ארכיון הנושא 'קירות מדברים'

ריסים

7 בינואר 2022

מבית הקפה דזאנז'ה (Café des Anges) ברחוב דה לא רוקט פינת רחוב דה תאילנדייר, ניתן להבחין בקצה הרחוב הניצב הנושא את שמו של הקומנדאנט לאמי בריסים. כשמתקדמים במעלה הרחוב, מתגלה הקו המתאר צוואר וסנטר. הריסים הם חלק מעבודת אמנות קיר המשתרעת על שני קירות. בקיר השני מצוירים עין והמשך הקו המשרטט אף ופה. עבודה יפה ומינימליסטית.

מאוחר יותר אני מבין שמדובר בעבודה מסחרית. שהיא סמלו המסחרי של בית המלון שעל קירותיו המבהיקים היא מצוירת.

אמנות הרחוב נושקת מטבעה לבתי עסק, ואלה למדו שיש לה ערך מוסף עבורם. לא מעט מאמני הרחוב מוצאים שם את פרנסתם. אמנות הרחוב שניתפסה כמי שנעה בין וונדליזם להשגת-גבול, משנה את תדמיתה החתרנית וחוברת למוזיאונים, גלריות, בתי עסק ומסחר ולשוק הנדל"ן.

החופש לחשוב ב- Le Mur

27 בדצמבר 2019

אני חוזר שוב ושוב למקומות המוכרים. אלה מפגשים עם זכרונות ולפיכך גם עם עצמי. בפריז מזדמן לי עוד מפגש כזה. הפעם עם "הקיר" "Le Mur" שברחוב אוברקאמפף. זהו פרוייקט שבו פעמיים בחודש מוזמן אמן רחוב לצייר על הקיר עבודה גדולה. קהל אוהד מתקבץ לצפות בתהליך היצירה ובסיומה מריעים ושותים יין. החודש אליאס איפין בחר לצייר על הקיר אלמנט קישוטי גלי בורוד. בחלק העליון השאיר סולם ודלי עם צבע ורוד – כאילו לומר שהעבודה לא הסתיימה שמלאכה רבה עוד לפנינו או רמז לאינסופיותה של האמנות.
באתר של "הקיר" מתבהר הרקע לבחירה באלמנט הגלי בורוד. איפין הושפע בעבר מעבודה של הקרקטוריסט הארגנטינאי חסר המלל מורדילו (ראה את האיור למטה), עבודה שנטעה בו את ההבנה שציור רחוב הוא מעשה פוליטי. איפין בחר באלמנט המרכזי הלא הוא הגג הורוד, מעבודתו של מורדילו שהלך לאחרונה לעולמו, כמחווה. וכינה אותה "החופש לחשוב" " liberté de penser ".

את "הקיר" מפעילה מאז 2003 עמותה. כמובן שהיא לא רק מתפעלת אתר אלא גם דף פייסבוק ואינסטגרם, מקפידה להוציא לאור ספרים המתעדים את היצירות שהוצגו כאן במשך שבועיים ופינו את מקומם לאחרות. פרוייקט מרשים שרץ במלוא המרץ 17 שנים. הורדתי את הכובע.

 

האיור של מורדילו

אתונה ב'

