מחשיך בבית

7 באפריל 2010

כך כנראה מרגישים אנשים שמתחילים להפנים את העובדה שהם חיים בדמוקרטיה מדרדרת. זיהוי הסכנה והיכולת להעריך את חומרתה נתקלים בנוגדני "הוי ארצי מולדתי". סוג של געגועים נשברים לימי התום של אי הידיעה. כך אולי הרגיש האדם שבועיים לאחר שגורש מגן עדן כשטעם פרי עץ הדעת בפיו, ושבילי הגן מתפתלים עדיין מתחת לכפות רגליו, והוא כבר הרחק משם, בזיעת אפו אכל לחם. אני זוכר איך יום אחד התבוננתי בראי ואמרתי לעצמי "אני איש". לא, לא קרה שום דבר מיוחד באותו יום, לא נפלה עלי בן לילה בגרות, אך משהו שהבשיל איפשר לי להתבונן ולקבל את מה שהיה ברור כשמש. לא קשרי ההון והשלטון לבדם, לא הכיבוש והדיכוי, לא נטישת החייל גלעד שליט, לא שכר הבכירים המושחת, לא האלימות השכרות והדקירות, לא ההשפלה המתמשכת ועושק ניצולי השואה, לא העוול בשיח ג'ארח, זה לא הפוגרומצ'יקים של התגמחיר לבדם, לא התנדפותו של השמאל, זה לא השלום שהוצא להורג בשלוש יריות אקדח, לא התפקיד שממלאים כוהני דת נבערים בחיינו, לא מלחמת לבנון וזו השניה ולא עופרת יצוקה לבדם. זה התחיל לפני שנים כשצפיתי בסיקור חדשות בטלוויזיה, ומצאתי את עצמי בוחר בלי להרגיש ב"צד הלא נכון" – במיידי האבנים על הרכב המשוריין. אחר כך מצאתי את עצמי בוחר באישה הערבייה הזועקת מול הקצין כשעל חורבות ביתם יושב אביה כשראשו שמוט ומייבב. זה כמו לעבור במחצית מיציע אוהדי הפועל ליציע מכבי. זה ערעור בסיסי זהותי קיומי,- כמעט כמו להחליף חלילה עם. לצאת לשמד לא עלינו. זו קדירת מציאות חיינו המלאה בתבשיל הרע עד גדותיה. הסירוב להשתתף בארוחה המבאישה הוא גופני. לפני שידעתי והפנמתי הרגשתי את תחושת הקבס. משהו רע מתבשל בביתך יחידך אשר אהבת, והספקות מנקרים עד כאב.

עכשיו ממש בעת כתיבת שורות אלו, מתרחשת לה עוד פגיעה – הפעם בחופש העיתונות ובזכותו של הציבור לדעת. כמו במשטרים הגרועים שבחשוכים, כך גם אצלנו הצנזורה עובדת, מה שחשוב לשלטון זה שהטלוויזיה שלנו והעיתונות שלנו ישתקו, שבינתיים שלא ידווחו – כלומר שהציבור לא ידע ושהעיתונות לא תדון. – עד שהדבר יהיה נוח "להם". ובימים אלה ממש עיתונים חשובים ובלוגרים ברחבי העולם כבר מוסרים פרטים רבים אודות הפרשה הבטחונית. אבל כאן כשלא נוח המערכת השלטונית יודעת היטב וטעמיה עימה כיצד למנוע מאזרחיה לדעת. אני מכיר זאת באופן אישי, זה קרה מול עיני שהמדינה העלימה מידיעת הציבור את נפילתם של אחד עשר חיילי גולני מגדוד 13 באסון בית המכס העליון. זה קרה בשישים ושבע, נכון זה היה מזמן, אך כך גם עתה באלפיים ועשר, אזרחי המדינה אינם יודעים שמזה שלושה חודשים ע"ק במעצר בית  וא"ב עיתונאי ברח מהארץ ונמצא כבר ארבעה חודשים בלונדון. ע"ק ממקום מעצרה, אולי ממצוקתה, מבקשת בכל לשון של בקשה מהבלוגרים הישראלים שלא יכתבו על עניינה ושיסירו את הפוסטים,- האם היא מקווה כך למזער נזקים ? וכשהדליפה (כפי שמוסרים עיתוני החוץ) את המסמכים הסודיים, האם עשתה זאת למען ערכים נשגבים יותר מחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת ? אבל היא צעירה וקשה לשפוט אדם עד שלא עומדים במקומו ומתמודדים עם צרה כמו זו שהפילה על עצמה, או אולי צרה שהפיל עליה העיתונאי שלא ידע כיצד לשמור על שלום המקור שלו ?.

