Sub Stance

פעילת זכויות האדם נטליה אסטמירובה Natalia Estemirova נחטפה ב 15 ביולי 2009 וכעבור מספר שעות נמצאה ירויה בראשה. עדי ראיה בגרוזני בירת צ'צ'ניה מסרו שארבעה גברים דחפו אותה בכוח למכונית בעוד היא צועקת שזו חטיפה.

פעילי זכויות אדם ברחבי העולם עושים את מלאכתם כאשר כמעט תמיד יש גורם שמאוד מוטרד ממנה ומעוניין בהפסקתה. פעילי זכויות אדם מסכנים את חייהם למען מטרה חשובה. הם פועלים ללא נשק וללא אבטחה. פגיעה בפעילי זכויות אדם הוא פשע חמור, שנכון יהיה אם יוגדר על ידי המוסדות הבינלאומיים כפשע כנגד האנושות.

נטליה אסטמירובה היתה אדם מיוחד במינו ונפלה על משמר זכויות האדם. יהי זכרה ברוך.

בכנס הבינלאומי לצמצום נזקים שנערך לאחרונה בבאנקוק תחת הכותרת "צמצום נזקים וזכויות אדם" הוגשה לנציגי האו"ם – המשרד לסמים ופשיעה עצומה הקוראת  לנקוט בצעדים למניעת עינויים של משתמשים בסמים באיצטלה של טיפול. "שמענו, ראינו, התנסנו ותעדנו הפרות נרחבות של זכויות האדם של משתמשים בסמים" כך נפתחת העצומה:

WE, THE BELOW SIGNED, CALL ON THE UNITED NATIONS TO DENOUNCE PRACTICES THAT CONSTITUTE TORTURE IN THE NAME OF DRUG TREATMENT.

We have heard, seen, experienced and documented widespread human rights abuses of people who use drugs. Accounts illustrate that drug users have experienced beating, chaining, caging, and other abuses while in state custody for drug “rehabilitation” and “treatment”. Until now, the actions of the United Nations agencies and bilateral donors, particularly the UN Office on Drugs and Crime, have been woefully inadequate in addressing the deadly conflict between public health and law enforcement approaches to drug use.

Numerous and recent reports from around the world have detailed widespread abuse of drug users seeking treatment for addiction to drugs. Most international organizations responsible for monitoring drug policy, including UN agencies, have acknowledged these abuses. We, drug users and drug user advocates, present the following demands to the United Nations:

 1.All UN agencies and bilateral donors must immediately encourage governments to repeal laws that criminalize people who use drugs, and to promote a rights- and health-based approach in addressing drug-related problems;
2. UN agencies and bilateral donors must immediately encourage governments to include people who use drugs in a process of developing, implementing and evaluating evidence-based drug treatment policies and programs that include a comprehensive, rights-based harm reduction approach;
3. All UN agencies and bilateral donors must immediately denounce cruel, inhuman and degrading treatment of people who use drugs, as well as other human rights violations against them,
3. All UN agencies and bilateral donors must encourage governments to repeal repressive drug policies that encourage violations of human rights, and demand governments take action against individuals and agencies guilty of rights violations.
3. WHO in collaboration with UNODC, must commission a health impact assessment of the global war on drugs, or in particularly heavily-affected countries.
4. All UN agencies and bilateral donors must include people who use drugs in their agency strategic planning process and disseminate this plan to ensure transparency and accountability.

The UN, through the Office of Drugs and Crime and other bilateral donors, must address the following areas in their communications with local country governments:

LAW ENFORCEMENT TRAINING
• Train and sensitize all levels of police, particularly police on the street, on harm reduction principles and approaches;
• Law enforcement officials who harass, abuse, or use torture against people who use drugs or commit any other violation must be held accountable and brought to justice.
• Rather than arresting drug users or confiscating their injecting equipment, police should warn and refer drug users to appropriate health and social services, including housing, that implement a harm reduction approach.
• Law enforcement must work collaboratively, integrating social services that drug users access, across all levels of law enforcement, to ensure that policies are widely understood and respected.

