזיקאי מאזרביג'אן אלים קסימוב ורביעית קרונוס יחד עם קסימוב שרה בתו פרגנה Ferghana Qasimova הדימיון בינו לבין המוזיקאי האיראני שהרהאם נזארי המופיע גם הוא עם בנו חאפז, רב.

מחאה על רדיפת שהראם נזארי וחבריו באיראן

10 במרץ 2010

מתברר שהמוזיקאי והזמר הפרסי כורדי הנודע שהראם נזארי הפך כמו אמנים איראנים נוספים יעד למעקב והצרת צעדים של המשטר הדיקטטורי. ההופינגטון פוסט מוסר הבוקר שהזמר שוחרר ביום שישי לאחר שהיה עצור במשך הלילה. בינואר האחרון, בשובו מחופשת השנה החדשה בדובאי נעצר שהראם נזארי בשדה התעופה של טהרן,' הקהל שהתגודד סביבו וביקש את חתימתו והיה עד לפעולת השלטונות החל לקרוא קריאות נגד הדיקטטורה. בנובמבר האחרון הוא הופיע בקרנגי הול עם יצירתו הסימפונית של בנו חאפז ""Cycle One: Iranian Sounds of Peace" סביר להניח שהופעה זו של שהראם נזארי בארה"ב כמו גם העובדה שיצירותיו האחרות מהוות פס קול לסרטי מחאה של מתנגדי השלטון הפכו את האמן הנערץ לאויב השלטון באיראן.

ציבור שוחרי זכויות אדם וחופש ביטוי חייב להרים את קולו ולעמוד על המשמר לצד האמנים והפעילים המדוכאים באיראן.

הופעה של שהראם נזארי בפריז :
:Concert de Shahram Nazeri au théatre de la ville de Paris

ליאו ופיפו Leo & Pipo

9 בינואר 2010

כשעברתי היום ברחוב עזה בואך טרה סנטה התבוננתי באנשים שמילאו אותו בצהרי יום שישי בצהלה לא מובנת, הרהרתי בכך שבעוד מאה שנים רובם לא יהיו כאן, ואחרים שעוד טרם נולדו ימלאו אותו ויהלכו בו בבגדים אחרים, יסעו בו בכלי רכב שונים ישתמשו במכשירים ובכלים אחרים וידברו בעברית שונה מהעברית שבה אנו משוחחים. יתכן שהרחוב ישא את אותו שם ושבניין טרה סנטה ימשיך ויעמוד בו ואולי אפילו ישקיף אל ככר צרפת, אל מלון המלכים מזה ובית שופרסל אגרון מזה. האדמה עליה אנו חיים נשארת אותה אדמה אך אנו החיים אנו בני החלוף. ליאו ופיפו (Leo & Pipo) אמני רחוב הפועלים בפריז משבצים בתוך רחובות העיר על קירותיה דמויות מהעבר, כאלה שחיו במאה ה 19 או בתחילת המאה העשרים. עבודתם עוסקת בזמן שחלף, מזמנת מפגש יומיומי בין האדם הפוסע ברחוב לבין מי שחי בו לפני מאה שנה ויותר. טכניקת העבודה של זוג אמני הרחוב היא הדבקה (Paste up) של צילומים גזורים בגדלים שונים. דמויות של נשים גברים וילדים הלבושים בבגדים האופייניים לתקופתם. ליאו ופיפו עוסקים במידה רבה בזיכרון ובהנכחתו, הם מוציאים את המוצג מהמוזיאון ואלבומי התמונות אל קירות הרחוב. האמנים מקצים מקום במרחב החי ברחוב, לזה שחי בו אי פעם, שכאן היה ביתו וברחובות אלו התהלך. האמנים מחזירים לרחוב לזמן קצוב ייצוג של תושבי העבר שהטביעו בו את חותמם, זמן קצוב כי אמנות הרחוב זמנה כמו חייו של אדם קצוב והיא חפה מכל נצח.

הלום חיים

28 בדצמבר 2009

אמן לא ידוע מדביק על קירות פריז גזירי נייר שעליהן מצוירת דמות של איש וגלגל הצלה L'homme à la bouée. בתוך סצנת אמנות הרחוב של פריז הוא ייחודי ומצליח להטריד ולגעת. האיש העירום והקרח צבוע בצבעים דהויים ורדרדים מאפירים, גלגל ההצלה צבוע באדום לבן. האיש כמו ניצל מאניה שניטרפה בים ונפלט אל רחובות העיר, מסתובב עם גלגל ההצלה על קירות הרחובות וניבט לעין כל. מתברר שהמצוף שהיה אמור להציל אותו הפך להיות לכלאו למקום בו הוא לכוד ולעיתים עם אחרים. גם באותן עבודות שבהן לא מופיע המצוף האיש מתנהג כאילו שהוא אסור ואזוק – הכלא מסתבר בתוכו. בדרך כלל הוא בוהה מפוחד או מבוהל מאוד. האיש המום והלום חיים. פה ושם הוא מציץ מגניב מבט אל החיים מבעד לחרכים, אל מעבר פינת הרחוב, מקרין בדידות וריקות.

