Sub Stance

האהבה איננה גוף
ישראל פנקס

"הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גּוּף. אִם הִיא פּוֹנָה
לְפֶתַע וְהוֹלֶכֶת, אַל תְּבַקְּשׁוּ
כִּי תָּסֵב אֲלֵיכֶם אֶת רֹאשָׁהּ.
רַכְּזוּ מַבְּטֵיכֶם הֵיטֵב
בְּגֵוָהּ הֶחָטוּב, הַגַּב הַמְּדֻמֶּה,
שׁוּלֵי בִּגְדָּהּ הַנְּמַסִּים, הַנֶּעְלָמִים כְּאֵד
אַחַר הַגֶּשֶׁם.
וּכְשֶׁחוֹלֵף גַּם הַמַּרְאֶה
הַזֶּה, וְאַתֶּם נֶאֱלָמִים, וּבִידֵיכֶם
כַּדּוּר-הַמִּשְׂחָק הַמְּיֻתָּר,
וְקוֹלוֹת שִׂמְחַתְכֶם דּוֹעֲכִים
בָּכֶם כְּקוֹלוֹת כְּלָבִים מְאָדָּמִים, לַחִים,
הַנִּיחוּהוּ עַל-יָד וּפְנוּ וְעִבְרוּ מִזֶּה
הָלְאָה.

אִם תִּפְגְּשׁוּ אֲנָשִׁים
בַּדֶּרֶךְ, תּוּכְלוּ אוּלַי לְסַפֵּר לָהֶם
עַל כָּךְ.
הֵם לֹא יַעַזְרוּ לָכֶם.
סָפֵק עִם יַאֲמִינוּ לָכֶם.
אִם לֹא פָּגְעָה בָּהֶם בְּלֶכְתָּם,
לֹא יָבִינוּ מַהוּ זֶה שֶׁאַתֶּם מְדַבְּרִים.

נַסּוּ לְסַפֵּר לְיַלְדֵיכֶם,
לִצְעִירִים מִכֶּם,
הַלֹּא לְעַצְמְכֶם תִּהְיוּ מְסַפְּרִים,
כְּנִדּוֹנִים, הַמְּשַׁנְּנִים כָּל-הַזְּמַן
מַשֶּׁהוּ, שֵׁם אָהוּב, בְּרָכָה אוֹ
קְלָלָה.

אִם הִיא פּוֹנָה לְפֶתַע
וְהוֹלֶכֶת, אַל תַּפְצִירוּ, אַל תְּעוֹרְרוּ
אוֹתָהּ. זִכְרוּ שֶׁאֵין לִקְרֹא גַּם בִּשְׁמָהּ,
לָגַעַת בָּהּ בִּשְׁנָתָהּ,
שֶׁסַּהֲרוּרִית הִיא,
וּפְעָמִים מָרָה וַהֲפַכְפַּכָּה כְּאִשָּׁה.

אִם תַּעֲשׂוּ כֵּן,
רַגְלֵיכֶם תָּבֶאנָה אֶתְכֶם
בְּקֻבָּה שֶׁל אִשָּׁה, צְרִיחַת הָעוֹרֵב, מִשְׂחַק-קֻבִּיָּה.
גּוּפֵיכֶם יִמָּסְרוּ כְּמַטְבֵּעַ
מִיָּד-אֶל-יָד, יְמֻשְּׁשׁוּ כְּמוֹ בַּד.
תָּבוֹאוּ בְּעַם
צַר, אֲנָשִׁים מִנְּיָר, עָרֵי-פְּקָק.
עֲצָמִים יְדַבְּרוּ אֲלֵיכֶם. תִּלְמְדוּ
אֶת חַיֵּי-הַמּוּצָק.
וְדָבָר לֹא תִּזְכְּרוּ מִכָּל הַקּוֹרוֹת אֶתְכֶם:
יִהְיוּ לָכֶם שָׁנָה שֶׁל מַתֶּכֶת, יֶרֶךְ-זָהָב, קַשְׂקַשֵּׂי-דָּג.
רְצוֹנוֹתֵיכֶם יַעַזְבוּ אֶתְכֶם.
הַיָּקָר לָכֶם מִכֹּל
יִצְנַח בְּתוֹכְכֶם.
מַיִם יַעַבְרוּ אֶתְכֶם. עַזִּים הֵם יְקַבְּלוּ
אֶתְכֶם, לְיָמִים יְבַעְבְּעוּ אֶתְכֶם
אֶל חוֹפִים עֲשֵׁנִים.
שָׁם סוּסִים יַבִּיטוּ בָּכֶם,
רֵיקִים, מֻכֵּי-תִּמָּהוֹן.
עֲלוּ עַל גַּב-הַסּוּסִים,
בְּלֵב לֹא קַל, לֹא כָּבֵד, לֵב-סְרָק.
הֵם יָבִיאוּ אֶתְכֶם
אֶל אַהֲבַתְכֶם.

אִם פַּעַם הָיְתָה שֶׁלָּכֶם,
בֹּקֶר אֶחָד תָּעִיר אֶתְכֶם מִשְּׁנַתְכֶם.
כֹּחָה וְיָפְיָהּ הָאֲמִתִּיִּים מִתְגַּלִּים
דַּוְקָא כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת,
קוֹבַעַת אֶת מַסְלוּלָהּ וְאֶת-מְקוֹמָהּ
הַמְּדֻיָּקִים בְּחַיֵּינוּ,
עָרִיצָה כְּמוֹ חַג.
יְהֵא עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר, לִשְׁכֹּחַ
הַכֹּל, וְכָךְ לְהַחְזִיק בָּהּ,
כִּילָדִים בַּיָּד עֲפִיפוֹן".

לא ידעתי מה אני רואה, אבל לא הסרתי את עיני מהמרקע. אלה היו רגעים נדירים של ידיעה ברורה שנובעת ממקום מאוד בהיר ונדיר שמראה מה נכון מה אמת. כל כך מעט אמת יש פה מסביב. כל כך מעט. זה כנראה לא קורה פעמים רבות בחיי אדם. אבל זה קרה. ישבתי שם מול המירקע ובכיתי. אני לא בן אדם בוכה. כך נפגשתי לראשונה עם פינה באוש. עד היום אני לא יודע מה אני רואה, אבל אני מאמין לה ואני ממשיך להרגיש מכושף כמו מישהו שמתבונן לתוך חייו וחלומותיו שמתחוללים לפניו על הבמה. פינה באוש לא מספרת לי סיפור היא אומרת לי הנה ככה זה. זה מה ואיך. ואני מופתע אומר לעצמי בלי קול ככה זה, הנה ככה זה. בכלל לא חשבתי שככה זה והנה כה פשוט שזה כך. לא פעם הרגשתי צורך עז מלווה געגועים חזקים לעלות על הבמה ולחולל שם, לחבר את מה שיש שם עם מה שיש לי ואין לי עם מה ששלם ושבור ובעיקר עם מה שנשמט וחוזר ונשמט ומזיז בדיוק כך את האגן ועושה כך עם הידיים וגם כך. כי כך הידיים מבקשות. כך מחמיצים ומאבדים, כך חולפים להם החיים לצד החיים. פינה באוש שהלכה היום לעולמה לימדה אותי לאיית מחדש כמה מילים.