COMBAT STIGMA
• Sensitizing the general public to the value of harm reduction approaches to decrease societal stigma/discrimination against people who use drugs
• Create awareness among the general public about drug users’ human rights and the need for humane drug treatment.
• Implement WHO guidelines for medical providers working with drug users.

IMPROVE CONDITIONS IN PRISONS, PRE-TRIAL DETENTION AND OTHER CLOSED SETTINGS INCLUDING DRUG REHABILITATION CENTERS
• Introduce harm reduction services including syringe exchange programs and condoms and ensure access for healthcare, including HIV treatment, for all drug users in prison settings.
• Ensure that prisons provide medication assisted treatment, including maintenance therapy and detoxification.
• Provide proper linkages with prevention and treatment services after drug users are released from prisons.
• All UN agencies and WHO, should include guidelines and technical assistance for overdose prevention

 גישות המזכירות ימים חשוכים שבהם נהגו באכזריות כלפי חולי נפש, עדיין נהוגות במדינות לא מעטות, כנגד משתמשים בסמים. אבל גם בעולם המתקדם, שבו נהוגה מדיניות "אפס סובלנות", עדיין מתייחסים לסובל מבעיות בעקבות שימוש לרעה בסמים כאל עבריין וסוטה, ולא כאל אדם חולה שזקוק לעזרה, או כאל אדם שבחר לחיות תחת השפעת חומרים ולא לקבל טיפול. את בתי הכלא בעולם המערבי ממלאים אלפי משתמשים בסמים, חלקם נמצאים שם בשל מדיניות סמים בלתי מציאותית. בעולם המתקדם עדיין משתמשים באמצעים תוקפניים שבינם לבין טיפול ושיקום אין כל קשר. ענישה, השפלה וביזוי מאפיינים חלק משגרת מסגרות טיפול בנפגעי סמים. גם בארץ אפשר למצוא במסגרות שיקומיות אמצעים פסולים,- כמו מטופלים הנושאים שלטים על החזה ועליהם כיתוב משפיל, עימותים מבזים תוך שימוש בשפה בוטה וגסה כנגד מטופלים, ניתוק מטופלים מבני משפחותיהם, הכנסה לבידוד והחרמה, ביצוע עבודות משפילות כעונש, הרחקה מטיפול כשמטופל ומטופלת מתאהבים זה בזה, הגליה  ועוד. משתמשים בסמים מופלים לעיתים לרעה בבואם לקבל טיפול רפואי, מרפאות לבריאות הנפש מסרבות לקבלם לטיפול נפשי, יש שרותי רווחה ובריאות המתנים קבלת שירותי בריאות וסעד בגמילה מסמים.

כמובן שאצלנו לא מוציאים אותם להורג, איננו קוטעים את ידיהם, אך כאן במקומותינו, מעבר לפינה, לצד עבודה מקצועית הנותנת כבוד וטיפול בשיטות מאושרות מבוססות מחקר, ניתן למצוא מסגרות שבהן מקבלים המשתמשים בסמים יחס מבזה ופוגע, זכויות האדם שלהם מופרות וזכויותיהם כחולים אינן נשמרות.

וידאו חזק של אמנסטי אינטרנשיונל בגרמניה, שנועד לעורר מודעות לבעיית הסחר בבני אדם.

"יום אחד שמעתי את דודתי א-ב משוחחת עלינו עם מישהו, היא כינתה אותנו 'פלייטים', הרגשתי כל כך מושפלת, הגענו לכאן אחרי השואה,  לא היו לנו פנים, היינו 'פלייטים' חסרי שם. אחר כך אמרו 'שארית הפליטה' אתה מבין היינו 'שארית' – כשאתה כזה, אתה בעיניים שלהם בן אדם לא שלם, קשה לתאר את התחושה הזו שאין לך זכויות  שהקיום שלך הוא חלקי, שאתה תלוי או נטל מיותר". (קטע משיחה עם קרובת משפחתי ישראלית בת 84).