זה לא הוא, אומר לך כנראה האמן, זה אתה. אתה מוטרד נוכח העבודות הללו משום שאתה נדרש לצפות בעצמך ללא כחל וסרק. זה אתם המקיפים את עצמכם בחגורות ביטחון בנכסים ומותרות, אתם הצרכנים האוגרים מוצרים ומשאבים כדי להיטיב עם חייכם, הפכתם לעבדיהם ואתם לכודים בתוך מלכודת הצרכנות המשעבדת. באחת העבודות נראה זוג ללא גלגל הצלה בתנוחה עוברית צונח מטה אל ההתרסקות, – האם איננו יודעים לחיות ללא המצופים למיניהם ? כפרטים כזוגות וכקבוצות ?
סדרת העבודות מציגה דמות האומרת עצב רב, היא חסרת תאווה, מדוכאת, מגושמת שאיבדה את החופש שלה. הוא שבוי או אסיר. אסירם של החיים המודרניים. יש בה מידה לא מבוטלת של סממנים קפקאיים, אבסורדיים, העבודה אינה נעדרת הומור דק, אך בעיקרה פסימיות רבה וטעונה בביקורת על טבע האדם ועל מצבו.

העוברים והשבים תולשים חלקי נייר מהעבודות וכך מאבד האיש עם המצוף את איבריו ונוסף לעבודה מימד של קרבנות ועזובה. החורף הקשה העובר על פריז – הרוחות והגשמים יעשו את שלהם ועבודות רבות יערמו כעיסות נייר וייסחפו בזרמי המים, זה טבעה של אמנות הרחוב שמתכלה ומתפוררת ומפנה מקום על קירות העיר לעבודות אחרות.

עם הסתלקותו

8 ביולי 2009

האם אפשרית הפרדה בין אישיותו התנהגותו ומעשיו של אמן לבין יצירתו ? האם יש בנו את היכולת לנתק את היצירה האמנותית ממעשיו, דעותיו ואורח חייו של האמן ? להתייחס אך ורק לתוצר האמנותי, לשפוט או להעריך אותו כמות שהוא ? מוסיקה כמוסיקה פסל כפסל מחול כמחול ? או שאולי היוצר ויצירתו חד הם, היא נובעת ממנו והיא חלק בלתי נפרד מהיוצר, הוא – אישיותו, מעשיו והתנהגותו צרובים בלב ליבה של היצירה ? על הדיון בסוגיות אלו התרוקנו מחסניות דיו רבות.
עם הסתלקותו בלא עת של המנוח מייקל ג'קסון, לא קשה לי כלל לחוש בוז קל ושאט נפש נוכח גלי ההערצה הגואים לזמר שהיה כנראה לדעתם מוכשר מאוד, אבל על אישיותו והתנהגותו רובץ צל מולבן. מייקל ג'קסון הצליח להחלץ מהחשדות החמורים הקשורים לחיבתו הרבה לילדים. איני מצוי היטב בפרשיות השונות הקשורות בו ואף איני בקי ביצירתו. התרשמתי מיכולתו הקצבית ומכושר התנועה שלו, אך תמיד הרגשתי מבוכה מהתנועה האופיינית של כף ידו החופנת את בית חלציו. זו לא היתה תנועה מקרית חד פעמית שמתבקשת מאופיו של פזמון, אלא חלק בלתי נפרד מהשפה של הזמר. זו היתה שפת הגוף שלו. נכון, זו לא היתה המילה היחידה בשפתו האמנותית אבל זו היתה אמירה מאוד מסגירה, אני חיברתי אותה לחשדות שעלו כנגדו. אין לי בעיה עם אמנים העושים שימוש בגופם, שמתערטלים מתלבשים מתפשטים נוגעים מגלים או מסתירים. חלקם מעוררים חמלה במאמציהם ללכוד את הצופה. חלקם משכנעים ששפת הגוף שלהם היא חלק בוגר ממכלול יצירתם. אצל מייקל ג'קסון הרגשתי מבוכה רבה, משהו אמר לי שהעניינים כאן משובשים מאוד, כמעט כתבתי פתולוגיים.