27 במרץ 2018

שלושים מטר מדיפורטו. שלושים מטר מהכוך  הטעים ומלא החיים מסתובבים המתים שכאילו חיים. כאן מנגן האקורדיאון, שרים, רוקדים ואוכלים וכאן חופרים קברים ומסניפים את הימים שנותרו בשורות חפוזות.
חדרי מלון אתנס סנטארל סקוואר משקיפים הן אל שתי הכניסות של דיפורטו – שבמדרגות תלולות יורדות מתחת למפלס הרחוב, והן אל הכיכר המלבנית המוגבהת מעל מפלס הרחוב – בה מתנהלים יום ולילה חיי הקהילה של הנוטים למות.  סוחרים אלה עם אלה בכדורים וגבישים – מפוררים אותם על גבי משטחי אבן לאבקה דקה מאוד ומסניפים אותה. מסניפים אותה ביום ומסניפים אותה בלילה. מסניפים אותה שוב ושוב. כחלב שחור הם שותים עם עלות היום, כחלב שחור שותים עם רדת לילה. אין להם יום ואין להם לילה. כורים קברים ביום וכורים בלילה. כשאין בידם כסף הם נתקפים באמוק חיפוש. מחפשים בכליהם ומחפשים בחריצי משטחי האבן, הגדרות והספסלים הארוכים. מחפשים לצידם במעברים המרוצפים, במשטחי העפר ובצמחיית המעזבה. ואז מגיע מישהו ורוכן סמוך. מכין את חלבו – מועך ומועך ומפורר עד דק מסניף ומשאיר אחריו מעשר שורה, או פאה, שימצא האחר וילקט לעצמו מעט רווח והצלה – פירורי רחמנות שנושרים מהאכזריות הניבזית של החיים. הכיכר המלבנית היא פרוזדור חסר גג בין העולמות. לכאן נפלטים בני ובנות העיר שהקיאה אותם. הם שלוליות מהלכות. בבועות בני אדם שאיבדו צלם. שם שוכב אחד בתנוחה שרק גוויה יכולה להיות מפוסלת כמוהו – נושם ומפרפר. לא רחוק  מישהו מעסה את גופו של האחר, מנסה להשיב את רוחו ואינו מוותר לו. ממשיך להפיח בו את נשמתו שכמעט נשמטה בין ידיו. נער שבגדיו נושרים ממנו עומד מול קיר וכותב עליו בנחישות. האם אלה מילותיו האחרונות. האם זו צוואתו שאיש לא ימלא. האקורידיאון ימשיך לנגן בדיפורטו ולהרקיד את אוהבי החיים והאדם מתחת. ובכיכר מעל למפלס החיים, ימשיכו בנים ובנות לנוע יום ולילה במעלות המכורים המתפוררים. את אלה הבאים לכיכר מכיוון שוק הבשר הסמוך, מקדמים שני שוטרים בעמידה זקופה. תוחמים את הגבול בין בשר לבשר. בין מעדן לפיגול. משני עברי הכיכר בין סימטאות אריסטוגיטונוס לארמודיו שורות של דוכני ירקות ופירות. מיטב התוצרת. הירקנים מכריזים ומשבחים בקולי קולות את מרכולתם. קולם לא מגיע אל אזני המתקהלים בכיכר שמעליהם.
זר שמתארח במלון אתנס סנטראל סקוואר עומד בחלון חדרו ולא מש למראה הנגלה לעיניו. קשה להסיר את המבט מהזוועה. אחר כך יסית את הוילון וישים פניו לאקרופוליס.

 

איפו תלך ?

5 בנובמבר 2017

איפו תלך ?

רבי יונתן יצא מביתו לרחוב. פגשו המלך ואמר לו:
הרגליים להיכן?
השיב לו רבי יונתן:
אדוני המלך, איני יודע.
כעס המלך וציווה לאוסרו.
לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו:
מפני-מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?
אמר לו רבי יונתן:
אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו. ועיניך הרואות שכך. יצאתי מביתי על-מנת לילך לבית המדרש, ורגלי הובילו אותי – לבית האסורים…

— אלתר דרויאנובספר הבדיחה והחידודגדולים ומפורסמים בדיחה 2263, באתר "ויקיטקסט"
"איפו תלך ?" שואלת כתובת הקיר בכמה אתרים בירושלים. הבחירה ב"איפו" הרחובית ולצידה ב"תלך" הגבוהה – היא מישלב שלכד אותי. מצד אחד לאן פניך ? היא שאלה המניחה שהמציאות מחייבת שיש לבחור דרך, שיש ללכת מכאן, שכך לא יכול להימשך, שיש צורך בצעד שיש בו יותר מנקיטת עמדה, ומצד שני היא משקפת יאוש – אין לאן ללכת, תחושת מילכוד וחוסר מוצא.