לא יתכן שיתהלכו ביננו אנשים שלא יהיו זכאים למזון, כסות, קורת גג, מרפא והגנה. כל מי שנקלע לכאן באופן חוקי או באופן שאינו חוקי, אינו מאבד את צלמו. הדאגה לצרכיו הבסיסיים היא חובה המוטלת עלינו. אני רואה בחובה זו זכות גדולה, זכות שמעשירה אותנו ומחזקת את הבסיס הערכי לקיומנו. היחס לאדם הפליט, שנקלע לגבולנו, מתווה גם הוא, את קווי המתאר של החברה הישראלית, –  אי מתן מרפא לפליט או לאדם שנמצא כאן ביננו, משמעותה חיזוק קווי הניכור והאדישות, רוע הלב ושנאת הזרים ופגיעה בזכויות האדם.

אני מצטרף לבלוגרים היוצאים בקריאה לא לעמוד מנגד ולהגיש טיפול רפואי ראוי לכל אדם ולסייע לפליטים !

התמונה באדיבות רופאים לזכויות אדם

הרשות למלחמה בסמים יצאה לאחרונה עם פרסום בעיתונות המתאר את העשן העולה מהבאנג בדמותו של חסן נסראללה מנהיג חיזבאללה. הכיתוב מצטט גורמים בצה"ל ובמשטרה המזהירים מכוונתו של נסראללה להרוס אותנו מבפנים באמצעות הצפת ישראל בסמים. הניסיון המגוחך ליצור משוואה הגורסת שכל מי שמעשן חשיש הוא משת"פ של נסראללה ונותן יד לטרור הרצחני, מפסיק להיות מצחיק כאשר מבינים שהוא חלק מהמדיניות הנהוגה במדינות מסוימות כנגד משתמשים בסמים. במקומות שונים בעולם ננקטת מדיניות אכזרית כנגד המעורבים בשימוש בסמים הכוללת קטיעת אברים והרג ללא משפט. כך, מצאו את מותם בתאילנד אלפי אנשים כחלק ממדיניות הממשלה במלחמתה בסמים. אתמול בבקר (4.4.08) פלשו פעילי זכויות אדם בפריז למשרד התיירות התאיילנדי למחות על מדיניות זו. רדיפת המשתמשים בסמים גורמת לפגיעה ביכולת לבצע פעולות למניעת התחלואה באיידס ובהפטיטיס ולהגשת טיפול לשיקומם. המודעה שהרשות למלחמה בסמים פירסמה הופכת את המשתמשים בסמים בישראל לבני מוות – לבוגדים במדינתם העושים יד אחת עם נסראללה, הנחשב במקומותינו, יחד עם פטרונו האיראני לגדול צוררי ישראל בימינו. הדבר מעיד יותר מכל על פשיטת הרגל של מדיניות המלחמה בסמים, פטרוניה בישראל שפעולות ההסברה והמניעה שלהם לא הצליחו לשנות את מצב השימוש בסמים, אינם מודים בכישלונם ולכן גם אינם מתווים מדיניות חלופית פרגמטית המציבה מטרות מציאותיות. במקום זאת, הם נסוגים לטקטיקות ההפחדה ההיסטרית, הסתה ושלילת זכויות (קצבאות הביטוח הלאומי) .

כל כך הרבה מצלמות מסתובבות היום בכל מקום. יותר ויותר אירועים הקשורים להפרת זכויות אדם מתועדים ויזואלית. HUB הבין את זה ונפתח כאתר המאפשר לכל מי שקלט במצלמותיו תמונות המעידות על הפרת זכויות אדם להעלות את החומר המצולם לאתר. הבוקר ניתן לראות בעמוד הבית של HUB עדות להתנהגות ברוטלית של שוטרים מצריים כלפי אזרח. באתר הנחיות לאלו החרדים לבטחונם – בעיקר כאלה שפעולתם עלולה לפגוע בזכויותיהם ולהזיק להם. כמובן שיש להם גם בלוג. חשוב שיותר ויותר בני אדם בכל מקום ידעו על האתר.