פינה באוש

1 ביולי 2009

האהבה איננה גוף
ישראל פנקס

"הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גּוּף. אִם הִיא פּוֹנָה
לְפֶתַע וְהוֹלֶכֶת, אַל תְּבַקְּשׁוּ
כִּי תָּסֵב אֲלֵיכֶם אֶת רֹאשָׁהּ.
רַכְּזוּ מַבְּטֵיכֶם הֵיטֵב
בְּגֵוָהּ הֶחָטוּב, הַגַּב הַמְּדֻמֶּה,
שׁוּלֵי בִּגְדָּהּ הַנְּמַסִּים, הַנֶּעְלָמִים כְּאֵד
אַחַר הַגֶּשֶׁם.
וּכְשֶׁחוֹלֵף גַּם הַמַּרְאֶה
הַזֶּה, וְאַתֶּם נֶאֱלָמִים, וּבִידֵיכֶם
כַּדּוּר-הַמִּשְׂחָק הַמְּיֻתָּר,
וְקוֹלוֹת שִׂמְחַתְכֶם דּוֹעֲכִים
בָּכֶם כְּקוֹלוֹת כְּלָבִים מְאָדָּמִים, לַחִים,
הַנִּיחוּהוּ עַל-יָד וּפְנוּ וְעִבְרוּ מִזֶּה
הָלְאָה.

אִם תִּפְגְּשׁוּ אֲנָשִׁים
בַּדֶּרֶךְ, תּוּכְלוּ אוּלַי לְסַפֵּר לָהֶם
עַל כָּךְ.
הֵם לֹא יַעַזְרוּ לָכֶם.
סָפֵק עִם יַאֲמִינוּ לָכֶם.
אִם לֹא פָּגְעָה בָּהֶם בְּלֶכְתָּם,
לֹא יָבִינוּ מַהוּ זֶה שֶׁאַתֶּם מְדַבְּרִים.

נַסּוּ לְסַפֵּר לְיַלְדֵיכֶם,
לִצְעִירִים מִכֶּם,
הַלֹּא לְעַצְמְכֶם תִּהְיוּ מְסַפְּרִים,
כְּנִדּוֹנִים, הַמְּשַׁנְּנִים כָּל-הַזְּמַן
מַשֶּׁהוּ, שֵׁם אָהוּב, בְּרָכָה אוֹ
קְלָלָה.

אִם הִיא פּוֹנָה לְפֶתַע
וְהוֹלֶכֶת, אַל תַּפְצִירוּ, אַל תְּעוֹרְרוּ
אוֹתָהּ. זִכְרוּ שֶׁאֵין לִקְרֹא גַּם בִּשְׁמָהּ,
לָגַעַת בָּהּ בִּשְׁנָתָהּ,
שֶׁסַּהֲרוּרִית הִיא,
וּפְעָמִים מָרָה וַהֲפַכְפַּכָּה כְּאִשָּׁה.

אִם תַּעֲשׂוּ כֵּן,
רַגְלֵיכֶם תָּבֶאנָה אֶתְכֶם
בְּקֻבָּה שֶׁל אִשָּׁה, צְרִיחַת הָעוֹרֵב, מִשְׂחַק-קֻבִּיָּה.
גּוּפֵיכֶם יִמָּסְרוּ כְּמַטְבֵּעַ
מִיָּד-אֶל-יָד, יְמֻשְּׁשׁוּ כְּמוֹ בַּד.
תָּבוֹאוּ בְּעַם
צַר, אֲנָשִׁים מִנְּיָר, עָרֵי-פְּקָק.
עֲצָמִים יְדַבְּרוּ אֲלֵיכֶם. תִּלְמְדוּ
אֶת חַיֵּי-הַמּוּצָק.
וְדָבָר לֹא תִּזְכְּרוּ מִכָּל הַקּוֹרוֹת אֶתְכֶם:
יִהְיוּ לָכֶם שָׁנָה שֶׁל מַתֶּכֶת, יֶרֶךְ-זָהָב, קַשְׂקַשֵּׂי-דָּג.
רְצוֹנוֹתֵיכֶם יַעַזְבוּ אֶתְכֶם.
הַיָּקָר לָכֶם מִכֹּל
יִצְנַח בְּתוֹכְכֶם.
מַיִם יַעַבְרוּ אֶתְכֶם. עַזִּים הֵם יְקַבְּלוּ
אֶתְכֶם, לְיָמִים יְבַעְבְּעוּ אֶתְכֶם
אֶל חוֹפִים עֲשֵׁנִים.
שָׁם סוּסִים יַבִּיטוּ בָּכֶם,
רֵיקִים, מֻכֵּי-תִּמָּהוֹן.
עֲלוּ עַל גַּב-הַסּוּסִים,
בְּלֵב לֹא קַל, לֹא כָּבֵד, לֵב-סְרָק.
הֵם יָבִיאוּ אֶתְכֶם
אֶל אַהֲבַתְכֶם.