הצעה לכתובת גרפיטי

11 במאי 2014

קיסרות

 

מישהו מעוניין אולי למכור מטוס פרטי ?

(5 בינואר 2013)

הצעה לכתובת גרפיטי

24 באפריל 2014

לימודי שואה

הצעה לכתובת גרפיטי

30 בינואר 2014

-1אורט

הצעה לכתובת גרפיטי

6 בדצמבר 2013

תרופות מאריכות חיים

 

הצעה לכתובת גרפיטי

20 באוקטובר 2013

נגידה-1

תינוק שנשכח

21 ביולי 2013

אנחנו מזדעזעים מהעובדה שהורים שוכחים את ילדיהם למות מחום בתוך מכוניות. מדובר במקרים מצערים וקורעי לב, אך למען האמת ולנחמתנו במקרים בודדים בלבד. אין זו תופעה המונית או מכת מדינה חלילה.  אבל כנראה שדי בכך כדי לייצר תהודה תקשורתית רחבה. זה סוג אירוע שמפיק ריגוש – דרמה טרגדית. אב מסור אם למופת ברגע של הסח הדעת, משאירים את ילדם הפעוט בודד למותו, ולא סתם מוות – למוות אכזר במכונית סגורה ולוהטת. זה עובד עלינו חזק – מחובר בנימים דקים המוליכים לאחור אל ימים שבהם אבותינו הקדומים נהגו להקריב את ילדיהם להפיס את חמתו של האל או לרצות את המולך: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"  (ירמיהו ז, ל"א). ברדיו הסופר-נני-איזו-ממי מככבת בתשדיר שירות למניעת נטישת ילדים במכוניות. בקולה שהפך זה מכבר לסמכות החינוכית של המדינה לנחמן שי של ההורים בחדר הילדים האטום. היא מציעה להניח תיק ליד הילד מאחור, היא מכירה אותנו היטב ויודעת שאת התינוק אולי נשאיר אבל את התיק או הסמרטפון לא ולא. ואולי גם כדאי להתקין עליו אפליקציה "איפה הילד" או "קו-קו מי שכח את הילד באוטו ? קו-קו". וכולם מחכים בקוצר רוח לשמוע שאף אחד לא שכח היום את ילדו, ואם לא מחר אז מחרתיים.

ומה על הנערים שמעשנים או מסניפים את עצמם לדעת בחומרים הסינטטיים שהשד יודע מהם. אלה שמכונים "סמים חוקיים", שרוכשים אותם בדוכנים ובפיצוציות, תחת כל עץ רענן – שמשנים חדשות לבקרים את שמם והרכבם: קטורת, נייס גאי, מבסוטון, חגיגת, מסטולון ואמסטרדם. מה עליהם ? מדוע להם אין תשדיר שרות ? מדוע סופר-נני-איזו-ממי לא אומרת להם ברדיו": "דיר באלאק ילדים, זה לא גראס זה לא אקסטזי, זה חומר רע מאוד ממכר דופק את השכל והחיים". ומה עם מאות המתאבדים ? למה כאן לא מגייסים את הסופרנניאיזוממי שתגיד להם איזו מילה שתעשה גם להם סדר בחיים. ברור שלא, למות או להתחרפן ממסטולון או מהתאבדות, זה לא אותו דבר. בהתאבדות, אין אין את זה. זה לא חזק כמו לשכוח תינוקת אל מותה. זה לא אותו דבר. מה אני בכלל משווה.

הצעה לכתובת גרפיטי

18 ביוני 2013

שמעון פרס בן 90

הצעה לכתובת גרפיטי

1 ביוני 2013