הגיע אלי במייל מסמך שהוכן ע"י עו"ד ענת גונן, מנהלת סניף קו לעובד בחיפה ומרכזת את הסיוע לעובדים התאילנדים. קריאתו מלאה אותי בושה וזעם על הגזל והעושק שנוהגים בפועלים התאילנדים וקרוב לודאי שגם בפועלים אחרים. אני בוחר להביא כאן את הדו"ח כלשונו:

עובדי חקלאות תאילנדים
ניתוח תלונות העובדים
כתיבה ותחקיר: עו"ד ענת גונן*
בשנה האחרונה ריאיין "קו לעובד" 147 עובדים תאילנדים מכל רחבי הארץ, שפנו לעמותה בתלונות על תנאי העסקתם. כל העובדים הללו נכנסו לישראל בשנים 2005-2007, ומן הנתונים שמסרו לנו ניתן להיווכח בעלייה מתמדת של דמי התיווך הנדרשים מהם. יש לזכור, כי כל עובד שהגיע אלינו מסר פרטים המאפיינים את תנאי ההעסקה של עובדים אחרים במקום עבודתו. עם זאת, אין המדובר במדגם המייצג את כלל העובדים התאילנדים.
שני מגזרים מרכזיים של עובדי חקלאות ממעיטים לפנות לעמותה בתלונות: העובדים במשקי קיבוצים, ועובדים המועסקים באזור הערבה. רוב הקיבוצים, ככל הידוע לנו, משלמים לתאילנדים שכר מינימום בהתאם לחוק. העובדים המובאים לישראל באמצעות "החברה לפיתוח הערבה" משלמים דמי תיווך נמוכים באופן משמעותי מן הממוצע, שעלה מדיווחי הפונים אלינו. עם זאת, גובה השכר היומי ושכר השעות הנוספות נמוכים משכר המינימום גם במשקי הערבה.

להלן יפורטו נתוני הסקר בנושאים הבאים:
– גובה דמי התיווך ששילמו העובדים
– שכר יומי ממוצע
– גמול שעות נוספות
– הלנת שכר
– תלונות אחרות
1. דמי תיווך:

טווח דמי התיווך נע בין 5,500 $ ועד 12,500 $. סכומים אלה ניגבים מן העובדים במולדתם על-ידי חברות התיווך התאילנדיות, והכסף מתחלק ביניהן לבין חברות התיווך הישראליות. במקרים רבים זוכה גם המעסיק בארץ לתשלום של 1,000-1,500$ עבור כל עובד.
את סכומי העתק הללו (במונחי העולם השלישי) מממנים העובדים באמצעות הלוואות, שרובן הלוואות חוץ בנקאיות בריבית גבוהה (3%-5% לחודש). לעלייה בגובה דמי התיווך לא התלוותה עלייה מקבילה בשכר העובדים, למרות ההעלאה של שכר המינימום בשנים האחרונות. כל פגיעה נוספת בעובד – הלנת שכר, גירוש בכפייה וכד' – מונעת ממנו לעמוד בתשלומי ההלוואה. הוא ובני משפחתו מסתבכים בקנסות וריביות מצטברות ללא מוצא.
דיווחים שקיבלנו מן החקלאים משלימים את התמונה. מסתבר כי החברות, אשר נציגיהן מציעים לחקלאים תמורה כספית עבור הזמנת עובדים (כ- 1,000$ לעובד), הן אכן החברות הגובות מן העובדים את דמי התיווך הגבוהים ביותר (קרוב ל-10,000$ לעובד).
2. שכר יומי ממוצע:

שכר המינימום, כפי שנקבע בחוק, עומד כיום על סך 19.95 ₪ לשעת עבודה. נתוני השכר של התאילנדים, לעומת זאת, מצביעים על מדיניות אחידה למדי בכל אזורי הארץ: התעלמות בוטה מחוק שכר המינימום.
המעסיקים, כמנהגם מזה שנים, מנפקים לעובד תלוש-שכר פיקטיבי, המדווח על מספר שעות עבודה קטן בהרבה משעות העבודה בפועל. על-פי תלוש כוזב זה יכולים המעסיקים לטעון, שהם עומדים בתשלום שכר המינימום. כך, למשל, דיווחו לנו עובדים של חברת "מקור הוד בע"מ" בנהלל   על 13 שעות ביום של איסוף ביצים במשך שבעה ימים בשבוע (כ-360 שעות בחודש). התלוש הפיקטיבי הניתן להם הוא על 200 שעות עבודה חודשיות בלבד, ושכרם החודשי הוא 3,700 ₪. תצהירים שנגבו מן העובדים ורישומים שערכו בעצמם הועברו ליחידת הסמך, האמורה לפקח על תשלום שכר המינימום. לצערנו, יחידת האכיפה מתמקדת בחקירת המעסיק והמסמכים שברשותו, ואינה גובה עדויות ישירות מן העובדים. אין פלא אפוא שהפרה שיטתית של חוק שכר המינימום ממשיכה להתקיים באין מפריע.
בנוסף לכך, ישנם מעסיקים הכופים על עובדיהם לחתום על רישום שעות פיקטיבי. חתימת העובד היא תנאי שמציבים המעסיקים לקבלת השכר, וחלקם אף מוסיפים לכך איום של גירוש לתאילנד אם לא יצייתו להוראותיהם.
3. גמול שעות נוספות:

רוב הפועלים התאילנדים מועסקים גם בשבתות (51% מבין המרואיינים לסקר) ובשעות נוספות רבות. החוק דורש לשלם תוספת של 25% עד 50% עבור כל שעה נוספת: כלומר, כ- 25 ₪ עד
30 ₪ עבור שעת עבודה. בפועל מקבלים העובדים לא יותר מ- 14 ₪ בממוצע עבור שעת עבודה נוספת – פחות מתעריף שכר המינימום עבור שעת עבודה רגילה.
4. הלנת שכר:
מתוך 147 העובדים המרואיינים למטרת הסקר, 114 דיווחו על הלנת שכר (כלומר, 77%!). זוהי התלונה השכיחה ביותר בקרב העובדים התאילנדים הפונים לעמותה.
הלנת שכר למשך חודשים היא דרך נוחה לקבלת "הלוואה" ללא ריבית, כאשר המעסיק נקלע להפסדים. ידוע לנו על מליני שכר סדרתיים, ועל עובדים שחיכו לשכרם 5 חודשים ויותר. לעיתים גם כאשר המעסיקים נענים לפניותינו, הם פורסים את תשלום השכר המולן למספר תשלומים ומאלצים את העובד להשלים עם הלנה נוספת. התסכול רב עוד יותר במקרים בהם על אף פסקי דין כנגד המעסיקים והליכי הוצאה לפועל לא ניתן לגבות את השכר עבור העובדים. לאור הסחבת בטיפול של יחידת האכיפה בתלונות, הלנת שכר קודמת אינה מונעת מהמעסיקים להמשיך ולהעסיק עובדים חדשים, וכמובן להמשיך ולהלין גם את שכרם וחוזר חלילה.
נוהג נוסף של מעסיקים רבים הוא לבצע את תשלום השכר לעובדים באמצעות חברות התיווך. חברות אלה שולחות את השכר לחשבונות הבנק של העובדים בתאילנד, בדרך כלל לאחר שקיזזו לעצמן עמלה שמנה, ולרוב תוך עיכוב ממושך של השכר ברשותן. בתמורה להעברת הכספים דרכן מקבלים המעסיקים הטבות שונות מחברות התיווך – השתתפות בכיסוי הביטוח הרפואי של העובד, למשל.
הוראות חוק הגנת השכר מחייבות לשלם את השכר ישירות לעובד, אבל גם חוק זה אינו נאכף. נסיונותינו לדרוש ממעסיקים לשלם את השכר ישירות לעובדים שביקשו זאת, נתקלו בסירוב. אחרי הכל, גם המעסיקים וגם חברות התיווך נהנים מן ההסדר, על אף הפרת החוק, ויכולים לנצלו כדי להטיל ניכויים לא-חוקיים על העובד.
5. תלונות אחרות:
24% מתוך הנשאלים התלוננו על תנאי מגוריהם, ו- 26% התלוננו על החרמת דרכוניהם (דבר המהווה עבירה פלילית). תשלום של תנאים סוציאליים, המוקנים לכל עובד בישראל על-פי חקיקת מגן (כגון חופשה בתשלום, הבראה ופיצויי פיטורים) הוא חיזיון נדיר ביותר.
התופעה המכוערת ביותר בענף החקלאות היא החזרה בכפייה של עובדים לתאילנד. בעמותה מתקבלות פניות רבות של עובדים הנדרשים לעזוב את הארץ לפני שהשלימו 5 שנות עבודה, ולעיתים גם לפני שהשלימו את החזר החובות של דמי התיווך.