אִם פַּעַם הָיְתָה שֶׁלָּכֶם,
בֹּקֶר אֶחָד תָּעִיר אֶתְכֶם מִשְּׁנַתְכֶם.
כֹּחָה וְיָפְיָהּ הָאֲמִתִּיִּים מִתְגַּלִּים
דַּוְקָא כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת,
קוֹבַעַת אֶת מַסְלוּלָהּ וְאֶת-מְקוֹמָהּ
הַמְּדֻיָּקִים בְּחַיֵּינוּ,
עָרִיצָה כְּמוֹ חַג.
יְהֵא עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר, לִשְׁכֹּחַ
הַכֹּל, וְכָךְ לְהַחְזִיק בָּהּ,
כִּילָדִים בַּיָּד עֲפִיפוֹן".

לא ידעתי מה אני רואה, אבל לא הסרתי את עיני מהמרקע. אלה היו רגעים נדירים של ידיעה ברורה שנובעת ממקום מאוד בהיר ונדיר שמראה מה נכון מה אמת. כל כך מעט אמת יש פה מסביב. כל כך מעט. זה כנראה לא קורה פעמים רבות בחיי אדם. אבל זה קרה. ישבתי שם מול המירקע ובכיתי. אני לא בן אדם בוכה. כך נפגשתי לראשונה עם פינה באוש. עד היום אני לא יודע מה אני רואה, אבל אני מאמין לה ואני ממשיך להרגיש מכושף כמו מישהו שמתבונן לתוך חייו וחלומותיו שמתחוללים לפניו על הבמה. פינה באוש לא מספרת לי סיפור היא אומרת לי הנה ככה זה. זה מה ואיך. ואני מופתע אומר לעצמי בלי קול ככה זה, הנה ככה זה. בכלל לא חשבתי שככה זה והנה כה פשוט שזה כך. לא פעם הרגשתי צורך עז מלווה געגועים חזקים לעלות על הבמה ולחולל שם, לחבר את מה שיש שם עם מה שיש לי ואין לי עם מה ששלם ושבור ובעיקר עם מה שנשמט וחוזר ונשמט ומזיז בדיוק כך את האגן ועושה כך עם הידיים וגם כך. כי כך הידיים מבקשות. כך מחמיצים ומאבדים, כך חולפים להם החיים לצד החיים. פינה באוש שהלכה היום לעולמה לימדה אותי לאיית מחדש כמה מילים.

