Sub Stance

אין לי כל כוונה להתפלמס עם מאמרו של עמית סגל המתפרסם היום יום השואה ב YNET. משום שהוא אינו ראוי לכך בכל אמת מידה. איני מתווכח עם בורות משום שהיא נסמכת על ריק. כמובן שלא הייתי משחית את אנרגיית ההקלדה, לולא העובדה שעמית סגל הוא עיתונאי, מגיש תכניות רדיו, כתב בטלוויזיה, כלומר  איש תקשורת המחזיק בעמדת השפעה ועיצוב דעת קהל.

כדאי שנזכור היטב, שמאחורי כתבות ומאמרים, מאחורי הסקירה והפרשנות בטלוויזיה, מעבר לקולו של מגיש התכניות הנחרץ, עומד לעיתים עיתונאי, שהוא אדם לא בוגר ולא בשל, שיודע לשחק במילים אבל הוא רדוד מאוד וצר אופקים.

ההצהבה הזחלנית שעוברים עיתון "הארץ" ומוספו העלה בי לא אחת את המחשבה לבטל את המנוי על העיתון. – מה לי ולגלריה שנראית כמו בוטיק, מה לי ולמדורי האופנה, השמנת והסלטת, התמרוקים והממורקים למיניהם.

אם זו גזירה שהעיתון אינו יכול בלעדיה, כך הרהרתי, הוא לא יוכל לאורך ימים להחזיק בי כמנוי, אלא אם יאפשר לי לרכוש רק את אותם חלקים מהעיתון שאני מעוניין להכניס לביתי, ולא ימשיך לאלץ אותי לקנות את העיתון כחבילה אחת, שחלקה אינו רצוי לי ולעיתים מעורר בי קבס. בכל פעם שרעיון ביטול המנוי עלה במוחי, הופיעו מול עיני מיכאל הנדלזץ וגדעון לוי ועקיבא אלדר ואריאל הירשפלד וחבריהם – ומיד חזרתי בי.

השבוע החלו להופיע פה ושם ידיעות שמקרבות אותי אל יום הפסקת המנוי – פרנסי העיתון עומדים לבטל את חלק ב'. משמעות הדבר – עיתון "הארץ" החליט בשבילי. הוא הגיע להחלטה שאינו מעוניין בי כמנוי.

אין לי שום ציפיות מאלי יצפאן.
אבל דנה וייס ?
נפילה גדולה, ולצידה אכזבה.
ימים יגידו אם זו היתה מעידה או תחילתה של התקרנפות מופלאה.

זה מה שראש הממשלה חושב עלינו, שאפשר לקנות אותנו עם כמה דחקות וצחוקים מימין ועם אשת רוה"מ על הקטע ההומניטרי אמנותי משמאל.
הוא גם חושב שנקנה את הרעיון, שהפעולה שלא היתה ולא נבראה בסוריה (קריצה) היא הוכחה שלקחי מלחמת לבנון השניה הופקו.

ראש הממשלה הוא האחראי על כשלון מלחמת לבנון השנייה, והוא צריך להתפטר.

שבוע לאחר פרסום הכתבה המצוינת של ורד לי "מיליון רסיסים קטנים" על הבית ברחוב פיין 1 , מדווחת העיתונאית (מוסף "הארץ" 16.11.07) על נערה שנמצאה מתה במקום הנורא הזה, ולצידה תגובה תמוהה של מפקד המשטרה "היא במקרה קנתה את זה שם ומתה ממנת יתר".
העיתונות הישראלית אינה מדווחת בדרך כלל, על מקרי המוות כתוצאה מנטילת סמים. הנערה שמתה ברחוב פיין מס 1, מצטרפת לרשימה השקופה והארוכה של בני נוער ומבוגרים שמתו בעקבות שימוש בסמים, ולצידה בני משפחותיהם, הנושאים כאב כפול : את הכאב על אבדן יקיריהם ואת צריבת השתיקה, הכתם וההתעלמות מאסונם.
היכולת של החברה הישראלית להכיל בתוכה את רחוב פיין 1, להטמיע את הפלנטה האכזרית הזו בתוך שגרת החיים והטרדות הקטנות, היא עוד עדות לכך שעברנו פרק שהשחית אותנו. חרב האלימות, הרוע והדיכוי שינתה זה כבר את כיוונה והיא מופנית גם כנגד עצמנו.
הבית ברחוב פיין 1 אינו ההוכחה היחידה לכך שמדיניות המלחמה בסמים נכשלה. חרף כוונותיה הטובות, היא גורמת כנראה להחמרת הבעיה. יש להחליפה בגישה פרגמטית, שתנסה להפחית את נזקי החומרים המזיקים, שתזהה את השימוש בהם לרעה, כבעיה שמחפשת מענה, ולא כאויב שמזמין מלחמה. אז, נוכל להשקיע את המשאבים הרבים שייחסכו בפעולות טיפול ושיקום, וביוזמות להפחתת שיעורי המוות והתחלואה מסמים.

(פורסם במוסף הארץ 23.11.2007)

'הארץ' אינו שוקט על שמריו ומגדיל לעשות. העורך כנראה משוכנע שהאיש החושב והשבע, זקוק גם להצצה קצרה ומשחררת במערומיהם הנלעגים של בני העשירונים הנידחים. אין לי הסבר טוב מזה להופעתה של פינה שנקראת 'פוטו גולדה' ב'מוסף הארץ'.

בגיליון שמופיע היום (1 יוני 2007) מצולמת אישה בת 54 משכונת התקוה, המספרת בגוף ראשון, שעבדה ברחוב במשך חמש שנים, ילדה ארבעה ילדים שנמסרו לאימוץ ובת נוספת אותה גידלה עם אחותה מתה לפני שנים. האישה מעידה על כך שאסון זה שבר אותה, שהיא חיה על תרופות הרגעה, נמצאת בשיקום ומתקיימת מ 400 שקלים וקיצבה. כן היא עדיין "מסתובבת בתחנה המרכזית הישנה" ו"רוצה להזדקן בכבוד". האישה כאמור מצולמת ומופיעה בשמה המלא. עתה, בזכות הצלמת ומערכת 'הארץ' תצליח סוף סוף האישה האומללה לקבל שיעור חינם – ללמוד ולחוש רמיסת כבוד מהי. אם אכן תחוש, שכבודה ושצנעת פרטיותה  נפגעו, לא יהיו לה מן הסתם כוחות הנפש ולא המעות, לתבוע את עלבונה ועגמת נפשה, מעיתוננו הממשיך להצהיב ללא בושה.