ברוב המקרים העובדים מובאים לשדה-התעופה במרמה. המעסיק מודיע להם, שהם מועברים למעביד חדש, ומחייב אותם לבצע "צ'ק אין" בנוכחותו. לפעמים נעשית החטיפה תוך שימוש באלימות, או בהתחזות של נציגי המעסיק לשוטרים. לפי שעה מסרבת הפרקליטות להגיש כתבי אישום בגין חטיפה לצורך הוצאה מהארץ (עבירה חמורה שעונש של 20 שנות מאסר בצידה), ובכך להרתיע מעסיקים נפשעים.
יתר על כן, מדיניותו של משרד הפנים בענף החקלאות מעודדת בעקיפין את התופעה. בענף זה עדיין מתקיים הסדר הכבילה של העובד למעסיק (בניגוד לפסיקת בג"צ לפני למעלה משנה). למעסיק מותר לייבא עובד חדש רק כאשר עובד ותיק שלו יוצא מן הארץ. במקרים רבים עובד העומד על זכותו לקבל שכר הולם במועד מתויג כ"בעייתי", מאוים בגירוש לתאילנד וכאמור בקלות בלתי נסבלת אפשר להביאו בניגוד לרצונו לשדה התעופה לצורך הטסתו והחלפתו בעובד חדש.
עובדים מאוימים בגירוש בוחרים לנטוש את המעביד. משרד הפנים אינו מנהל מאגר של עובדים הזקוקים למעסיק חדש ומסרב להפנות עובדים למעסיקים בעלי היתרים פנויים. כתוצאה מכך ברוב המקרים תוך זמן קצר העובדים נעצרים ומוחזקים במתקני הכליאה עד שיימצא להם מעסיק אחר או עד לגירושם.
מנהג מקובל נוסף הוא ניכוי משכר העובד כדי לשלם את האגרה, שמטיל משרד הפנים על המעסיק. אגרה זו אמורה לייקר את העסקת העובדים הזרים, ולהוות תמריץ להעסקת עובדים ישראליים במקומם. כמו כל כוונה טובה, שאינה מלווה בהקפדה על מימושה, כך גם זו הפכה למקור נזק ועוול נוסף.
במצב הנוכחי מהווים מהגרי העבודה סובסידיה לחקלאים. שכרם הנמוך, זמינותם לשעות עבודה בלתי מוגבלות, רווחים עקיפים מדמי התיווך, ו"מכירת" עובדים על-ידי מעסיקים (שקיבלו היתרים למעלה מצורכיהם האמיתיים), כל אלה תורמים לתחרות בלתי-מאוזנת עם העובדים הישראליים, שרבים מהם נפלטו בשנים האחרונות מהענף.
המלצות:
1.     שינוי בשיטת הבאתם של העובדים לארץ, באופן שיצמצם את גביית דמי התיווך הבלתי חוקיים.
2.     יצירת ניידות של עובדים באמצעות מאגר, שאליו יופנו מעסיקים בעלי היתרים פנויים. המעסיקים יחוייבו לקלוט עובדים מן המאגר בטרם יותר להם לייבא עובד חדש. עובדים שיעזבו מעסיקים הפוגעים בזכויותיהם יוכלו להצטרף למאגר ולהחליף מעסיק.
3.     הגברת האכיפה של חוקי המגן, תוך לקיחת עדויות וראיות מן העובדים ולא רק מעסיקיהם. לשם כך יש להקים  מערך של מתרגמים לתאילנדית.