פצ'צ'ונג – מיצב

26 ביוני 2009

לפצ'צ'ונג היתה נוכחות בחיי העולים החדשים וניצולי השואה מפולין. המפגש עם מזג האויר הים תיכוני, עם החמסינים הכבדים, פתח לרווחה את חלונות הדירות, ומרקיזות מטילות צל מגינות מפני השמש היוקדת הותקנו במרפסות. אלא שהחלונות הפתוחים היו גם פירצה הקוראת לפצ'צ'ונג, הפצ'צ'ונג הוא רוח הפרצים. ורוח הפרצים היא מאוייביו המסוכנים של הפולני. הקריאה " פ צ ' צ ' ו נ ג " זרקה מיד את כל בני המשפחה אל החלונות לסגור אותם במהירות לפני שהפצ'צ'ונג יוריד את כולם השאולה. משבי הפצ'צ'ונג נשמעו באוזני העולים מפולין כצליליו של אורפיאוס.
המיצב פצ'צ'ונג של קבוצת איפה דנה (ישראל) וקבוצת סנטראלה (פולין) מזמן למשתתף חוויה מעין דיסוציאטיבית. שחקנים חמורי סבר שאינם מדברים, מסמנים הוראות בידיהם, מודדים במוט את המשתתף ובתנועות מיומנות מתאימים לו דרגש לפי גובהו. השחקנים מבשרים בהתנהגותם את הבאות את הנתק, את הנתק בין הגוף לבין הראש, החושף את המשתתף לאתגר הכרוך בהסתגלות לשיבוש המוקד של מיקומו. – חוויה שבה הוא נדרש להגדיר מחדש את מרכז הכובד בשדה האני. הצורך בשליטה ובשמירה על המכלול עשוי לספק לחלק מהמשתתפים חוויית אי שקט ואפילו אי נוחות רבה, כאשר תשומת הלב נעה מעלה ומטה מהראש אל הגוף ושוב מהגוף אל הראש, ואינה מוצאת מרגוע עד לרגע שהמשתתף יוצא מן המיצב ומתכנס בתוך שלמותו המוכרת. אצל אחרים זו עשויה להיות חוויה נעימה ואפילו מגוננת – התמסרות להרפתקה, כניסה למסע קצר, הכלה של חוויות רב חושיות הכוללות מפגש מפתיע עם ראשיהם של שני שותפים אחרים אקראיים להתנסות, המעורר אחווה או תחושת שותפות גורל לרגע. ובו זמנית, עונג ראשוני ילדי – מהחשיפה למראות ותחושות חלומיות הזויות מעורפלות שלא מכאן (חורף, שלג, קור, רוח) שעומדים בסתירה למקום שבו נמצא הגוף כאן, עמוק מאוד כאן (קיץ, שמש, חום, לחות).
מיצב הפצ'צ'ונג חיבר אותי לחוויות ויזואליות של ילדות נטולת טלוויזיה ודלת קולנוע, – לפנס הקסם, לגליל הקליידוסקופ, למשקפת התמונות התלת מימדית ולכדור הזכוכית שכאשר מנערים אותו הוא מתמלא בפתותי שלג שצונחים אל נוף מתקתק. זו היתה חוויה של נגיעה במקום אחר שאינו כאן. הפצ'צ'ונג של איפה דנה וסנטראלה קורא תגר לרגע. במציאות ההישראלית הבלתי אפשרית הוא מציע את מכונת הבריחה שנדונה מראש לכישלון. כמו הזייה מסמים משכרים שסופה חזרה חבולה ומתסכלת אל החיים הקשים, מגישה גם מכונת הפצ'צ'ונג רגע של נחת קריר וחורפי בתוך הבלילה הקייצית הישראלית הרותחת, כשבאופק לא נראית המנוחה לבטח תחת תאנתנו וגפננו. או במילים אחרות מכונת הפצ'צ'ונג מייצגת היטב את מדיניות השלום והביטחון של ממשלות ישראל לדורותיהם. ככה אנחנו נראים ככה אנחנו חיים,- בין מלחמה למלחמה בין פיגוע לפיגוע אנחנו שמים את הראש באיזה חו"ל כלשהו, או מתמסרים לגיחות קניה בתוך הקניונים, יען כי שתו ואכול פן מחר נמות.

 Pchechong - poster by Nadav Gazit

מני סלמה – בית האמנים ירושלים

9 בדצמבר 2008

שלושה ימים אחרונים לתערוכה רחבת היריעה של האמן מני סלמה בבית האמנים בירושלים. תערוכה המסכמת את עשרים שנות עבודתו האחרונות של האמן הירושלמי. אני צד בעניין כאוצר התערוכה ולכן לא אעיד כנחתום על עיסתו, רק אמליץ לבקר בה. אני מביא כאן את החיבור שכתבתי לקטלוג המלווה את התערוכה:

ז.כ.ר

על יצירת מני סלמה      

 

…"אתה לבד. אתה לומד ללכת כמו אדם בודד, לשוטט, להסתובב, לראות מבלי להסתכל, להסתכל מבלי לראות. אתה לומד את השקיפות, את הנייחות, את הריק. אתה לומד להיות צל ולהביט בבני אדם כאילו היו אבנים. אתה לומד לשבת, לשכב, לעמוד, אתה לומד ללעוס אחרי כל נגיסה, למצוא את אותו טעם תפל בכל קורטוב מזון שאתה שם בפיך. אתה לומד להביט בתמונות המוצגות בגלריות כאילו היו חלקי קיר, תקרות, ובקירות ובתקרות כאילו היו תמונות שבהן אתה עוקב ללא הרף אחר עשרות, אלפי הדרכים המותחלות תמיד מחדש, מבוך חסר רחמים, טקסט שאיש אינו יודע לפענח, פרצופים מפורקים."