זו לא רק הפרשיה הזו לבדה. זו שעה כזו בחיי אדם שמבשילה בו ההכרה שזה אכן קורה. שזה לא עוד "מחדל" שזו לא עוד "פאשלה". שמחשיך במקום הכי לא צפוי, אצלו בבית,- הדמוקרטיה הישראלית מאבדת גובה רב. לפעמים מפחיד לחשוב מה אנחנו הופכים להיות, יותר נכון מה הפכנו להיות. יש שיטענו שזו שעתו הגדולה של האינטרנט בעידן הגוגליאני, שהעולם הוא אינו אותו עולם ושהאינטרנט תורם תרומה מכרעת לתהליך שקיפותו. יש בכך מידה רבה מאוד של אמת, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שעברו למעלה משלושה חודשים עד שפרטי הפרשה הגיעו לבלוגוספירה, ושלושה חודשים הם כמעט נצח. הדרך מחדרי החקירות בישראל עד לדפי הגוגל עדיין ארוכה, ארוכה מכפי שניתן היה לצפות. ובנוסף לכך מאכזב להיווכח באיזו קלות מוכנים בלוגרים להסיר את הפוסט שכתבו, ולשתף פעולה עם העלטה.

פייגלין אינו בדיחה

12 בדצמבר 2008

שוב ושוב אני נתקל בכאלה הסוברים שתופעת פייגלין היא קוריוזית, – שולית וזניחה. הקלת ראש באפשרות כניסתו של משה פייגלין לכנסת, משרתת אותו. פייגלין ותנועתו מנהיגות יהודית הם חלק מהליכוד – המפלגה שהרכיבה את רוב ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות. הליכוד היא מפלגת שלטון מובהקת. בחירתו של פייגלין להצטרף לליכוד מונחית על ידי שאיפתו הגלויה והמוצהרת להיות ראש ממשלת ישראל. הטיוטא להצעות חוקי יסוד – חוקה של אנשי פייגלין צריכה להדיר שינה מעיני כל מי שמדינת ישראל יקרה לו. זהו מקרה מובהק שבו "ההרדמות בשמירה" עלולה לעלות לנו בבוא היום באבדן ישראל כמדינה דמוקרטית, ועלייתה לשלטון של כת פאשיסטית מסוכנת. זה הזמן להגן על הדמוקרטיה ולהוציא את מנהיגות יהודית אל מחוץ לחוק. אני ממליץ לקרוא שני פוסטים האחד של יהונתן קלינגר והשני של יוסי גורביץ.

הפקח בנתב"ג כשל בתפקידו

2 בפברואר 2008

פקח בנתב"ג הושעה היום מעבודתו משום שנמצא אחראי לאירוע מסוכן מאוד של כמעט תאונה אוירית, בין מטוס ישראייר לבין מטוס טורקיש אירליינס. ראש ממשלת ישראל נמצא ע"י ועדת וינוגרד  אחראי אישית ומיניסטריאלית לשורה ארוכה של ליקויים וכשלים, שבעקבותיהם בין היתר נפלו חיילים בקרב ואחרים נותרו נכים ופגועים, וניזוק באופן חמור ביותר כושר ההרתעה של ישראל, אך למרות זאת, גורלו של ראש הממשלה שונה מגורלו של הפקח. הפקח הוא רק פקח, נכון שתפקידו חשוב ביותר והוא אחראי להסדרת נחיתות  והמראות של מטוסים ללא פגע, אבל גם תפקיד ראש הממשלה הוא תפקיד די אחראי. מנהליו של הפקח קיבלו החלטה סבירה ביותר, הם יודעים בסתר ליבם, שמסוכנותו של הפקח סומנה כבר באירוע הקודם שבו אותו פקח היה אחראי גם על כמעט תאונה בין מטוס איבריה למטוס אל על. כבר אז היה מקום לשקול אם הפקח מתאים לשמש בתפקידו הרגיש והאחראי. כשלונו של ראש הממשלה הופך אותו לראש ממשלה מסוכן, וזאת משום שמסוכנות נקבעת על בסיס התנהלות בעבר. איננו זקוקים למבחן נוסף. – אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל אחראי (אישית ומניסטריאלית) על שורה ארוכה ביותר של ליקויים וכשלים ולכן עליו  להתפטר. ומכיוון שראש הממשלה אינו מתכוון להתפטר, – מוטלת אחריות כבדה זו על חבריו לממשלה ועל חברי הכנסת. הם נדרשים לנקוט בכל הצעדים על מנת למנוע מראש ממשלה בעל המסוכנות גבוהה להמשיך ולדבוק בכסאו.