* עו"ד ענת גונן היא מנהלת סניף קו לעובד בחיפה ומרכזת את הסיוע לעובדים התאילנדים

מאמרי זה פורסם היום בעיתון "הארץ", אני מביא אותו כאן בתוספת לינקים:

חולים, לא עבריינים

התארגנותן של אמהות מכורים חסרי בית למאבק לשינוי המצב הקיים, ראויה לכל שבח. היציאה מתוך המזרק כרוכה בחשיפה פומבית כואבת ובהתמודדות עם דעת קהל שלילית, דעות קדומות ובורות. התלות וההתמכרות לסמים ולאלכוהול מופיעות במגדירים המקובלים בעולם (10-ICD ו-4-DSM) . כמו כן, קיימים כלים להערכת חומרת ההתמכרות, כגון ASI. לא מדובר בנושא נידח ושולי, אלא בתחום שממקד עבודה מחקרית רבה וניסיונות טיפוליים חדשים. לעומת זאת, מדיניות הסמים קופאת על שמריה ושואבת את השראתה מתפישות ומערכים מיושנים, ומהנחות שגויות. ד"ר אדוארד קהנציאן מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד ציין שלושה גורמים המעורבים בשימוש לרעה בסמים – "אדם, כאב וסם". מעבודותיו עולה שיש בשימוש לרעה בסמים מניע אנושי – להקל על הכאב הגופני או הנפשי. קהנציאן השתמש במונח Self Medication, ריפוי עצמי, בהקשר של שימוש בסמים.ככל שגדל הקושי בזמינות ובנגישות לעזרה, לשירותי בריאות ורווחה, תתרחב המגמה של ריפוי והקלה עצמית. לשון אחרת, תורים ארוכים ומתישים לשירותי בריאות ובריאות הנפש, העדר שירותי בריאות ושירותים פסיכולוגיים וסוציאליים בבתי הספר ובקהילה, משמעותם היא שיותר בני נוער ויותר מבוגרים "לוקחים את התרופות לידיים", ללא בדיקה, ללא מרשם וללא פיקוח.כך בין היתר קורה, שבסביבה חשופה ללחץ, מתח ותסכול, או בתקופות חיים בעייתיות, יותר ויותר צעירים ומבוגרים מוצאים שהדרך למצוא הקלה ורגיעה היא באמצעות שימוש בחומרים פסיכואקטיוויים. חלק מהם חושפים בכך את עצמם לסכנת התמכרות ותלות.בשנים האחרונות אנו יודעים הרבה יותר מאי פעם על השפעות הסמים ונזקיהם. מתבססת ההבנה שההתמכרות היא "מחלת מוח". לדברי ד"ר נורה וולקוב, העומדת בראש NIDA (הגוף המרכזי העוסק בארה"ב בשימוש לרעה בסמים): "אנו יודעים שהתמכרות היא מחלה שמשנה את המוח ואת ההתנהגות. זיהינו גורמים ביולוגיים וסביבתיים רבים, ואנו מתחילים לחפש את המשתנים הגנטיים התורמים להתפתחות ולהתקדמות המחלה. מדענים משתמשים בידע זה לפיתוח גישות מונעות יעילות וגישות טיפוליות להפחתת הנזקים הכבדים שסמים מחוללים בחיי פרטים, משפחות וקהילות. חרף התקדמות זו, רבים אינם מבינים כיצד בני אדם מתמכרים לסמים, ואיך השינוי שהסמים מחוללים במוח קשור לשימוש הכפייתי בסמים".אנו רחוקים מרחק שנות אור מהפנמת הידע שהתלות וההתמכרות לסמים היא מחלה. מדיניות הסמים בעולם ובישראל ממשיכה לראות בחולים אלה עבריינים – לתייג, לשפוט ולכלוא אותם בבתי כלא, וכך בנוסף להתמודדותם הסיזיפית עם מחלתם קשת המרפא, הם נאלצים לשאת את הסטיגמה העבריינית שדבקה בהם ובמחלתם. רבים מהמכורים טוענים שמשהתמכרו, נהפך הסם להיות התרופה שלהם. אך אחזקתה של תרופה זו היא עבירה על החוק. והספק של התרופה אינם רופא ורוקח, כי אם אנשי העולם התחתון והפשע המאורגן, שרוקחים את הסמים לפי ראות עיניהם ובעיקר גודל תאוותם.הרעיון לכפות על מכורים גמילה מנוגד לערכי יסוד לזכויות אדם וזכויות החולה. יש מקום לאשפז מכורים בכפייה רק לפי חוק הטיפול בחולי הנפש, ואין לחרוג ממנו. כשמדובר במכורים לסמים, מושטת האצבע אל הדק האשפוז הכפוי בקלות בלתי נסבלת. וכבר עולה גם ההצעה להעניש אותם, ולשלול ממכורים שיסרבו לקבל טיפול את קצבת הביטוח הלאומי.המרחק בין שלילת הקצבה לגדיעת כף יד בכיכר העיר גדול מאוד, אך שתיהן מושתתות על ההנחה שהמכור ראוי לעונש. עישון סיגריות הוא גורם תחלואה ותמותה ראשי. מספר המעשנים גדול לאין שיעור ממספר המכורים לסמים. מכלול הנזקים שגורמים המעשנים גדול עשרות מונים מהנזק שגורמים המכורים לסמים. האם יעלה על הדעת לכפות עליהם גמילה? לשלול מהם קצבאות?או חולי הלב שהביאו את המחלה על עצמם באורח החיים שסיגלו – בתזונה לא נכונה, בהשמנה, בחוסר פעילות גופנית ובעישון, האם יעלה על הדעת לכפות עליהם טיפול או ניתוח? האם יעלה על הדעת לשלול מהם קצבאות אם יסרבו לשנות את אורחות חייהם או יסרבו לקבל טיפול? אבל כשמדובר במכורים לסמים – הכל מותר, ערכי יסוד מתקפלים, עד כדי כך שגם מאמר המערכת בעיתון "הארץ" ("כבוד האדם או חירותו", 8.10) מגלה תמיכה ברעיון הגמילה כפויה.אם התארגנותן המבורכת של האמהות האמיצות תוביל לרפורמה במדיניות הסמים, לפיתוח שירותי בריאות, רווחה, שיקום וצמצום נזקים לאחת מהאוכלוסיות המוכות והזנוחות, הן יבורכו. אך לא כן, אם תוצאת מחאתן ומצוקתן תהיה פגיעה בזכויות האדם והחולה באמצעות אשפוזים כפויים חסרי תוחלת ושלילת קצבאות מחולים.