מתוך איש ישן, ,ז'ורז' פרק,

במרכז תערוכה זו עומד ה"זָכר", להבדיל מ"גבר" במשמעות "איש-חיל גיבור מלחמה", במובן תכונת זַכְרוּתו . הזכר כמלקט, כנוצר בזכרונו וכמעלה נשכחות וזכרונות.
"ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה היא מאפיין מובהק של העברית ושל השפות השמיות". "צורת הזכר בעברית היא הצורה הלא-מסומנת, הצורה הסתמית – והיא יפה אפוא גם לנקבות. ואילו צורת הנקבה מציינת רק נקבה. המגמה המסתמנת בעברית לדורותיה היא ביטול צורות הנקבה מפני צורות הזכר, ולא להפך". (שתי מובאות מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית). בתערוכה זו יש ניסיון לביטול צורת גיבור-החיל מפני צורת הזכר. הזכר הנדרש להגיב באחת משתי האפשרויות "הילחם או הימלט", בוחר בהימלטות, בהימנעות מעימות, במנוסתו מפני סכנת המוות הוא נכנע לתאוות הקיום. השלד, החוזר שוב ושוב בעבודותיו של סלמה, הוא הזכר. שפת גופו חיונית או מתגרה, מאגנו מזדקר במפתיע אבר זכרי, שלעיתים ממטיר רשפי חיות, זוכר שהיה פעם זין בוטה ועז. פה ושם הוא שלד מלאך המוות, שבאחוריו משחיר זנבנב, מכוסה בשירבוט חפוז, מפריח עשן בהיר. אבר זכרות זה – החי במת – מסמן שגיבור-החיל הוא זכר ולא נקבה ר"ל. הוא הוא תמצית הזכר, ראש מעייניו, "הגאדג'ט" האולטימטיבי – דור שלישי ועד סוף הדורות, זכר.
מני סלמה מתחקה ביצירתו אחר הזכר שהוא בן דמותו של נח המקראי. הסטודיו, רחב המידות, הוא מעין תיבת נח. מקום בו מוצאים מחסה וגאולה לוחות, מדפים, דלתות, כריכות ספרים, לוחות מתכת, חלקי מכונות ומכשירים, וחפצים שאיבדו צלם ושם. חיות פלסטיק סדורות בקבוצות ובשורות ארוכות, – דובונים, בובות, בדים צבעוניים ובדים רכים וענוגים, פרחים דהויים – צעצועים רעבים למגע, חפצים שאינם נותנים מרגוע. שולחנות עמוסים בפרטים יחידים, בסדרות ובדבוקות, יוצרים שפה אספנית אוגרנית, חוזרת על עצמה במקצב מפיג חרדות,- אריה – אריה – אריה, דובון, גמל – גמל – גמל, דובון, חזיר – חזיר – חזיר, דובון – דוממים ניצולים, מהמבול מהקטסטרופה המאיימת, בטורים ובשורות: שרידים מאובקים, שהקימו להם עיר מבוך. מישל חדד, הצייר המנוח שנשכח, היה מרגיש כאן טוב, בסטודיו מפלט זה, המגיש מצד אחד קרנות מזבח להיאחז בהן, להפיג את פחדי המוות והנשיה, ומצד שני מעצים בתוך האנדרלמוסיה הזוממת את תחושת החנק וסכנת הטביעה האוזיאש הופשטטרית. אני שומע אומר לי "אני אומר לך זה מטורף לגמרי, תשמע לי זה לא נורמלי. זה שואה. אנשים הורגים, קמים בבוקר והולכים להרוג". מדליק סיגריה ומלטף רכישה חדשה מהבוקר, מציאה של ממש – בובת חתן כלה. מנסה לחלץ לשווא את החתן התקוע בתוך שמלת הכלולות לעולמים. "לעולמים !" אני אומר לו, "ככה זה ?!" שואל מתריס. ככה זה. האישה בעבודות סלמה היא אישה מלאכית, כלה לכל ימי חייה, אשה גן עדנית, כאילו הוא אומר לה "תראי כמה יפה עשיתי אותך" – מְרַצֶּה אותה, מפייס ומרגיע. הוא מצייר אותה כרזתית שטוחה, – האישה לא מפוענחת ולא מובנת לזכר. כשהוא מחמיא לה הוא מפוחד, נרתע מעוצמתה. לכן היא לעיתים בובה תלושת ידיים ורפה. דרכו להתקיים לצידה היא לחשוף לרגע קצר שני טורי שיניים, ספק להרתיע ספק לבדח, לשכך את כעסיה, להעמיד פני תם תחמן ולפתותה: מי אני ? כולה גולגולת, כלומר שלד עם זין.
מתוך המקום הגדוש, העמוס והמפוחד, צומחת התערוכה – אמנות נזירית חסכנית, המספרת את סיפורו בקו שירי חלומי, הנותנת מקום לזכרונות הטבועים במצע, ומקום למשאו של האמן. המצע אינו לבן בתולי, הוא עשה כברת דרך, השלים פרק חיים מלא – התבלה, הושלך ככלי שאין בו חפץ, ונגאל. עתה משנאסף, ניתנים לו מעין חיים אחרים. חיים שניים שלאחר המבול. היצירה על מצע שרוט, שחוק או העשוי ככברה, עוקפת את המפגש עם הריק, האין, עם הדף החלק הלבן – עם המוות. זירת יצירה זו מאפשרת שיח בין עברו של המצע לבין זה של האמן. לעיתים "הלוח כל כך מדבר שאין לי כמעט מה להוסיף". שיח בין הניקרֶה על דרכו של סלמה, לבין הגרעין הזוכר המניע. הוא בוחר מהעולם הכאוטי, המגובב, הנערם, את הדמויות והדוממים, "כמו אמא שמתוך אלף ילדים שולפת ככה את הילד שלה". כך הוא מוצא את החפצים ואת הצעצועים, שיעניק להם הגנה ומנוחה. הזכר זקוק לצעצועיו, הם דגמים הממזערים את העולם, ומאפשרים את המשחק הנותן ביטוי לחוקי החיים ולתאוותיו. הצעצוע שנגזל שוב לא יחסר, הזכר שומר אותו בתיבתו. מסעו הארוך של האמן הוא מסע נוכח הכוחות האפלים של המבול הצרכני הרכושני, המאיים להטביע בסערת יצריו המכלים והאכזריים כל חלקה טובה, כל זֶכר. כנגד מוטיב התיבה=הסירה, מציב סלמה ביצירתו את האוירון. האוירון הוא סמל להתגרות הילדותית של האדם בחוקי הטבע, ליוהרה האנושית. העליה לגבהים מעוררת חרדה, בתעופה מקננת אימת ההתרסקות ושיבוש סדרי עולם, זאת בדומה לדור הפלגה, הוא הדור שלאחר המבול, שחטא בהקמת מגדל בבל שהיתה בו התרסה כנגד האלוהות, מעשה גאווה ורהב שהביא להתרסקות – בשֶלו נפוצו בני האדם לכל עבר, ואיבדו את הלשון האחת שחיברה אותם, והחלו לדבר בבליל שפות שונות ומפלגות.
הבחירה של מני סלמה ברישום במידה הנחשבת כקטנה, היא בחירה במידה הטבעית, כמידת גוף (אמה, פרסה, טפח, אצבע, זרת, רגל, צעד וכו'), במידת האדם הפוסט מגדל בבלי. היא מזמינה ומקרבת, ואינה דורשת מהצופה להתרחק עוד ועוד כדי להכיל אותה, ואינה מצריכה היכלות ואולמות תצוגה רחבי ידיים. היא גם מידתו של מני סלמה, הקדר בעברו. הכד השב וחוזר ביצירתו, הוא כלי קיבול אינטימי. – אוגר וזוכר, אוצר בתוכו את הסודות, השמנים, המים, הזרעים ואת המזונות. מאפייניו רחמיים נשיים מכילים, – הוא שורשי, ארצי, ביתי – בא מהאדמה וכמו האדם שב אליה. הוא התוף, תיבת התהודה הבולעת את הצלילים הנספגים בדפנותיה. שברי החרסים הפזורים בשכבות האדמה זוכרים תקופות ומסמנים את העבר, את השבר והחורבן. מול החרסים הנשברים שמתכסים בשכבות עפר, הברושים חיים ומתים זקופים. סדרת עבודות זו עוסקת בעץ המקומי. הברושים המקיפים בצפיפות פרדסים, שימשו כמגן מפני הרוחות, מסמנים חלקות אדמה, וניצבים על משמרתם לאורך גדרות בתי העלמין. בשער הגיא שרדה משפחת ברושים שלמה את השריפה הגדולה, שכילתה לפני שנים את היער. "בכל פעם שאני נוסע לתל אביב אני נפרד, אומר להם שלום, הם המשפחה שלי. שם, מחכים. כשאני חוזר ורואה אותם, אני אומר 'שלום', חזרתי הביתה". מסורים, נאמנים, חסונים, שתוקים ונוצרי סוד. מצביעים אל השמים, כהים וגאים, זוכרים בתוך גזעם את שריקת הרוחות העזות שהיכו ולא יכלו להם, את קולות הכאב והבכי, את ההתפוררות וההתכלות הסמויות מן העין, את הד נקישת המעדרים והאתים המטילים את העפר אל הקברים. כשהכל הולכים, הם נשארים, עומדים כעד, כזכר.