(עזרים לשימוש בהרואין עם אפשרות להזרקה, הסנפה והרצה. העזרים היו מגולגלים בתוך שקית הניילון – למעלה משמאל, ומוחזקים בתוך שרוול החולצה.)

העתונות מודיעה בעמודיה הראשונים שמנכ"ל הרשות למלחמה בסמים מוביל חקיקה שעיקרה מתן טיפול בכפיה לנרקומנים ואילוצם להצטרף לתכנית גמילה באמצעות שלילת קצבאות הביטוח הלאומי. בשנים האחרונות מתרחבת ההסכמה בין אנשי המקצוע שההתמכרות היא מחלת מוח. ברור שחשיפה לאורך זמן של המוח לסמים משנה אותו, ובין היתר גורמת  לכך  שהמכור ימשיך להשתמש בסמים חרף ההשלכות השליליות. בנוסף לכך הולכת ומתרחבת ההבנה של חשיבות המרכיב התורשתי בהתמכרות. אם אכן, יקבל המחוקק את הצעתו של מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים, משמעותה היא שאנשים חולים יאלצו לקבל טיפול בכפיה, וכדי לאלצם לקבל טיפול ישללו מהם את קצבת הביטוח הלאומי לה הם זכאים בשל מחלתם. עד כה, רק במצבים קיצוניים שבהם אדם מאבד את כושר השיפוט והשפיות,  מאפשר החוק בסייגים לא מעטים ותחת בקרה קפדנית לאשפז ולטפל בכפיה, וטוב שכך. למכורים כמו הרבה חולים אחרים יש זכויות אדם וזכויות חולה. אחת מזכויותיהם היא לא לקבל טיפול ולא לשנות את מצבם הנורא. אין צורך בחוק נוסף לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א – 1991. ואין מקום להשתמש במנגנון הקצבאות כמנגנון ענישה, ולשלול קצבה מאדם שזכאי לה, בשל התהנהגותו. ליוזמה זו עלולות להיות השלכות חמורות על זכויות ועל חופש הפרט. בשעה ששרותי הבריאות והרווחה אינם מצליחים לספק שירותים הולמים לאזרחים המבקשים טיפול, תרופה ורווחה, נרקמת כאן יוזמה תמוהה לכפות שירותי טיפול ורווחה לכאלה שאינם מעוניינים בהם.