שוּרָה פְּסוּקָה כַּהֲלִיכָה
הַהופֶכֶת אֶת עַצְמָהּ
לְדֶרֶךְ

פְּסִיעָתָהּ לְבַדָּהּ
הִיא קָצֶהָ
בַּשָּדֶה הֶעָצום הַמַּבְהִיל

אֵין חָכָם מֵהַשְבִיל
הַמובִיל חַיות
לִשְתּות עִם עֶרֶב.
"ההליכה" מתוך הספר "שורה פסוקה"
מאת זלי גורביץ, הוצאת כתר

משה קרון, ירושלים 2008.

Salama-bh.jpg

3SAL.jpg

Sal-Arie_mani.jpg

IMG_1987.jpg

אמי וויינהאוז

12 בפברואר 2008

אמי וויינהאוז שגרפה השבוע את פרסי הגראמי, מצליחה בתוך ההתמכרות הקשה שלה לסמים וחרף בעיותיה האחרות ליצור מוסיקה טובה. היא אינה מנסה לטאטא את התמכרותה מתחת לשטיחי הכחשה. היא ישירה כנה ובלתי מתחנחנת. וויינהאוז אינה המכורה היחידה שעל אף חייה הקשים יוצרת. – אמנים רבים מאוד עשו כן בהיותם תלויים באלכוהול ובסמים. רבים נאלצו להסתיר ולהכחיש את מצבם מהתקשורת המוסרנית המונעת ע"י ערכי מכבש אפס הסובלנות של המלחמה בסמים. סביב אחרים בעיקר אלה שנפטרו צעירים נרקמה הילה. הגלוריפיקציה של דמות האמן המיוסר וההרסני משרתת פן אחר – את צרכיה המגונים של החברה ושל תעשיית הבידור והאמנות, לרומם ולהשפיל – להאליל ולקבור.
קיים ספק רב באשר לתרומתם של החומרים הפסיכואקטיביים והאלכוהול לעשייה האמנותית. בשלבים ראשונים, הסמים והאלכוהול  משמשים לריפוי עצמי או כהגנה מול עצמת החשיפה ותובענותה של האמנות, יתכן שחלק מהאמנים מסתייעים בהם גם על מנת להשתחרר מכבלים, יהיו שיעידו על תרומתם להשראה, ליצירתיות ולדמיון. ככל שחולף הזמן החומרים מתגלים כחרב פיפיות – מוסיפים עוד בעיה לשלל בעיותיהם. ההשפעה המרפאה, המשחררת או המגינה הולכת ומתעמעמת וההתמכרות הופכת לרודנית ומרוקנת.

בחירתה האמיצה של אמי וויינהאוז להשתמש גם בתכנים הלקוחים מתוך חייה האישיים לא תסייע להפחתת הדה-הומניזציה של המכורים, אבל לבטח תמשיך ותרקום סביב אישיותה הילת ציפיות שיהיה לזמרת קשה להיפטר ממנה.
את REHAB שזכה בגראמי אתם אולי מכירים וכדאי שתכירו גם את YOU KNOW I'M NO GOOD:

אוסקר פיטרסון

27 בדצמבר 2007

סוזי הגיע אלינו באניה מפריז, בין יתר הדברים שבהם מילאה את ביתנו היו תקליטים. אחד מהם היה We Get Requests של אוסקר פיטרסון. בקולנוע מתמיד הקרינו את "חמים וטעים". והתקליט של שלישיית גשר הירקון לא הפסיק להסתובב "בום בו, בו בום, בום, בום מחשיך כל היקום ההר אפל הרחוב שחור העיר גוועת במצור אין לחם אין, אין כלום". ואז הגיע אוסקר פיטרסון, כלומר סוזי, שהכניסה לחיי את הנערה מאיפנמה , ועוד רבים וטובים. השבוע אוסקר פיטרסון הלך לעולמו בן 82, שנתיים אחרי סוזי.

סול לוויט מת ולא עוזב

11 באפריל 2007

הבוקר התבשרתי מידיעה בעיתון הארץ שסול לוויט מת.
סול לוויט Sol LeWitt אמן בעל שיעור קומה היה אמן קונספטואלי מנימליסטי – הרעיון הקונספט הוא זה שהיה חשוב יותר מאשר הביצוע. הכרתי אותו לראשונה באמצעות קטלוג שרכשתי בחנות ספרים משומשים, הקטלוג שצד את עיני ליווה את תערוכתו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב 1978. מאז יצירתו של סול לוויט מרתקת ומסקרנת אותי. בכל פעם שראיתי עבודות שלו הרגשתי שמחה, חגיגה ויחד עם זאת הזמנה מאתגרת.
לוויט נולד ב 1928 בקונטיקט להוריו יהודים שהיגרו מרוסיה לארה"ב, אביו הרופא נפטר כשהיה בן שש ואימו עודדה את העניין שמצא סול באמנות.
גיליתי ביצירתו של סול לוויט קשת רחבה של רעיונות שנעה מצד ילדותי, בסיסי, ראשוני, קובייתי – אמן ילד, אל צד חקרני, הוגה, שכלתני, חידתי – בלשן מתמטיקאי. ובתווך מוסיקה, הרבה מוסיקה, רשתות ומבנים מתפרקים נבנים ומשתלבים, ותנועה וצבע.
סול לוויט מת אבל לא עוזב.

null